תגית: איך קרה ששרדת

נושא הניצול המיני של נשים יהודיות, וגם של גברים יהודיים, במהלך השואה, הושתק במשך שנים רבות. מצד אחד הוא לא תאם את הנרטיב של "שואה וגבורה", ולכן עדויות על פגיעות מיניות ועל שימוש במיניות כדי לשרוד נדחו כבדיה. מן הצד השני, הצד של השורדים, היתה בחירה – מודעת ולא מודעת – לשתוק, לא ליפול חלילה לסטראוטיפ המעליב של "צאן לטבח", לא להתמודד עם רגשות אשמה ובושה שאיכשהו, ללא הצדקה, מתלווים כצל מעיק ומביש לקורבנות אלימות מינית. שמועות בנושא זה תמיד היו, חשדנות שהתבטאה בשאלה "איך קרה ששרדת?", או במילותיה של רות בונדי: "כאן בישראל בקשו ממני היהודים גם לדעת: איך זה שנשארת בחיים? מה היה עליך לעשות כדי לשרוד? ובעיניהם זיק של חשדנות: קאפו? זונה?". אסתר דרור, בת לניצולת אושוויץ וברגן-בלזן, ורות לין, ראיינו מספר ניצולות, וגם כמה ניצולים, שהסכימו לדבר על הנושא, ובספרן הן מכסות טווח גדול של פגיעוּת מינית, מן העירום הכפוי והמשפיל שהיווה חלק מ"קבלת הפנים" למחנות, דרך מעשי אונס וניצול מיני בכפייה במחנות ומחוץ להם, ועד שימוש מ"בחירה" ביתרונות הגוף כדי לשרוד.

העדויות המצוטטות בספר קשות. בספר "999 נשים צעירות" כתבה הת'ר דיון מאקאדם בהרחבה אודות ההשפלה, ההפשטה מזהות, שהתלוותה לעירום הכפוי מול מבטי הזימה, או מול האדישות, של צוות המחנה. נשים, שהיו מסוגלות לספר אודות רעב וכאב והתעללות, בחרו לא לדבר על שעברו בשעות הראשונות לשהותן במחנות. תחושה קשה של בושה ושל חילול נלווית לכך, והנשים שראיינו דרור ולין אינן שונות. במקרים רבים הן בוחרות לספר על אותן שעות בגוף שלישי, כשומרות מרחק מן הטראומה. בדומה לכך, גם כשהן מספרות על נשים שנלקחו לזנות, על עצירות שעברו התעללות מינית, וגם על אסירות שמכרו את גופן תמורת לחם, הן מתארות דברים שארעו לאחרות, לא להן. כשאחת מהן מספרת באופן נדיר על מגע מיני עם גבר פולני, היא בוחרת לא לתאר אותו כאונס, למרות שבוצע תחת סחיטה ואיומים, אלא כמעשה גבורה שלה שנועד להציל את עצמה ואת חבריה. "יש דברים שקורים בחיים ומוטב לשתוק עד הסוף וזה לא עניינו של אף אחד", אומרת אחת המרואיינות בהקשר לסיפורה של אשה אחרת, אולי מתייחסת גם לבחירתה שלה לא לספר את שהיא אולי מבקשת להצפין.

העיסוק בנושא חשוב. הוא מהווה חלק בלתי נפרד מן המסכת הנוראה של השואה, ואינו ראוי להתעלמות שהיתה מנת חלקו, ולו רק כדי להצהיר כי הבושה והאשמה צריכות להיות כולן נחלת מי שגרמו לשואה ולחלוטין לא נחלת קורבנותיהם. "הניצולות שפגשנו מביאות את עדותן כמתגוננות; כאילו לא האנסים הם העומדים למשפט, אלא הן עצמן", כותבות החוקרות. העדויות המסופרות בראיונות צריכות להשמע, כמו כל העדויות הנאספות על התקופה. ולמרות זאת, הספר מקומם. הוא גרם לי אי נוחות רבה, עד כי שקלתי את נטישתו (אבל משקלם של הראיונות מנע זאת ממני). המרואיינות, שמן הסתם סבלו כמו שורדות רבות מרמיזות פוגעניות וגם מרגשות אשמה המלווים תדיר את מי שניצלו, "זוכות" ליחס שבעיני הוא מבזה מצד החוקרות. נראה כאילו השתיים קבעו קודם את התיאוריה, ואחר-כך התאימו את אליה את מסקנותיהן מן הראיונות. הן מצביעות על הוכחות לכאורה לשינויים שהכניסו המרואיינות בהיסטוריה הפרטית שלהן כדי להמנע מלהודות בפגיעוּת המינית שחוו. לדוגמא, כשאחת הנשים מספרת על אקציה כאילו ארעה שנתיים לפני שארעה בפועל, הן מעלות השערה שהקדימה במכוון את הארוע כדי לומר שהיתה צעירה מכפי שהיתה באמת – בת שלוש-עשרה במקום בת חמש-עשרה – ולכן לא יכלה להשתמש במיניות כדי להציל את עצמה. על סיפורה של עדה אחרת, שנחשפה באופן מעוות נגד רצונה, הן כותבות: "נראה כי הכורח להתמודד בגלוי עם הסוד […] מביא את עליזה לבנות לעצמה ביוגרפיה חדשה של גיבורה מנצחת". ועל סיפורה של ניצולה אחרת, שסיפרה לשתיים על וידוי של אשה אחרת, הן מעירות: "היתכן כי יהודית ממהרת לומר כי הכירה ב'עמך' מישהי שהודתה כי שילמה במין עבור לחם, כיוון שאם אף אחת אינה מספרת על מה שארע לה אישית אזי כל הנשים הן בחזקת 'חשודות' והיא בתוכן?" נו, לפחות הן לא אומרות מפורשות שהמרואיינות משקרות. יתרה מזו, במקרים מסוימים הן מרשות לעצמן להפליג אל מחוזות רחוקים יותר, וקשורים פחות לנושא, כמו ניתוח מערכת היחסים שבין אחת המרואיינות לבעלה.

סביר להניח שמקרים של ניצול מיני ושל שימוש במין כדי לשרוד היו, והרבה. למעשה, האמונה שלא התקיימו מקרים כאלה סובלת מאי-סבירות קיצונית. נאמנים עלי דבריה של הסופרת שירז אפיק, שעסקה רבות בנושא השואה וטיפלה בניצולים, לפיהם מקרים כאלה קרו, כדבריה, "בהיקף נרחב יותר ממה שרובנו יכולים כנראה להכיל" (הציטוט לקוח מסקירה שלה על הספר). מסקנותיהן של החוקרות – בהיבט הכולל, לא בהתיחסות הפרטנית לכל עדה – מן הסתם נכונות, וראויות לדיון ולתשומת לב, אבל גישתן נטולת האמפתיה משחזרת למעשה את חטא החשדנות שהופנתה אל הניצולים, וחבל.

ולמרות הביקורת – ספר חשוב.

הקיבוץ המאוחד

2016