תגית: איריס אליה כהן

"מיין הארט", סיפורה של בטי, מתחיל במקום בו הסתיים "גלבי" (שמם של הספרים בעברית זהה, "לִבִּי"). הספר הקודם תיאר את מסע החיפושים של זוהרה אחרי אחותה התאומה בתיה שנעלמה שלושים שנה קודם לכן, וליתר דיוק נחטפה בעילות שווא מידי אמה בעת שגרו במעברה. הספר החדש הוא סיפור חייה של בטי-בתיה, הילדה שנעלמה. שיחת הטלפון מזוהרה מערערת את כל מה שידעה על עצמה, כולל גילה האמיתי, ועל משפחתה המאמצת, והיא מכינה עצמה לעימות עם אביה.

בטי גדלה בארצות-הברית כבת הדור השני לשואה. אמה שרדה את אושוויץ ובחרה לא לדבר על שעברה. אביה, יליד אבאויסאנטו (סאנטוב בפי היהודים), שחווה עבודות כפיה בהונגריה, אינו שותק לרגע. רגשותיו מבעבעים, הוא קולני, אינטנסיבי, בוכה בקלות, מספר שוב ושוב את שארע לו ולבני ביתו. הסיפורים שבטי שומעת לפני השינה עתירי פרטים מזוויעים, לילותיה טרופים בשל צעקות הוריה הסובלים מסיוטים. הופעתה הפלאית כתינוקת בת יומה על מדרגות בית הכנסת, שם מצא אותה אביה לדבריו, היא התיקון שלהם, נס שהתרחש אחרי כל העינויים והאסונות, נחמה אחרי האובדן שחוו, אובדנם של הורים, של אחיות, של בני זוג ושל ילדים. בטי אינה מתעייפת מלשמוע את הסיפור הזה, גם אם היא שמה לב שהוא נשמע מעט שונה מדי פעם.

המשפחה המורחבת, מה שנשאר ממנה, כוללת את הדוד הדומיננטי מיקלוש, שהחליט לשים את השואה מאחוריו, בנה בארצות-הברית חיים חדשים ועסק משגשג, וניהל ביד רמה את המשפחה כולה; את הדודה פרלה, אחותה המנוכרת של אמה של בטי, שתחשוף את הסיבה לניכור לקראת סיום הספר (סיפורן קורע הלב של האחיות זהה לזה של הלנה ציטרון ושושנה אורנשטיין); ואת המורה של בטי לכינור, שהקשר שלו למשפחה נחשף אף הוא בסיום (אני תוהה איך אביה של בטי, שלא חסך בפרטי-פרטים, השמיט את המידע הזה). הספר שופע אזכורים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ביניהן חסידת אומות עולם הנזירה שארה שאלקאהאזי.

משפחתה המאמצת של בטי חוותה סבל שאף בן אנוש אינו צריך לחוות. אבל התיקון שהגיע באמצעות אימוצה של בטי גרם סבל למשפחה שאליה נולדה. למותר לציין שאין האחד מצדיק את השני. את מה שארע שלושים שנה קודם לכן לא ניתן לתקן, אין דרך חזרה. בטי חושבת שאולי אפשר לבקש סליחה ולסלוח.

איריס אליה כהן מיטיבה להביא לידי ביטוי את אינטנסיביות הרגשות של הנפשות הפועלות. לשונה יפה, ביטוייה ציוריים, מדויקים ומקוריים. בתוך כל הכאב היא אפילו מצליחה להיות משעשעת. יחד עם זאת, לטעמי, הספר היה צריך להתקצר בשליש. יש ערך סיפורי לחזרתיות בסיפוריו של האב, שמוסיף פרטים עד שאי אפשר להבחין בין אמת ל"קישוט", והדברנות הכפייתית שלו היא ראי לסערה המסתחררת בתוכו. אבל לצד דיבוריו יש אינספור חזרות – כמה פעמים אפשר לשמוע על הסרחון שמפיץ המורה – שגרמו לי פה ושם לקרוא בקוצר רוח, למרות שהספר נגע ללבי.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

זוהרה, בת לעולים מתימן, גדלה בצל היעלמותה של אחותה התאומה בתיה. כשלושים שנה אחרי ההיעלמות, אחרי המוות לכאורה של הפעוטה, מגייסים זוהרה ואחיה חוקר כדי לעשות מאמץ אחרון לאתר את האחות האבודה, ולאפשר לאמם נחמה וסגירת מעגל לפני מותה. בפרק הפותח נפגשים יגאל החוקר וזוהרה עם משפחה שאיבדה את בנה באותה תקופה ובאותה מעברה בהן אבדה בתיה. החקירה היא הציר המוביל של הספר, וסביבו נשזרים סיפורי חייהן של זוהרה ושל חברתה אדיבה, בת לניצולי שואה ששכלה את אחיה במלחמת יום הכיפורים. טראומת השואה, מבוכת הדור השני, העוינות והחשדנות שבין יוצאי אירופה ליוצאי תימן, וכמובן תעלומת הילדים שנעלמו, הם נושאיו של הספר.

איריס אליה כהן ניחנה באבחנה דקה בפרטים, וביכולת מרשימה להעלות סצנות אמינות על הכתב. הפרק השמיני, לדוגמא, שבו מתוארת ארוחת ערב בבית משפחתה של אדיבה, הוא מדויק וחי, ומעביר את הקורא אל חדר האוכל ואל המרפסת של משפחת כרמלי, ושל משפחות דומות לה, בישראל של 1960. לצערי, הקטעים הטובים אינם מתחברים לכלל ספר מושך. החקירה מתנהלת באופן בלתי משכנע, רמזים נזרקים לאוויר במשורה כדי ליצור מתח, אבל הסיפור עצמו תקוע עם אינספור חזרות לאירועים חסרי משמעות בעבר. כך, לדוגמא, מסופר בפרטי-פרטים על ביקורן של זוהרה ואדיבה הילדות בקולנוע ארמון, סיפור שתוקע את העלילה ואינו מוביל לשום מקום, פרט לגילוי בלתי חשוב בעליל בסיום העלילה (יגאל היה סדרן באותו קולנוע, ולכן נראה לזוהרה מוכר). תאמרו שכך זה בחיים – מאורע בהווה מעיר זכרון מן העבר, והעבר מסביר את ההווה. נכון, אבל החיים אינם עלילה ספרותית, ומעלילה ספרותית אני מצפה לזרימה ולהתקדמות, ובעיקר לסינון הפרטים שאינם רלוונטים לה. כשיגאל מתחיל סוף סוף לשחרר פרטים על ממצאי החקירה, אבל סיפורו מתפתל מדי, זוהרה מפטירה, "ריבונו של עולם, אתה מוכן להגיע לשורה התחתונה". כך בערך הרגשתי במהלך קריאת הספר.

אולי כל העיכובים היו מפריעים לי פחות לולא עודף הדימויים. הנה מקבץ אקראי: "את פרקי אצבעותיו מכסה פלומה לבנה, כשכבת קרח דקיקה שנקרשת על מעקה המדרגות", "דוק של מועקה מעיב על ליבה, כמו קרום על פני כוס חלב חם", "הסבריו של הכרוז נופלים על אוזני הקהל כמים להלך במדבר". יש טעם בדימויים, לדעתי, כשהם מעשירים את האוירה, מוסיפים נדבך לתחושה המתוארת. כאן רוב הדימויים הם בגדר קישוט ספרותי נאה אך בלתי נדרש.

(הערת שוליים: זוהרה מסתמכת על ההשוואה בין לינקולן לקנדי, שצצה חדשות לבקרים ברשת, כדי לבסס קיום של צירופי מקרים מכוונים, אבל ההשוואה הזו רצופה טעויות)

נושאי הספר חשובים, אבל צירופם יחדיו ליצירה ספרותית לא צלח, לדעתי. יחד עם זאת, בשל כשרון הכתיבה של איריס אליה כהן הייתי שמחה לקרוא סיפורים פרי עטה.

ידיעות ספרים

2016