תגית: איטליה

האם יכול סיפור על משרתת אנאלפביתית, חנווני וילד יהודי קטן מבולוניה לשנות את מהלך ההיסטוריה של איטליה ושל הכנסיה? שאלה זו אינה תלושה כל כך כפי שנדמה. בהחלט אפשר לטעון כי אנה מוריסי – בעלת פעילות מינית ענפה, עניה גסה, אשה שאיננה מסוגלת לרשום את שמה שלה – תרמה תרומה נכבדה הרבה יותר לאיחוד איטליה מכל אחד מגיבורי הריסורג'ימנטו שפסליהם מפארים היום את ככרות איטליה.

ביוני 1858 נכנסו אנשי משטרה לביתה של משפחת מורטרה היהודיה בעיר בולוניה. האב מומולו ובנו הבכור ריקרדו היו מחוץ לבית באותה שעה, ובבית שהו האם מריאנה, שעסקה בתפירה בעזרת שתי בנותיה התאומות, וחמישה ילדים קטנים שהיו שקועים בשינה. אחד הילדים היה אדגרדו, שחודשיים מאוחר יותר ימלאו לו שבע שנים, ובשלו הגיעו השוטרים. בולוניה היתה באותה תקופה חלק ממדינת האפיפיור, ועל פי חוקי הכנסיה ששררו שם, יהודי שהוטבל לנצרות נלקח ממשפחתו, לבל יושפע מן הכפירה שסביבו.

על פי האמונה הקתולית, נתפסה ההטבלה כמנהג שהנהיג ישו עצמו; השפעותיה היו מיידיות ובלתי הפיכות […] הדרישות המעשיות של הטקס צנועות. צריך להתיז מים על ראשו של המוטבל, כשהמילים "אני מטביל אותך בשם האב, הבן ורוח הקודש" נאמרות […] ההטבלה תקפה בלי קשר לסוג המים שהשתמשו בהם […] לא רק שההטבלה יכולה להיעשות בידי מי שאינו כומר; היא יכולה להיעשות בידי מי שאינו נוצרי כלל.

אנה מוריסי הקתולית, שהיתה במשך מספר שנים משרתת בבית המשפחה, סיפרה לחברתה שאדגרדו חלה כשהיה תינוק ונשקפה סכנה לחייו. כדי להבטיח את מקומו בעולם הבא, הטבילה אותו בחשאי. הסיפור התגלגל אל אוזניו של האינקויזיטור המקומי, וזה הורה על הרחקתו ממשפחתו. כל מאמציהם של הוריו ושל קרוביהם לעצור את מהלך הארועים עלו בתוהו. אדגרדו הוכנס לכרכרה, ונלקח לבית חניכים ברומא.

לא היה זה המקרה הראשון, וגם לא האחרון, של הטבלה מפוקפקת ששימשה עילה למעשי חטיפה. בספר מתוארים מספר מקרים שכאלה, אולי האבסורדי שבהם הוא סיפורה של רג'ינה ביאנקיני, שבהיותה בהריון בשנות העשרים לחייה הופרדה מבעלה משום שכשהיתה בת שלוש הוטבלה על ידי חברתה בת השש, שחששה שרג'ינה לא תזכה ללכת לגן עדן. יחודו של מקרה מורטרה הוא בעיתויו: זו היתה תקופה של פריחת הליברליזם, התקשורת הכתובה הלכה והתחזקה, ובאיטליה גברו הלחצים לאיחוד המדינות שהרכיבו אותה. איטליה ידעה תקופות של כיבוש ושל שחרור, והיטלטלה בין אוסטריה וצרפת. כוחו המדיני של האפיפיור פיוס התשיעי נשען על תמיכת כוחות צרפת, שנסוגו מפני האוסטרים באזורי איטליה האחרים. בנסיבות הפוליטיות הללו הצליחו בני מורטרה להפגש עם בנם בבית החניכים, וגייסו תמיכה של גורמי חוץ. הקהילות היהודיות ברחבי העולם תמכו בהם, כולל בני משפחת רוטשילד וסר משה מונטיפיורי, וכך גם ממשלות צרפת, בריטניה, אוסטריה וארצות-הברית. האפיפיור, שהיה ידוע כחמום מוח, נעלב כשהיהודים ניסו להוכיח לו באמצעות עקרונות הנצרות שההטבלה לא היתה תקפה, והמחאות בעולם ביצרו אותו בעמדתו.

דיוויד קרצר מעשיר את הפרשה בתיאור היחס ליהודים במדינות האפיפיור לאורך דורות, החל בהגליתם, דרך סגירתם בגטאות וסימונם בסרטים או בכובעים מיוחדים, וכלה בהכפפתם לחוקים מפלים ומגבילים. הוא מספר בפרטי פרטים על העמדות בהן החזיקו שני הצדדים, ועל הדיון המעמיק שנכפה עליהם בנבכי הנצרות. העתונות שיחקה תפקיד חשוב, בהפיצה סיפורים על פי עמדותיה, כמו, לדוגמא, בענין המסע לרומא: מצד אחד סיפור על הילד האומלל, שבכה כל הדרך, ושלמרות נוכחות מוריו ביקש לחזור אל הוריו. מצד שני סיפור על המהפך הפלאי שעבר עליו בדרך, כשנכנס בפעם הראשונה לכנסיה וגילה את האמונה האמיתית.

קרצר סבור, ונתמך בסברתו על ידי היסטוריונים, שפעילותו של האפיפיור בפרשה נמנית עם הפעילויות המשמעותיות ביותר שלו בתקופת כהונתו. למרות הלחץ מצד צרפת, ולמרות שהיה תלוי בכוחותיה, הוא העדיף לשמור את אדגרדו בחיק הכנסיה. קרצר טוען כי כעסו של נפוליאון השלישי על עיקשותו של האפיפיור הוא שהביא אותו להמנע מלסייע בעדו לשמור את מדינותיו בשליטתו. כמה שנים אחר כך, בעקבות חטיפה של ילד נוסף, הסיר נפוליאון את הגנתו מרומא, האזור היחיד שנותר בידי האפיפיור.

אני ממליצה מאוד לקרוא את הספר, בגלל הפירוט העשיר של התיאורים ההיסטוריים, בגלל רוחב היריעה שלו, בגלל העיסוק בשאלות רבות ומגוונות של אמונה ושל פוליטיקה, ומשום שהוא כתוב היטב.

מכיוון שמדובר במקרה שאירע, וניתן למצוא עליו פרטים רבים ברשת, אין ספוילר בפיסקה הבאה, אך אם תרצו לקרוא את הספר בלי מידע מוקדם, אולי כדאי שתדלגו לשורה התחתונה:

כשרומא שוחררה משליטת האפיפיור, היה אדגרדו כבן תשע-עשרה, וסירב לחזור אל משפחתו. במהלך כל השנים זכה ליחס מפנק מצד הכנסיה, האפיפיור נפגש אתו פעם בשנה, תמך בו כספית, וראה בו בן. על הרקע הזה אימץ אדגרדו את האמונה הקתולית, והועיד את עצמו לכמורה. היה לו יחס חם למשפחתו, והוא קיווה שיצליח להמיר את דתם ולהציל את נשמתם. ב-1940 נפטר בבלגיה, כחודש לפני כיבושה על ידי הנאצים. לו האריך ימים, היה מן הסתם נידון להשמדה כיהודי.

בשורה התחתונה: ספר מרתק ומעשיר

The Kidnapping of Edgardo Mortara – David I. Kertzer

כנרת

2000 (1997)

תרגום מאנגלית: ימימה עברון

"צל השרביט" מתרחש בכפר אֶרטו שבצפון איטליה בשנים הראשונות של המאה ה-20. לידיו של הסופר בן זמננו, גם הוא תושב אֶרטו, התגלגלה מחברת, שנכתבה ב-1920 על ידי זינו, יליד 1879. זינו מגולל במחברת את קורות חייו, ואת הארועים שהובילו להחלטתו להתאבד. חייו היו רצופי טרגדיות: אביו נרצח, אמו מתה ממחלה, שתי דודותיו, שבאו בזו אחר זו לטפל בו ובאחיו, מתו אף הן, ואחיו שרוי באבל תמידי בגלל חברה שהשתגעה אחרי שגבר קנאי הרעיל אותה. כל אלה, וגם העבודה הקשה כרועה צאן, לא שברו אותו. אהבה אסורה לאשת חברו, ותוצאותיה הטרגיות, היא שרודפת אותו וממאיסה עליו את חייו.

הספר כתוב בפשטות, ומפליא לתאר את חיי הכפר, את אמונות תושביו, את הדמויות השונות בו, את העבודה הקשה (ללא תלונות), את הנופים. למרות שזינו הוא בחור פשוט ובלתי מלומד, הוא מיטיב להסביר בלשון בלתי מתחכמת את שעובר עליו, את רגשותיו, את תפיסת העולם שהכפר דבק בה.

הניהול כאן הוא בידים של קדושים. אלוהים שלח אותם לעשות דברים טובים. ואם לפעמים מישהו מת, זה לא בגלל שהאדון רשע, או שהקדושים לא הקשיבו, אלא בגלל שמישהו חייב למות כדי שמי שנשאר יוכל להשתפר. אבל לא תמיד משתפרים, כי השטן מתערב ומושך לצד השני, כדי שהאנשים ימהרו לשכוח את המתים שלהם ואת מה שקרה. אלה החיים, חבל שאתה כל הזמן שוכח, עד שאתה מת פתאם, בלי שתספיק להבין מה עשית ובלי שתזכור מה קרה.

מעניין לציין שלנשים המפתות, שבגינן זינו בוגד בערך החברות ומואס בחייו, לא ניתנו בספר שמות. הן רק "היא", או "אשתו של". אני סבורה שהבחירה הזו נעשתה גם משום שמדובר בחברה שנותנת קדימות לגברים, אבל בעיקר משום שהנשים בסיפור הזה הן בגדר טריגר לשאלות של חברות ושל נאמנות. לא האשה הספציפית מעניינת את הכותב, אלא התגובה של זינו למעשי הפיתוי.

יש משהו קסום בכתיבה של מאורו קורונה, והצמצום הוא אחד מסודותיו. הנוף גם הוא תורם לקסם, והוא שזור לבלי הפרד בטקסט.

החרשוף הוא פרח מתאים לבקשת סליחה. מי שאין לו אומץ לבקש סליחה בקולו, קוטף פרח חרשוף ומביא אותו לנפגע. אם זה לוקח אותו ומכניס אותו לביתו, סימן שסלח, אבל אם הוא זורק אותו לארץ ודורך עליו, סימן שאינו סולח. החרשוף גבוה יותר ממטר, הוא מלא קוצים, ובראשו יש פלומה בצבע של שמים בהירים. קוטפים את הפרחים בקיץ ומייבשים אותם תלויים במהופך, והם נשמרים במשך שנים. כדאי תמיד להחזיק בבית צרור של פרחים, למקרה שצריך להתנצל בחורף, כשאין חרשופים בשדות, כי גם בחורף עושים תמיד שטויות.

מאורו קורונה, יליד האזור בו מתרחש הספר, הוא מטפס הרים ופסל, שהחל לכתוב ולפרסם לקראת גיל חמישים. ספריו נטועים בהרי צפון איטליה, ואני מקווה שתרגום "צל השרביט" יסלול את הדרך לתרגום ספרים נוספים שלו.

מאוד לא אהבתי את התמונה שעל הכריכה. זו תמונה סתמית בת זמננו, שאינה משקפת את הקסם שבספר.

מומלץ

L’Ombra del Bastone – Mauro Corona

ספרית הפועלים

2016 (2005)

תרגום מאיטלקית: ארנו בר

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר