תגית: אילנה המרמן

אדם כַּסְחִי מספר לעצמו ולקוראים את סיפורם של ילדי הרחוב בחרטום. כשהוא יושב בחדר רחב ידיים בתנאים נוחים, בנסיבות שתתבררנה בסיומו של הספר, הוא מתאר את חייו מן היום שבו הגיע לעיר על גגו של קרון רכבת, צמוד לחיקה של אמו, אותה הוא מכנה האם הגדולה. אדם, שדבק בו השם כסחי בגלל רגליו המשותקות, הוא בן לאב בלתי ידוע ולאם שהיא עדיין ילדה בעצמה, אחת מאינספור "הבריות הנפלאות האובדות האלה, המעניקות עונג וכאב, ומוות", מסוממת מדבק, שתמצא את מותה האלים והמיותר זמן קצר לאחר מכן. את ילדותו ואת התבגרותו יעביר בהליכה על אגרופיו תוך גרירת רגליו או על גבם של חברים, במאבק הישרדות יומיומי בחברת השַמַאסה, כינויים של ילדי הרחוב בעגה הסודנית.

המשטרה, "אויבת אללה ובעלת בריתו של השטן", גובה מן הילדים שוחד ורודפת אותם. דרי הרחוב מנצלים את זריזותם ואת חינם הילדותי כדי לקבץ נדבות. "יזמים" מעסיקים אותם כרוכלים וגובים מהם דמי חסות. הם מסתתרים בביוב כדי לחמוק מרדיפות, יוצרים בריתות כדי להחזיק מעמד. "המצאנו תחבולות חדשות, משחקים חדשים, גניבות חדשות – השתדלנו לחיות". כשנדמה שהגיעו אל מקום שידאג להם, מקום שמספק להם מזון ומקום לינה, מתברר שהם משמשים ככוח עבודה זול, טרף למשטר צבאי ודתי אלים, וכשאין בהם צורך עוד הם ננטשים כמכשיר שחדל להועיל. אדם מוצא עצמו בכלא בחברת פושעים אלימים, מתגלגל אל שלטונו של שיח' רודני, סובל מאלימות, מרעב ומצמא. במאבק ההישרדות הוא משתמש בכלים העומדים לרשותו, באונו המיני, ביכולתו להתחזות לעושה נסים, בתפילות ששינן, בכריזמה היחסית שניחן בה ובצורך הנואש של הבריות בתקווה. את סיפורו הוא מספר בכנות, מבלי להתנצל. "כָּרַתִּי ברית עם השטן", הוא אומר. כשאתה חי בגיהינום איזו ברירה יש לך בעצם.

הסיפור האכזר הזה שופע חמלה ואהבה. אדם זוכר היטב את אמו מאמצת אותו אל לבה, את הנערות שלקחו אותו על גבן אחרי שמתה. חברויות שנקשרות עם השנים, גם אם הן נגועות מכורח הנסיבות באינטרסים אישיים, הן בסופו של דבר מה שמאפשר לאדם ולילדי רחוב אחרים לעבור יום ועוד יום. ההתארגנות של נכי המלחמה להשתלט על שוק הרוכלות, התחבולה המשותפת של הילדים לחולל מהומה בשוק כדי לבזוז דוכנים, שיתוף הפעולה בהתחזות לקדוש. כל אחד מאלה, בעולם מושלם, היה זוכה לגינוי. בעולם של השמאסה הם הכרח בל יגונה.

כפי שהמתרגמת אילנה המרמן והעורכת רים ע'נאיים מציינות באחרית דבר, הסיפורת הסודנית העכשווית, שהיא סוגה צעירה יחסית, אינה מנותקת מן ההיסטוריה הסיפורית עתיקת היומין, שהיא עתירת מעשיות ואגדות, עירוב של מציאות ודמיון. השפעתה ניכרת בספר הזה, שסיפורו הישיר והחשוף ניזון מן ההווה ומשורשים עמוקים בתרבות, בחברה ובאמונה, המקנים לו נופך של מעשיה העוברת בעל-פה ממספר לשומעיו הלכודים במילותיו.

עצוב, נוקב ומומלץ.

ذكرة شرير – منصور الصُويم

עם עובד

2021 (2006)

תרגום מערבית: אילנה המרמן

מתוך הנחה שעלילת "הזר" ידועה ברבים, הסקירה מכילה ספוילרים.

"הזר" הוא סיפורו בגוף ראשון של מֶרסו, צעיר תושב אלג'יר, הרוצח אדם שפגש לראשונה ביום הרצח, ימים ספורים לאחר שאמו נפטרה. הפיסקה הפותחת את הספר מעידה היטב על אופיו של המספר:

היום מתה אמא. ואולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהמעון: "אמך נפטרה. הלוויה מחר, בכבוד רב". אי-אפשר להבין מזה כלום. אולי זה היה אתמול.

ללא מילה טובה על המנוחה, ללא הבעת ענין בנסיבות המוות, ללא הבעת רגש כלפי האובדן – רק תהִיה אגבית באשר למועד המוות. כזה הוא מֶרסו לכל אורכו של הספר – אדיש, חף מרגש, נגרף עם הארועים סביבו. שכנו הסרסור מבקש ממנו לכתוב מכתב שירגיז את אחת הזונות שהוא מעסיק, והוא נענה – "כתבתי בלי לחשוב הרבה, אבל השתדלתי להשביע את רצונו של רמון, כי לא היתה לי סיבה לא להשביע את רצונו". חברתו מארי מציעה שיינשאו, והוא נענה למרות שאינו אוהב אותה – "אמרתי שאין לזה כל חשיבות, ואם היא רוצה אנחנו יכולים להתחתן". מעבידו טוען כנגדו שאין לו שאיפות, אבל הוא עצמו סבור ש"לכל זה אין בעצם חשיבות". רק למצוקות גופניות יש השפעה על הלכי רוחו. כשהוא סובל מן השמש המלובנת על שפת הים, ומבקש לעצמו מפלט בפינה מוצלת ובה מעיין צונן, הוא יורה למוות בבחור שיושב שם.

חלקו הראשון של הספר עוסק בחציו בליל השימורים ליד ארונה של אמו ובלוויה שאחריו, ובחציו בימים שאחרי, ימים שבהם הוא הולך עם מארי לקולנוע לצפות בסרט קליל, שוכב איתה בפעם הראשונה, והולך עם מכריו לים. חלקו השני של הספר מתאר את המשפט בעקבות הרצח, ואת החודשים הראשונים בכלא בהמתנה להוצאה להורג.

הספר נותח לאורכו ולרוחבו, החל מן המסה "המיתוס של סיזיפוס" של קאמי עצמו ומאמרו של סארטר אודות הספר, ועד התיחסויות בנות זמננו. המוטיב המרכזי הוא האקזיסטנציאליות, הווה אומר התפיסה הפילוסופית הקובעת כי האדם קודם כל קיים, ורק אחר-כך מייחס משמעות לקיומו. מֶרסו הוא כזה: לשום דבר אין חשיבות בעיניו, הוא פשוט מתקיים. רובד נוסף, שמקבל את משמעותו מן התקופה בה ראה הספר אור, תקופת מלחמת העולם השניה, אינו מקבל ביטוי ישיר בספר, אך לא ניתן להתעלם ממנו: בימים בהם מליונים מתאבלים על מליוני הרוגים ונרצחים, איזו משמעות יש לעובדה שאדם יחיד אינו בוכה על אמו? איזו משמעות יש לחיים בכלל?

הרגשות היחידים שמֶרסו חש עולים במהלך המשפט, כשהוא עומד במוקד תשומת הלב: "בפעם הראשונה אחרי שנים רבות התעורר בי רצון אוילי לבכות, כי הרגשתי כמה כל האנשים האלה מתעבים אותי". גם תחושת אשמה ראשונית, שתתפוגג בהמשך, עולה בו באותו מעמד, כשהוא מבין שהצופים במשפט מתקוממים כשהם שומעים ששתה קפה בחלב מול גופתה של אמו. אבל רק איש הדת, שבא לשוחח אתו בתאו בכלא, מצליח להוציא אותו משלוותו, כשהוא מנסה לשדל אותו למצוא את האלוהים שבלבו: "חייתי חיים כאלה, ויכולתי לחיות חיים אחרים. עשיתי כך ולא עשיתי כך. לא עשיתי דבר זה, אבל עשיתי דבר אחר. אז מה? אין חשיבות לשום דבר, לשום דבר […]. מה אכפת לי אלוהים שלו, החיים שאדם בוחר לו, הגורלות שאדם בוחר לו, שהרי גורל אחד ויחיד עתיד לבחור בי עצמי ובמליארדים של מיוחסים שאומרים, כמוהו, שהם אחי".

הספר הקצר הזה אמנם מתרכז במֶרסו, אך מוצא פנאי להתייחס בביקורתיות אל כל הגורמים הממסדיים המעורבים בחייו: מנהל מושב הזקנים מוטרד לא מהשפעת מות האם על הדיירים האחרים, אלא מהשפעת מצב רוחם על הצוות. העתונאי מספר למֶרסו שהעתונים ניפחו את סיפורו משום שהקיץ הוא עונת שפל לעיתונים. השופט והתובע מנהלים את משפטו כהצגה, והכומר מדקלם ססמאות. הביקורת הזו אין בה כדי לגרום למספר, ולקוראים, לחוש חמלה על מֶרסו, שכן לא המערכת היא שעיצבה את אופיו, ולא היא שגרמה לו להרוג אדם, אבל היא מרחיבה את האבסורד – פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, כפי שכתב קאמי ב"המיתוס של סיזיפוס" – מן הפרט אל הכלל.

במשולב עם הסיפור המורכב והמסעיר, הספר מצטיין גם בסגנונו. כל מילה וכל משפט מונחים במקומם המדויק וחשובים לתוכנו של הסיפור, ללא "שומנים" וללא גלישות מן העיקר.

המתרגמת אילנה המרמן צירפה לספר אחרית דבר מעניינת.

מומלץ מאוד

L’étranger – Albert Camus

עם עובד

1985 (1942)

תרגום מצרפתית: אילנה המרמן

ארועי ליל הבדולח (הלילה שבין 9.11 ל-10.11.1938) עומדים במרכזו של ספר זה. בעיר, ששמה נשאר עלום, תוצאות אותו לילה היו קשות מבמקומות אחרים (יחסית לגודל האוכלוסיה): ארבעה יהודים נרצחו, יהודי אחד וסוכנת הבית הקתולית שלו התאבדו. הסופר, יליד העיר, מנסה להבין מה בדיוק ארע שם, למה פרצו הפרעות, מה היה הרקע, מי היו האנשים שלקחו חלק בארוע, ובעיקר מה היה טיבם של אלה שלא לקחו בו חלק, שהתרחקו בהקלה אחרי שנאמר להם "מי שלא יהודי אין לו מה לפחד", שסגרו חלונות ודלתות כדי לא לשמוע את צעקות המעונים, שרחצו בנקיון כפיהם כשסברו שאין זה מתפקידם להתערב אם המשטרה עצמה שומרת מרחק: גם אפס-מעשה הוא מעשה. גם הקשבה, צפייה, ריצה-כדי-לצפות, ריצה-כדי-להקשיב, ריצה-כדי-לצפות-ולהסתלק, ריצה-כדי-להקשיב-ולהסתלק, שמיעת-משהו-בלי-לגשת, אי-ביאה-כשנקראים-לבוא, התעוררות-מהשינה, דאגה, הליכה-לראות-מה-קרה והסתלקות-מפחד-איומים, גם אלה מעשים.

הספר מספר על מקום אמיתי ועל אנשים אמיתיים. הפרטים שונו כדי להגן על העדים. שלוש חקירות התנהלו באשר לארועי אותו לילה: המשטרה המקומית פתחה בחקירה ביום שאחרי. חקירה זו הופסקה בהוראת הגסטפו, שערך "חקירה" משלו, במהלכה הורה לעדים מה לומר (שאלו אותי: לא הכרת אף אחד, נכון? מנעימת השאלה הסיקה העדה: שלא כדאי לי להסגיר אף אחד ובאמת פחדתי ולא הסגרתי), והורה לטייח עובדות ולשנות מסמכים, כמו תעודות פטירה של הנרצחים (שם הם הודיעו לי שכתבתי בלילה תעודת פטירה שמדובר בה על רצח ובוודאי טעיתי, כי לפי הבירורים שלהם זו היתה התאבדות. האדון ריינהולד פרידלנדר נפל במדרגות ותוך כדי נפילה נעץ לו סכין בחזה). לאחר המלחמה נערכה חקירה נוספת, וכמה אנשים הועמדו לדין. חלקם הורשעו.

מבנה הספר בלתי שגרתי. הוא עשוי כמונטאז´ של עדויות, משולב בהערות קצרות של הסופר. הסגנון נע מדיבור ישיר לעקיף, משפטים נחתכים באמצע לטובת ציטוטים, מעשים ממוספרים תוך כדי הטקסט, באחד הפרקים המשפטים מתחילים בסוף השורות, דברים חוזרים על עצמם שוב ושוב, ועוד כהנה וכהנה טריקים, שלמען האמת כוונתם אינה ברורה לי. אילנה המרמן, שתרגמה יחד עם רוני לוביאניקר, הוסיפה אחרית דבר, ובה התייחסה למבנה היחודי של הספר. לדבריה המטרה היתה ליצור אי מנוחה אצל הקורא, לא לאפשר לו לשקוע בסיפור שגרתי, אלא לגרום לו להתמודד עם ההתרחשויות כאילו הוא חווה אותן בעצמו, לגרום לו למחשבות מסוג מה היה הוא עצמו עושה באותו המצב. כהשוואה היא מביאה את היינריך בל, זיגפריד לנץ וגינתר גראס שעסקו בנושאים דומים, אך לטענתה עשו לקורא חיים קלים כשהביאו סיפור מסודר ומובנה. האמירה הזו נשמעת לי תמוהה, אם חושבים למשל על גראס שספריו לא ממש עונים להגדרה של ספר מובנה וקל לקריאה, או על ספר כמו "בליארד בתשע וחצי" של בל שהוא אמנם ספר מובנה כהלכתו אבל קל הוא לא. אני מודעת לכך שספרים משפיעים בצורה שונה על קוראים שונים, ואילנה המרמן מן הסתם הושפעה כפי שהיא מעידה, אבל אני יכולה להעיד רק על עצמי, ואותי טכניקת הסיפור עצבנה. יש לסופר המון מה להגיד, ואלמלא היה הנושא קרוב לליבי אני חושבת שהייתי מחמיצה את מרבית המסרים. מכיוון שהספר נראה לי חשוב התמדתי בקריאה. 

גם ריבוי הפרטים בספר מיותר לדעתי. הספר נכתב ב-1973, הרבה אחרי הארועים, הרבה אחרי שאנשים הועמדו לדין וחלקם הוענשו. מי בדיוק עשה מה באיזו דקה כבר לא היה חשוב בעת כתיבת הספר. אם הסופר היה מעונין לפתוח את הפרשה מחדש, ולהרשיע את אלו שחמקו מעונש, או אז לכל פרט היתה משמעות. אבל הוא הרי טורח מאוד להסתיר פרטים מזהים. מה שחשוב כאן הוא המסר, ולדעתי אצל מרבית הקוראים שאינם מצויים בפרטים ההיסטוריים הוא ילך לאיבוד בתוך שפע המלל, וחבל.

ולמרות הליקויים אני ממליצה לקרוא. זהו ספר חשוב, שעוסק בלילה גורלי ובהשלכותיו החורגות ממסגרת השואה, ומעמיד לדיון שאלות קשות של אשמה ואחריות.

Mordver laufe – Manfred Frank

עם עובד

1990

תרגום מגרמנית: רוני לוביאניקר ואילנה המרמן