איריס קאופמן לקתה בסרטן בפעם הראשונה כשהיתה כבת שלושים. החיים הפילו עליה מאז עוד שני סוגי סרטן וגם טרשת נפוצה, שמשבשת את חייה בהתקפים בלתי צפויים. "אין 'לפני המחלה' ו'אחרי המחלה'. יש רק התמודדות אחת ארוכה. לעתים היא הישרדותית באופייה ומכוונת לטיפול בסימפטומים, ולעתים היא תופסת צורה של הפוגה זמנית ומוקדשת לשיפור איכות חיי". כשהיתה נקיה מן הסרטן הראשון הביאה לעולם בן שני, אח לבכור שהיה בן שלוש וחצי כשחלתה. כשהתגלה הסרטן השני התמודדה עם גסיסתה של אמה ומותה. בספר היא כותבת על הכרונולוגיה הזו כמצע להתבוננות עצמית ואקדמאית כאחת בחווית המחלה וידיעת המוות האורב.
זה אינו ספר דרמטי. כלומר, הוא כזה מעצם הנושא, אבל אינו מבקש להיות מלודרמטי ולעורר רחמים או הזדהות או סימפטיה אישית. מצד אחד הוא אקדמאי-משהו, נסמך על פסיכולוגים, על ספרות ועל פילוסופיה כדי לחקור את התהליכים הנפשיים. אבל מצד שני, ובזה עיקר עוצמתו, הוא מאוד אישי. זה אינו דיון עקר מֵרגש בחמשת שלבי האבל, או ב"ממלכת החולים" ו"ממלכת הבריאים", או בידיעת היותנו בני תמותה, אלא תיאור של חוויה אינדיבידואלית, שמוגש לקוראים בחשיפה כנה בלי התנצלויות, כי אין סיבה, במינון מושלם בין תיאוריה למציאות.
הסופרת כותבת, בין שאר נושאים מעניינים, על התחושה הקשה של אובדן השליטה על חייה; על הבדידות למרות התמיכה של קרוביה; על ההתלבטות בין הריון נוסף לבריאות; על חוסר היכולת להתאבל כיאות על אמה בשל הגידול שתקף אותה עצמה; על הקשר הזוגי שלמרות "הפער באופן ההתמודדות שלנו עם הארוע המאיים כל כך של מחלה יצר שלם שגדול מסך חלקיו"; על המחלות הכרוניות – "החיים עם מחלה כרונית אינם ארוע בודד, אלא פיצול מתמשך. מעבר חזרתי, בלתי פוסק ואכזרי בין שתי הממלכות"; על הכתיבה – "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב"; ועוד. ועל כל אלה היא כותבת בעברית יפיפיה, בניסוחים בהירים וצלולים, ובגילוי לב מרגש.
ספר חכם, נוגע, מעורר מחשבה ומומלץ.
שתים בית הוצאה לאור
2024
סקירות ספרים 