כותרת משנה: מסע אל נפשם של מרגלים שבגדו במדינתם
מה גורם לאדם לבגוד? או אולי צריך להקדים ולשאול מהי בגידה? האם כל אדם שפועל נגד מדינתו יוגדר כבוגד (והדוגמא הבולטת היא, כמובן, גרמנים שפעלו נגד המשטר הנאצי)? הסופר ג'וזף קונרד, בהגדרה מרחיבה, קבע כי "אדם לא יכול לבגוד במדינתו או בדתו או בקהילתו. אדם יכול לבגוד רק במצפונו",אבל נדמה לי שרובנו תופסים אינטואיטיבית את המונח, בין אם מדובר בבגידה במדינה או בבגידה בחבר. הספר "בגידה בממלכת הסוד" מתמקד בבוגדים שהתנדבו לבגוד, בשונה מכאלה שנסחטו ואולצו לכך, בעת שהיו עובדי ארגונים חשאיים במאה העשרים ואילך, ומנסה לפצח מנקודת המבט הפסיכולוגית את התהליך שהוביל לבגידה. ד"ר אילן דיאמנט הוא פסיכולוג קליני, שעסק, בין שאר עיסוקיו, באבחון ובטיפול בעובדים במערכת הביטחון, ושלמה פלד הוא פסיכולוג ארגוני, ששירת בעבר במסלול המבצעי והניהולי במשרד ראש הממשלה בארץ ובחו"ל.
הספר נפתח בדיון כללי מעניין, ובו היבטים מחקריים שונים של התופעה. בסיום הספר מקיימים הכותבים דיאלוג ביניהם, המסכם את מסקנותיהם ומציע הצעות אופרטיביות. ביניהם מקובצים בחמישה שערים סיפוריהם של בוגדים מפורסמים, כשהם מאוגדים על פי מאפיין יחיד, מוטיב מרכזי במניעיהם. תחת "הזדהות עם המקופחים" מצויים ג'ונתן פולארד, בפרק מאיר עיניים שחידש לי רבות על אישיותו, אודי אדיב, ואנה מונטס, היחידה שלא הכרתי קודם (אולי משום רק חמישה אחוזים מן הבוגדים הן נשים). "המדענים" כולל את קורותיהם של מרקוס קלינגברג וקלאוס פוקס. ב"סטיות חברתיות" מככבים אברי אלעד, מרדכי קידר, ויקטור אוסטרובסקי, אולדריץ' איימס ורוברט הנסן. "אידיאולוגים לכאורה – מרגלי המלחמה הקרה" מספר על שישה בוגדים מפורסמים – קים פילבי, גאי ברג'ס, אנתוני בלאנט, אולג גורדייבסקי, זאב אבני וישראל בר. האחרון, "זכות הציבור לדעת", מתאר את פרשת מרדכי ואנונו, ומספר את הסיפור היחיד שעדיין לא בא אל סיומו, זה של אדוארד סנודן. בכל אחד מן הפרקים הנפרדים מתוארים הרקע שבו גדלו האנשים ופעולותיהם בהמשך חייהם עד שנתפסו, ומוצע דיון פסיכולוגי המבקש להבין מה הוביל אותם אל המסלול בו בחרו.
כאמור, את כל הדמויות, למעט אנה מונטס, כבר הכרתי, בעיקר בזכות ספרים מצוינים, וביניהם אלה שכתב בן מקנטייר, "ריגול – כרוניקה של בגידה" מאת פיט ארלי, ולאחרונה "המרגלים" יוסי מלמן ואיתן הבר. כך שמבחינתי לא היה כאן חידוש בהיבט הביוגרפי. המייחד את הספר הוא ההיבט הפסיכולוגי.
בכל בן אדם מסתתר פוטנציאל לבגידה, כך מסכימים שני הכותבים, ובכך, לפחות מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, חולשתו של הספר, שכן לא למדתי ממנו משהו מועיל. הסיפורים הנפרדים בספר אינם מצליחים (אולי גם אינם מבקשים), ליצור פרופיל של בוגד. אין מסלול ישיר ומובהק שמוביל, נניח, בין אב מזניח לבן בוגד. בין הדמויות בספר אנשים שסבלו מהורה מתעלל, כאלה שנהנו מהורה תומך מעודד, וכל הקשת שבאמצע. אין גם נתיב חד משמעי בין רמת ההערכה והסובלנות שאדם זוכה לה כבוגר לבחירה ב"קריירה" של בגידה בהמשך. אבל מתוך סך הארועים ניתן בכל זאת להצביע על מאפיינים שעשויים להדליק נורות אזהרה כשבאים לגייס אדם לארגון חשאי, ואפשר להתוות קווים מנחים להתיחסות אליו כשהוא מתלמד. לדוגמא, בשלב האבחון יש לבדוק בין השאר יכולת לווסת דחפים ולבלום אותם. בשלב ההכשרה יש להקפיד על תמיכה, סובלנות, התיחסות הוגנת לביקורת. בוגדים ימשיכו לצוץ במפתיע, אבל התיחסות מוקדמת אל גורמי סיכון יכולה להפחית את הסיכוי להשתלבותם בארגון.
הכתיבה של פלד ודיאמנט רהוטה ונהירה, סיפוריהם של הבוגדים מרתקים, ומי שמתעניין בפסיכולוגיה ימצא בספר דיונים מעניינים.
מטר
2024
סקירות ספרים 