חמישה פרקי "איך מתים" ראו אור בהמשכים בין השנים 1875 ו-1889. לא הצלחתי לברר אם זולא עצמו כינס אותם לספר, אבל אין ספק שיש הגיון רב בפרסומם כיחידה אחת. כל אחד מהפרקים הוא סיפור בפני עצמו, והמשותף לכולם הוא מקרה מוות, הגסיסה שלפניו והקבורה שאחריו. יותר משמדובר ביצירה אודות המוות, מדובר במבט מרוכז אך מקיף על החברה הצרפתית בזמנו של זולא.
המוות בספר פוקד את הרוזן דה ורטיי, שמותו וקבורתו מתנהלים comme il faut, בלי יותר מדי רגש, אבל כמו שצריך, לפי כל כללי הטקס. שניה היא מאדאם גראר, אשה בורגנית אם לשלושה בנים בוגרים החיים על חשבונה, הפותחים במלחמות ירושה עוד בטרם מותה. אדל, בעלת חנות סדקית, מתה משחפת שלא טופלה בשל הלחץ לצבור רכוש לקראת פרישה. שארלו הוא צעיר המתים, בנם של הורים עניים, החיים מן היד אל הפה ממשרה זמנית למשרה זמנית. האחרון הוא ז'ן-לואי לקור, איכר שכל חייו היו הוא והאדמה שלובים זה בזה, ומותו מתקבל בטבעיות.
כפי שאפשר לראות, הספר מתנהל מן האצולה ועד אחרון העניים. הוא אמנם סב סביב המוות, אבל עוסק גם בכסף ובפרנסה, בעושר ובמחסור, ביחסים בין בני משפחה, ביחס הרשויות והכנסיה אל אנשים על פי מעמדם, ובדרכו הפשוטה והתמציתית מקיף את החברה על מגוון רבדיה. המוות אמנם מכונה לעתים "המשווה הגדול", אבל לא אצל זולא: אנשים שונים בחייהם ושונים במותם. קחו לדוגמא את התנהלותה של הכמורה במקרי המוות השונים. אצל הרוזן "הטקס בכנסיה נמשך שעתים בקירוב. כל אנשי הכמורה שוקדים על המלאכה". אצל הילד "עכשו יורד גשם; וצריך לחכות, מתחת למטר השוטף, עד שהכומר הזקן מחליט סופסוף לצאת מבית תפילה קטן". אצל האיכר "הנוכחים מתעניינים בעיקר במלאכתו של הקברן. הם מקיפים את הבור, עוקבים במבטם אחר האת; וכאשר הם מסבים ראשיהם, הכומר כבר הלך לדרכו עם שני נעריו; ואין שם עוד אלא המשפחה הממתינה בסבלנות". גורמים נוספים זוכים להתיחסות בכל הסיפורים: הטיפול שמקבל הגוסס, אורכה של שיירת הלוויה והרכבה, המשתתפים בלוויה, יחסם של הקברנים, הטקסיות, האבל וההתאוששות ממנו.
אני אוהבת מאוד את הספרים של אמיל זולא, והספר הצנום הזה עומד בסטנדרטים הגבוהים של הסופר.
Comment on Meurt – Emile Zola
נהר ספרים
2014 (1875 – 1889)
תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי
סקירות ספרים 