תגית: אימפריום

מה גילו של הסימן & המחליף את מילת החיבור "וגם"? לו התבקשתי לנחש, הייתי קובעת אותו בטווח של מאה השנים האחרונות, והייתי טועה לחלוטין. מי שהכניס את הסימן לשימוש היה מרקוס טוליוס טירו, בן המאה הראשונה לפנה"ס. טירו, מזכירו של קיקרו, פיתח את שיטת הקצרנות כדי לרשום את נאומיו של אדונו. טירו הוא גם המספר ב"אימפריום", העבד לשעבר הנחפז לכתוב את זכרונותיו בטרם ייאסף אף הוא אל אבותיו. רומי, בה הוא חי בערוב ימיו, אינה זו בה חי ופעל קיקרו. הרפובליקה הרומית וקיקרו, הסנטור-נואם-פילוסוף-משפטן, סיימו את חייהם כמעט בעת ובעונה אחת, והרפובליקה הפכה לאימפריה תחת שלטון יחיד.

טירו, ששימש כמזכירו של קיקרו, גדל אתו מילדות, התלווה אליו במסעותיו, והיה לאיש סודו. בפתח הספר מצטט רוברט האריס משפט מתוך מכתב שכתב קיקרו למזכירו: "לא ייספרו שירותיך הרבים למעני – בביתי ומחוצה לו, ברומי ובחוץ לארץ, בעניינים פרטיים וציבוריים, במחקרי ובעבודתי הספרותית". טירו ככל הנראה אכן כתב ספרים אודות מעסיקו, אך אלה אבדו. "אימפריום" מסתמך על מקורות היסטוריים, על נאומיו של קיקרו, ועל השלמות מדמיונו של הסופר.

הרפובליקה הרומית היתה מושתתת על משטר בעל עקרונות דמוקרטים מופתיים, בהם מערכת בחירות פתוחה לכל (לא כולל נשים ועבדים), חילופין תכופים בין בעלי משרה למניעת צבירת כוח והשחתה, רשויות שלטון מופרדות ומאובחנות. לצד אלה שגשגו פערים חברתיים שהלכו וגדלו, מאבקי כוח, שוחד גלוי, וחיסול חשבונות אלים. על רקע זה מתרחש "אימפריום" – מונח שפירושו כוח רשמי, פוליטי -, ובמהלכו קיקרו כובש עמדות כוח, עד שבשנת 63 לפנה"ס, בהיותו בן ארבעים ושתיים, נבחר למשרת קונסול. דרכו אל הצמרת רצופה איומים ומאבקים, כשעיקר התמודדותו היא נגד האצילים שהתיחסו לשלטון כאל נחלה פרטית. למרות שאפשר להציץ בויקיפדיה, ולגלות בתוך דקותיים מה עלה בגורלם של קיקרו ושל טירו, הספר עדיין נקרא במתח ובסקרנות. טירו, המעריץ את אדונו, אך מתבונן בו ובסביבתו במבט חודר ונטול פניות, מספר במיומנות ובאופן חי על קורותיו, וקיקרו, על מעלותיו ועל חסרונותיו, קורם עור וגידים, וכמוהו גם התקופה התוססת והמרתקת על ערכיה הנעלים והמפוקפקים גם יחד. טירו מצטט דברים שאמר לקיקרו דודנו לוקיוס – "מלים, מלים, מלים. כנראה אין גבול לתחבולות שאתה יכול להפיק מהן" – ואלה כוחם יפה גם ל"תחבולות" הספרותיות של האריס, המשלב, כרגיל אצלו, היסטוריה ובדיה באורח אמין.

על כריכת הספר מופיע ציטוט מדברי קיקרו, ובו הוא מסנגר על הפוליטיקה כעיסוק המרגש מכל העיסוקים. בגוף הספר האריס מרבה בעקיצות כלפי הפוליטיקה והעוסקים בה. בהנחה שעקיצותיו מסתמכות על תיעוד תקופתי, נראה כי לא הרבה השתנה מאז. הדמויות בספר אומרות דברים כגון "הסיוט הגרוע ביותר של פוליטיקאי: הצורך לתת תשובה ישירה", וגם "הבעיה של לוקיוס היא אמונתו שפוליטיקה היא מאבק למען צדק. פוליטיקה היא מקצוע". טירו מעיר לקיקרו, המבקש לדבר עם סיציליאני שבא לבקש את עזרתו: "לסיציליאנים אין זכות בחירה", כלומר אין טעם לבזבז עליו זמן. ובהקשר אחר יש בפיו עצה: "הדבר הפוגע ביותר בכבודו של פוליטיקאי ובסמכותו הוא כששמים אותו לצחוק, ואם בכל זאת קורה הדבר, חשוב לאין ערוך להיראות בלתי מוטרד לחלוטין".

מן הראוי לציין כי קיקרו, למרות היותו הדמות המוסרית בסיפור, אינו נקי מחטאי תקופתו. כמו יריביו גם הוא אופורטוניסט, המוכן לשקול את מכירת עקרונותיו כדי לקדם את מטרותיו. בשונה מיריביו הוא מודע למצפונו ומסוגל לשים לעצמו גבולות. מכל מקום, אמינותו של הספר גוברת בשל הרב-מימדיות של גיבורו.

"אימפריום" – הראשון בטרילוגיה הכוללת גם את "לוסטרום" ואת "דיקטטור" – הוא ספר קצבי, מעניין ומעשיר. נהניתי לקרוא אותו.

Imperium – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: מרדכי ברקאי

בראשית המאה העשרים הגיע לפומרניה שבגינאה החדשה הגרמנית צעיר גרמני בשם אאוגוסט אנגלהרדט. נפשו של הבחור קצה בציויליזציה, והוא חיפש מקום בו יוכל לחיות על פי עקרונותיו – נודיזם וצמחונות. המושבה הגרמנית, כ-2,500 ק"מ צפונית לאוסטרליה, שבתה את דמיונו. אנגלהרדט, טיפוס הוזה, קיצוני, פיתח את האמונה שהקוקוס הוא מאכל האלים, ולפיכך יש להסתפק רק בו ובאור השמש, לה סגד, כמקור תזונה וכמקור חיים. בהגיעו למושבה רכש את האי קַבָּקוֹן, שעליו צמח מטע עצי דקל, התפשט, הקים בקתה בעזרת בנאים מומחים שהביא מן המושבה, והשתקע. השמועות אודותיו, ופרסום דברים שכתב, הביאו אליו כמה מעריצים, ובשיאה מנתה ה"כת" שלו שלושים איש. במלחמת העולם הראשונה נכבש האי על ידי האוסטרלים, ואנגלהרדט נותר לגור בו, במצב גופני ירוד, עד מותו ב-1919 בהיותו בן ארבעים ושלוש.

כריסטיאן קראכט ביסס את "אימפריום" על חייו של אנגלהרדט. הדמויות המופיעות בספר אמיתיות, וכן עיקרי הכרונולוגיה. לאלה הוסיף קראכט מדמיונו, ושינה את סיפור מותו של האיש. כוונתו של קראכט, כפי שהוא עצמו מודה כבר בתחילת הספר, היתה ליצור אנלוגיה בין אנגלהרדט והקלוניאליזם הגרמני להיטלר ולנאציזם:

אם מפעם לפעם בהשתלשלות העניינים יעלו על הדעת קווי דמיון מקבילים לרומנטיקן וצמחוני גרמני אחר, שיתכן כי מוטב היה אילו נשאר לעמוד אצל כן הציור שלו, הרי שהדבר מכוון הוא בתכלית, ולפי הגיונו של הדבר – סליחה במטותא, אכן בקליפת אגוז – גם עקבי.

בהמשך הספר ישוב ויקביל בין שתי התקופות. כשאנגלהרדט יספוג מכות, יכתוב קראכט, "עודו מוטל כך מולם על העפר, ובראשם פושה תאווה חייתית לדכא ולהשפיל (הרי מדובר בנתינים גרמנים הנכונים תמיד לשרת), הם מתחילים לבעוט בו ולהכות אותו באגרופיהם". אנגלהרדט, שהוא ביסודו של דבר, אליבא דקראכט, תמים ובלתי מזיק (פרט לעצמו), מוצג רוב הזמן כמי שלא לקה באנטישמיות, אבל בסופו של דבר נכנע לבלתי נמנע: "כמו מרבית בני זמנו, כמו כל בני הגזע שלו, במוקדם או במאוחר הוא החל לראות בקיומם של היהודים את הסיבה הבדוקה והמוכחת לכל הרעות החולות שייסרו את האדם". וממש לקראת סיום הוא קושר באופן ברור בין אז לעכשו, כשהוא מספר על פציעתו הבלתי קטלנית של היטלר במלחמת העולם הראשונה: "יתכן שהדברים מעולם לא היו מגיעים לידי כך שכעבור עשורים מעטים בלבד סבי וסבתי ימשיכו ללכת בצעדים מהירים בפארק מורוידה שבהמבורג, כאילו אינם רואים כלל איך אותם גברים, נשים וילדים עמוסי מזוודות מוטענים בתחנת הרכבת דמטור על רכבות ומשולחים מזרחה, החוצה אל קצה האימפריה, כאילו כבר עכשו הם צללים ותו לא, כבר עכשו אפר עשן".

בעיני ההקבלות הללו די מאולצות ולוקות בפשטנות, אבל מבחינות אחרות הספר מספק חגיגת קריאה. קראכט הוא כותב שנון, מספר סיפורים כשרוני, שפורש עלילה המשלבת כובד ראש והומור, אידיאולוגיה וטירוף, ביקורת חברתית עוקצנית וחמלה, כאב ועליצות. תיאוריו שופעי חיים, ובחינתו את הדמויות החולפות בספר מעמיקה ומשכנעת. למרות שוליותה של אפיזודת אנגלהרדט, הנושאים שסביבה – השתלטות על עמים אחרים, התפשטות טריטוריאלית ללא הצדקה ממשית, חיים על פי אידאולוגיה, דעות קדומות ועוד – משמעותיים ומעוררי מחשבה.

אפשר, אם כך, לקרוא את הספר כפשוטו – עלילת חייו של אדם אחד, אפשר לקרוא אותו כאלגוריה, אפשר שניהם כאחד. מפעם לפעם אפשר להשתעשע אתו כמו עם כתב חידה: קראכט משלב בספר דמויות היסטוריות רבות, מבלי לנקוב בשמן. כך, לדוגמא, הוא מזכיר "בשווייץ הרחוקה צמחוני צעיר אחר, עובד של משרד לרישום פטנטים", וגם "גבר כחוש וסגפני למראה… המשיך לעבוד על כתב יד עם הכותרת הפשוטה למדי, 'גרטרוד'", ו"יהודי… חיוור… צמחוני בעצמו גם הוא… שלח גלויה אל אחותו בפראג". לצד ה"חידות" האלה למדתי על דמויות היסטוריות שלא הכרתי, עוד אחת ממעלותיו של הספר בעיני.

"אימפריום" הוא ספר מהנה ומעשיר, בהחלט חווית קריאה מתגמלת.

Imperium – Christian Kracht

עם עובד

2018 (2012)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין