תוחלת החיים של אהבה / ינץ לוי

כשלביא, השלישי מבין שישה ילדי המשפחה, מאובחן כחולה איידס, חיי המשפחה כולה משתנים, כשכל אחד מוצא את הדרך להתמודד עם הבשורה הקשה ועם השלכותיה, וכולם יחד מתארגנים סביב הבן החולה והסיטואציה שהופכת מרכזית. אחרי שש שנות התמודדות לביא עתיד למות, כך מספר לנו אחיו מיכאל כבר בתחילה, אבל ידיעת הסוף אינה גורעת מעוצמת ההזדהות עם המאבקים שבדרך, ויחד עם כל אחד מבני המשפחה נחווית התוחלת של התקווה. ינץ לוי כותב על אהבה, על יחד, על סוד, על זכרון ושכחה, על ריחוק וקירבה, אבל בעיקר על תקווה. "וכך אנו, בני האדם, נעים במעגלים עיקשים של תקווה. זאת, התקווה, מתגנבת  לכל פעולה קטנה או גדולה שלנו. היא מסתננת לכל שאיפה ונשיפה שלנו. לכל מבט עיניים, לכל צליל. וכשהיא מתרחקת ונסוגה, אנחנו ממציאים אותה, מדמיינים אותה, מייחלים לה, לתקווה", הוא כותב בסיומו של הספר.

נבו, האח הבכור, בוחר להסתכל על היום שאחרי. הוא מוותר על קריירה צבאית, עובד בעבודה רווחית יותר כדי לתמוך במשפחה, וסבור שלצד התמיכה בלביא יש להקדיש תשומת לב לכל בני המשפחה האחרים, בעיקר הצעירים, כי הם אלה שיצטרכו להמשיך לחיות אחרי מותו של אחיהם. גלעד, הבן השני, מקדיש את עצמו לרווחתו של לביא, גם על חשבון חייו האישיים. מיכאל, המספר, שמבין אחיו היה המרוחק ביותר מלביא, נרתם גם הוא למשימה, וכשגלעד עושה סוף סוף לביתו ונישא לחברתו, מיכאל הופך לאח הקרוב ביותר ללביא. גם גלעד וגם מיכאל אינם מסוגלים לאמץ את הגישה השכלתנית של נבו, ודבקים בתקוות ההחלמה. קשה לעמוד על טיבה של סמדר, הסגורה מבין ילדי המשפחה, ורק שנים אחר-כך מיכאל שומע ממנה כיצד התמודדה. אילאיל הצעירה מתקשה לספוג את כל מה שהחיים הפילו עליה – כבר כשהיתה בת חמש החל אביהם של השישה להתפוגג אל תוך דמנציה – והיא בוחרת לאשפז את עצמה מרצון במחלקה סגורה, אולי כדי להתרחק, אולי כדי לקבל כלים להתמודדות. אבי המשפחה, כאמור, מנותק מסביבתו, הופך מסוכן לעצמו ולאחרים, ובשלב כלשהו במהלך שש השנים המייסרות תיאלץ המשפחה לשכן אותו במוסד סיעודי. אם המשפחה היא אולי הדמות המורכבת מכולם. היא אמו המיוסרת, המסורה והאופטימית עד אין קץ של לביא, אבל היא גם אמם של חמישה ילדים נוספים שנזקקים לה, והיא גם אשה בפני עצמה שכמהה לאהבה ולזוגיות. כולם יחד וכל אחד לחוד עומדים בפני בחירות קטנות וגדולות שמשקפות את התוחלת של התקווה.

לביא עצמו, שהיה גבר כריזמטי, חייל מוערך, דעתן ועצמאי, שוחרר מיידית מן הצבא, ונשלח הביתה כאדם תלותי כדי לבקש מרפא או לגסוס, תלוי את מי שואלים. וכאילו לא די בקשיים הפיזיים, מדובר באיידס בתקופה שבה המחלה היתה נחלתם של "מצורעי" החברה, הומואים ונרקומנים. לביא לא נמנה איתם (ואותיר את סוד הידבקותו כסוד, משום הגילוי הדרמטי הכרוך בו), אבל כדי לא להתמודד עם הסטיגמה בחר שלא להחשף. ספור הכיסוי שאימצה המשפחה היה בעיות בכבד. לביא, שלא איבד את חינו ואת כוח המשיכה שלו, נאלץ להתמודד גם עם הבדידות, ואחיו לא יכול היה שלא לתהות "מה עושה הידיעה שהמחלה הממיתה המקננת בגופך עלולה לעבור אל אנשים אחרים דווקא בלב לבן של האינטימיות, של הקרבה, של התשוקה, של האהבה, של הרומנטיקה ושל חשיפה גופנית ורגשית? מה זה עושה לנפש ומה זה מעולל לגוף?"

ינץ לוי, בכתיבה חשופה, כנה וישירה, מספר על משפחתו שאיבדה את הבן רגב. "החלטתי לכתוב. לא ספרות ולא המצאות, לא תחבולות וערמות מלל", הוא מצהיר בתחילת הספר, ונראה שלמרות כמה נגיעות ספרותיות, שאליהן הוא מתייחס בפודקאסט של דפנה לוי על החיים ועל המוות, עמד בדיבורו. מספר פעמים במהלך הספר מגיחה דמותה של סופרת מפורסמת, שכתבה ספר על מוות במשפחה, אולי בהתבסס חלקית על משפחתו שלו, והסופר, מפיו של מיכאל בן דמותו, משתלח בספרותיות שבה עטפה את החוויה. "בני אדם תמיד יקחו את הכאב והיאוש העמוקים ביותר ויטגנו אותם לכדי "ספרות", "טיעון", "אידיאולוגיה", "אישיות", "קישוט", מלל מלל מלל – רק לא חיים", הוא מתבטא באחת הפעמים. למרות שנדמה שהוא מכוון אל דמות של סופרת אמיתית, בשיחה אתו הסביר שמדובר בדיון פנימי בינו לבין עצמו על האופן שבו יש לספר את החיים. בפודקאסט האמור הוא אומר גם כי אנחנו חיים לא רק את מה שקרה אלא גם את מה שיכול היה להיות, וכשדמויותיו ניצבו בפני מספר אפשרויות, חלקן, גם אלה שלא נבחרו, תוארו בספר כאילו כן, כי היו להן חיים משלהן. כך או כך, זהה לחלוטין למציאות או רק צמוד אליה, סיפורן של אותן שש שנים חי ונושם ובועט בין דפי הספר, ותובנותיו של הכותב מעניינות ומרגשות גם יחד.

"תוחלת החיים של אהבה" הוא ספר מיוחד באופן כתיבתו, מרתק בכושר ההתבוננות שלו, ונכנס עמוק אל הלב. מומלץ מאוד.

זמורה ביתן

2015

מגדלור / קולם טויבין

migdalor_med

"מגדלור" נפתח בתיאור חייה השגרתיים של הלן, אשה אירית צעירה, נשואה ליוּ ואם לשני בנים. בבוקר המתואר נוסעים יו והבנים אל משפחתו של יו, והלן, מנהלת בית-ספר, נותרת בעירם לפגישות עבודה, שלאחריהן תצטרף אליהם. התכניות הפשוטות הללו משתבשות כשחברו של אחיה של הלן מופיע על סף דלתה, ומבקש ממנה לגשת לבית החולים לבקר את האח, דקלן. הקשר בין השניים, ובינם לבין אמם, התרופף בשנים האחרונות, ורק כעת, כשמצבו של דקלן חמור, נודע להלן שהוא חולה איידס. דקלן מטיל עליה לספר על המחלה לאמם לילי ולסבתם דורה. בקשתו הנוספת היא לשהות מספר ימים בבית הסבתא, בית מבודד יחסית, הניצב על ראש צוק מעל האוקינוס. בבית זה שהו השניים ללא הוריהם תקופה ארוכה בעודם ילדים, ופיתחו תחושת נטישה, בעת שאביהם גסס ללא ידיעתם, ואמם שהתה לצדו. אל ביתה של הסבתא מתכנסים, אם כך, דקלן והלן ואמם, ואליהם מצטרפים לארי ופול, חבריו הקרובים של דקלן, שכבר מורגלים לסעוד אותו בתקופות הקשות של מחלתו.

הנושא המרכזי של הספר הוא היחסים המורכבים בתוך המשפחה, הסודות שלא סופרו, הטינות שנצברו, קשיי התקשורת, מאבקה של הלן להשתחרר מן הצל הכבד של אישיותן הקשה והדומיננטית של לילי ושל דורה, הצורך לסירוגין בניתוק ובחיבור. נושא משמעותי נוסף, המשתלב עם היבט הסודות הבלתי מסופרים, הוא היחס להומוסקסואלים במשפחה השמרנית שבחברה הקתולית.

הספר מסופר כמעט כולו בפשטות נקיה מרגשות, על סף הלקוניות. את מה שכתבתי על "ברוקלין", אני יכולה לשכפל כאן: הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם הדמויות שטוחות מדי. דמותה של הלן מפוענחת, אבל כל האחרות סובלות מאי בהירות, ואני לא יכולה לומר שבתום הספר אני מכירה אותן או מבינה אותן. הספר "מתעורר" רק פעם אחת, אחרי קרוב למאה ושמונים עמודים, כששלוש הנשים מכונסות יחדיו, והלן מטיחה בהן, בעיקר באמה, את תחושותיה הקשות כלפיהן. בשאר הזמן הוא יותר מדי מדווח ופחות מדי מסופר.

בשונה מ"ברוקלין", שבו היתה לי הרגשה שהסופר לא הצליח להחליט על מה הוא מספר, כאן העלילה – למרות ריבוי פרטים – ממוקדת היטב. בשל הלקוניות אמנם לא נקשרתי לאף אחת מן הדמויות, למרות יסוריהן ושברון לבן, אבל הסיפור צלול, ההתנהלות שלו בין הווה לעבר ערוכה היטב, ונושאיו מעניינים.

בשורה התחתונה: המלצה מסויגת

The Blackwater Lightship – Colm Tóibín

כנרת

2001 (1999)

תרגום מאנגלית: שרון רצהבי