תגית: אירלנד

ביל פרלונג נולד באירלנד בשנות הארבעים של המאה העשרים לאם לא נשואה. משפחתה של האם, שעבדה כעוזרת בית, ניתקה איתה כל קשר, ויתכן שהיתה מוצאת את עצמה מורחקת לבית מחסה ונאלצת למסור את הילד לאימוץ. התמזל מזלם של ביל ושל אמו, והמעסיקה של האם המשיכה להעסיק אותה ולשכן אותה בביתה, ואף פרשה את חסותה על הילד. ביל אמנם סבל מהקנטות ומעלבונות בשל היות אביו בלתי ידוע, אבל הוא זכה לחיות עם אמו, עד שזו נהרגה בתאונה כשהיה בן שתים-עשרה, וזכה להיות בטיפולם של המעסיקה, גברת וילסון, ושל נד, פועל בחווה שלה.

"פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס". אבל ארבעים שנה אחר-כך ביל נשוי לאיילין, אב לחמש בנות, וסוחר בפחם ובעצי הסקה. חיי הנישואים שלו יציבים, בנותיו הן ילדות טובות ומוצלחות, עסקיו מצליחים, ובזכות טוב לבו וחביבותו הוא אהוב על הבריות. סביבו הוא רואה את נזקי הכלכלה המעורערת, והוא יודע שהכל יכול לההרס ברגע אחד, אבל הוא נחוש להחזיק מעמד ולוודא שעתידן של בנותיו יהיה חף ממכשולים. לאיילין די בחיים שגרתיים של חלומות קטנים ושל התנהלות ממשימה למשימה. ביל תוהה אם החיים יכולים להיראות אחרת. "כל הזמן ממשיכים למטלה הבאה, בלי הפסקה, כמו מכונה. איך ייראו חייהם, תהה, אם יהיה להם זמן לחשוב על דברים ולהרהר בהם? האם יהיו שונים, או שיישארו כמו שהיו – ואולי הם פשוט ייצאו מדעתם?"

מספר ימים לפני חג המולד, כשהוא מביא פחם אל המנזר המקומי, הוא נחשף במקרה אל הנערות שבאופן רשמי לומדות שם בבית ספר מקצועי. בפועל ניהל המנזר את אחת ממכבסות מגדלנה, שבה הועסקו נשים ונערות בתנאי עבדות. מה שהתחיל במאה התשע-עשרה כבתי מחסה שנועדו להחזיר למוטב נשים שעסקו בזנות, התפתח למוסד שניצל נשים שהרו מחוץ לנישואים, לצד נשים שסבלו מפיגור, וגם כאלה שנחשדו בהתנהגות מינית בלתי נאותה כגון פלירטוט, רחמנא ליצלן. הנשים היו בפועל כלואות במקום, הועסקו בתנאים קשים, ונכפתה עליהן חזרה בתשובה. הסביבה שמחוץ למנזרים הסכימה בשתיקה עם מה שהתרחש מאחורי החומות. רק ב-1996 נסגרה האחרונה במכבסות מגדלנה.

ביל, שהוא בעל מודעות חריפה לעוול, בעיקר כלפי נשים שהרו בעודן רווקות, מוטרד. הוא נקרע בין רצון להושיט יד מסייעת ובין החשש שהמנזר, השולט במרקם החברתי בסביבתו, יזיק לבנותיו. הימים, כאמור, ימי חג המולד, וברוח החג, וגם משום טוב לבו ומשום שהוא מבקש לחרוג מחיים שהם "כמו מכונה", הוא מבקש לעשות מעשה. ברור לו שייתקל בקשיים, באי הבנה ובאי הסכמה, אבל עמידה מנגד אינה אופציה שהוא מסוגל לחיות איתה.

אולי משום אוירת החג, הספר עורר בי אסוציאציה ל"דוקטור מריגולד" של דיקנס. שניהם ספרים מקסימים, בשניהם אדם מן השורה, שחווה קשיים וטראומות, מתעלה בצניעות ובמעשה יחיד למעלת דמות מופת, כי כך צריך ואי אפשר אחרת.

כמו בסיפוריה שתורגמו לעברית בקבצים "ללכת בשדות הכחולים" ו"אנטארקטיקה", קלייר קיגן מפליאה לספר בסגנון מאופק עלילה נוקבת, מטרידה ומעוררת מחשבה. הביקורת שלה על הכנסיה ועל השתיקה האופפת את התנהלותה בלתי מוסווית ומנוסחת היטב, והעימות המנומס לכאורה בין ביל לאם המנזר ממחיש היטב את הפער שבין המוסר לציניות. הסופרת בונה אווירה באמצעות הטבע, הסביבה ופכים קטנים מן היומיום, ועל הרקע הזה יוצרת דמות בלתי נשכחת של גבר מצפוני. יותם בנשלום תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ מאוד.

Small Things Like These – Claire Keegan

אחוזת בית

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

"האשה בעלת הרגליים הארוכות והצורך הבלתי פוסק שישימו לב אליה. הילדה עם התלתלים הפרועים והמבטא הפראי. והגבר הגדול והידידותי, שהלך בעקבותיהן כמו כלב ציד מכוער, נאמן ואופטימי ללא תקנה, שנחוש כל הזמן לראות את הטוב בכל דבר", כך מתאר מכר את משפחת סקאלי. ג'ניפר ופרד סקאלי האוסטרלים, היא בת למשפחה בורגנית מבוססת והוא עובד צווארון כחול, נישאו למורת רוחם של הוריה, ילדו את בילי, כעת בת שבע וחצי, ויצאו לשוטט באירופה. הם שנאו את פריז, אהבו את יוון, ואחרי שהות בלונדון החליטו לחזור הביתה. מכיוון שהזדמנו להם כמה ימים פנויים לפני הטיסה, נסעו לטייל באירלנד. שם, בצפון הכפרי הקפוא, ביקשה ג'ניפר בגחמה של רגע לרכוש בית נטוש, ולהמיר את השיבה הביתה בהשתקעות במקום חדש. סקאלי, שהיה תמיד מוכן לזוז הצדה למענה, לחכות שתמצא את אותו דבר שיניח לה סוף סוף להרגע ולהיות היא-עצמה, נענה בחיוב. ג'ניפר ובילי טסו לפרת' למכור את ביתם ולארוז את חפציהם, וסקאלי התגייס להפוך במו ידיו חורבה עבשה לקן משפחתי. כשהגיע לאסוף את אשתו ואת בתו משדה התעופה גילה שרק בילי הגיעה. השתיים טסו יחד מפרת' להית'רו, אבל בילי לבדה עלתה על טיסת ההמשך לאירלנד. ג'ניפר, שהיתה בהריון מתקדם, נעלמה ללא מילת הסבר. בילי, שללא ספק חוותה טראומה, הפכה לילדה עצובה ואילמת.

"הרוכבים" הוא סיפור מסעו של סקאלי בעקבות אשתו האבודה. הוא מנסה להכנס לתוך ראשה, לנסות לנחש לאן יכלה לפנות ומדוע. הוא מוכן לקבל כל הסבר, החל ממתיחה וכלה בבגידה, ולשכוח את מסע העינויים שנכפה עליו, ובלבד שיוכל לרַצות אותה ולזכות להגשים את חלום המשפחה הקטנה והמאושרת, ולא משנה היכן. בכל מקום שאליו הוא מגיע, ובילי הקטנה נגררת אתו, נדמה שכולם יודעים משהו הוא אינו יודע ומסרבים לשתף אותו. אין ספק שהוא אוהב את בילי אהבה עזה, אבל ככל שהוא הולך ונסחף אל מסעו ההזוי, הוא הולך ויורד מהפסים, עד שהילדה, שיוצאת מן הארועים בשן ועין, נאלצת ליטול על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי. אי-שם במעמקי תודעתו הוא אולי יודע שעליו לוותר, להרים ידים, אבל הוא עייף מדי, מפוחד מדי ומעוצבן מדי מכדי להכנע.

טים ווינטון, סופר מוכשר שאת ספרו "נשימה" אהבתי, בורא דמות נאהבת בקלות. אי אפשר שלא לחבב את סקאלי, את מסירותו ואת תמימותו, ואי אפשר שלא להזדהות עם כאבו, עם יסורי חוסר הוודאות.

אבל… (ומכאן קלקלנים):

מה קרה לג'ניפר? סקאלי אינו יודע, וגם אנחנו לעולם לא נדע. למה בילי טראומטית כל-כך? טיסה קצרה ללא אמה ובליווי דיילת אין בה כדי להסביר זאת. מה ארע בטיסה להית'רו? לא ידוע. הספר, שהתנהל באופן משכנע ומותח כל כך, נופח בסופו של דבר את נשמתו ללא פתרון. סיפור של אהבה בלתי מאוזנת עד כדי התעללות, על מה ולמה? חבל שהסופר בחר להותיר את קוראיו ללא תשובות.

לא ברור גם מה תפקידם של הרוכבים. סקאלי רואה את רוחותיהם של הציידים רוכבי הסוסים בטירה החרבה שליד ביתו. בילי רואה אותם רוכבים רכיבה מאומצת לצדה של הרכבת באיטליה. מן הסתם הם מייצגים את מאמציהם של האב ובתו "לצוד" את האם החמקמקה, אבל שילובם ההזוי בספר ריאליסטי אינו עולה יפה, לטעמי.

בשל הכתיבה היפה והאפיון של דמותו של סקאלי, שבשלהם מן הסתם נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר 1995, אני ממליצה על הספר. בשל הסיום הבלתי מספק אני נוטה להסתייג ממנו.

The Riders – Tim Winton

עם עובד

1999 (1994)

תרגום מאנגלית: איילת גורנר

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן מצויה כאן ביתר שאת, ומשקפת את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"יש סוד לזמן" מספר את סיפורה של מונה, ילידת אירלנד המתגוררת באנגליה, בהווה, כשהיא בת שישים, ובעבר, בעיקר בשנת 1974, השנה בה השתבשו חייה ולא שבו להיות כשהיו. מונה של ההווה היא אשה נעימת הליכות, חיה לבדה, תופרת בגדים לבובות לאספנים שהיא מוכרת בחנות שבבעלותה. יש לה שתי חברות קרובות, מכריה מחבבים אותה, מן הבנין הסמוך מנפנף לה גבר בודד, אולי תצמח כאן אהבה. נדמה שהיא מעדיפה את בדידותה על פני חברת בני אדם, ויחד עם זאת היא אדם אכפתי, תכונה שבאה לידי ביטוי בולט ביחסיה עם הנגר המכין את הבובות על פי הזמנתה, אדם מסוגר וחולני, שהיא סועדת בשעות קשות. ההווה של מונה נחשף לפרטיו בסגנון איטי ענוג, ובהדרגה הולכים ומשתלבים בו רמזים לעבר כאוב שעדיין מאפיל על חייה.

מונה עברה בחייה מספר טראומות. בילדותה התיתמה מאמה, ונותרה לבדה עם אביה, ששימש עבורה אם ואב גם יחד. בבגרותה עזבה את הבית כדי להרחיב את עולמה, ועברה לבירמינגהם, נושאת עמה מצפון מיוסר בשל נטישתה את אביה. ואז הגיע נובמבר 1974, שהנחית עליה אסונות, כאשה וכאירית, ונישואיה, בני פחות משנה, ספגו מכה אנושה. זמן רב עבר עד שהצליחה לאסוף את עצמה ולאמץ את האימרה כי "יש סוד לזמן. אפשר להרחיב או לכווץ אותו. אפשר להפיק את המרב ממה שיש". את האימרה הזו היא מנסה להנחיל לנשים שחוו טרגדיה כשלה.

קיט דה ואל היא מספרת סבלנית. שלישו הראשון של הספר משייט לאטו, מתלווה אל היומיום של מונה. בהדרגה הוא הופך אינטנסיבי יותר, ככל שהוא הולך ומתכנס אל אותו נובמבר. דה ואל היא גם מספרת בלתי שגרתית. אין שבלוניות בעלילה, ואף אחת מן הדמויות אינה מוגדרת על פי תכונה יחידה. דודותיו של ויליאם, בעלה של מונה, כדוגמא, נקראות בפיו "מגפה" ו"בצורת", והן מרבות להתקוטט ביניהן, אבל הן אלה שמתייצבות לימינה של מונה כשהיא זקוקה להן. רומן שמתחיל ללבלב מקבל תפנית בלתי צפויה. אשה שמונה לא אהבה בילדותה מצטיירת בבגרותה באור שונה. אמנם ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר מהו הארוע שעיצב את ההווה של מונה (לצערי. הייתי מעדיפה לגלות זאת בקצב שקבעה הסופרת), אבל פרט לכך הסיפור הצליח להפתיע, ועשה זאת תוך שמירה על הגיון עלילתי.

פרט לטרגדיה שבלב העלילה, אחד הנושאים המרכזיים בה הוא יחסי הורים-ילדים. ויליאם מבועת מן המחשבה שהוא עלול להפוך לאב כושל כמו אביו שלו. מונה כילדה התייסרה בשל רתיעתה מאמה החולה. חברתה של מונה מטפלת באם שלקתה בפרקינסון. אביה של מונה השכיל לשחרר אותה לדרכה למרות שנותר בודד. עוד עוסק הספר ביחסי אירים-אנגלים, בהגירה ובמולדת, באהבה, בחברות, ברפואה הבלתי אישית של אותה תקופה, ובהזדקנות. נושאים אלה ואחרים משתלבים יחדיו לרקמה סיפורית חיה, שתורגמה ברגישות בידי שי סנדיק.

"יש סוד לזמן" הוא ספר שזור יאוש ותקווה, כאב וחמלה, הנכנס אל הלב.

The Trick to Time – Kit de Waal

אריה ניר

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

שישה-עשר סיפוריה הראשונים של קלייר קיגן נכללים בקובץ "אנטארקטיקה". הסיפורים מתרחשים באירלנד ובארצות-הברית, רובם על רקע יחסים בתוך המשפחה, בעיקר מנקודת מבטן של הדמויות הנשיות, ובכולם מתרחש אסון מצמרר. לעתים האסון כבר קרה, והטראומה מטילה את צילה על הדמויות. לעתים האסון מסתמן בעתיד, ומכיוון שהוא בלתי נמנע האוירה ספוגת אימה.

בין הסיפורים בקובץ, אשה נשואה מבקשת להתנסות פעם אחת בחייה במפגש מיני עם גבר אחר, רווקה מחכה עשור לקיום הבטחתו של מאהבה להפרד מאשתו, ילדים חוזרים עם אביהם ועם אשתו החדשה לבית בו התעללה בהם אמם, ילד נושא רגשי אשמה בשל מותה של אמו, בני זוג מתמודדים עם היעלמה של בתם כשהיתה באחריותו של האב, ואחרים.

קלייר קיגן מצטיינת בשרטוט תמונות חיות ובבנית אוירה באמצעות פרטים קטנים המצטברים לשלם מדויק. לטבע יש תפקיד משמעותי בעלילות, כמו גם לסביבה האנושית. הסופרת משלבת דיבור ישיר (כמו בסיפור "גברים ונשים", שם שואלת הילדה את אמה "למה הם לא עושים כלום?", ונענית בפשטות "הם גברים") עם רמזים הטמונים בכל משפט (כמו צליל האבזם בסיפור "אנטארקטיקה" המטרים צליל אחר, מאיים יותר), ויוצרת עלילות שהן חדות ומעורפלות בו זמנית. ניתן למצוא בסיפורים אינספור דוגמאות להמחשת האופן בו הסגנון יוצר אוירה ועלילה. בחרתי להראות כאן את הדרך בה היא רוקמת את הסיפור "סופות" באמצעות מחוות ידים. הנה מדגם מייצג של מובאות:

ידו של אבי היתה מרימה אותם ומשליכה אותם כמו נבטי עשבים. ידה של אמי היתה מרימה את האפרוח המת בעדינות, מחפשת אות חיים בגוף הצהוב, וכשלא מצאה, אמרה: "גוזל מסכן שלי", וחייכה אלי כשזרקה אותו אל פיר האשפה.

שני האנשים שמעולם לא נגעו זה בזה, שאצבעותיהם הרפו תמיד מקערית הרוטב לפני שאחז בה האחר, נגעו כעת.

דודה שלי שמרה על ירך החזיר. "מי רוצה עוד חתיכה יפה מהאמצע?" סכין הפריסה קטלנית בידה.

מעלה ומעלה צעדנו דרך שדות השלף, ידה כצבת, זנב הכתונת מתנפנף מאחוריה ברוח.

"אנטארקטיקה" הוא ספר ביכורים, אך כתיבתה של קלייר קיגן בשלה, חודרת לנשמה, מצמררת ומרגשת. תומר בן אהרון היטיב לתרגם, והספר מומלץ בהחלט.

Antarctica – Claire Keegan

תשע נשמות

2019 (1999)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

אמה של ורוניקה ילדה שנים-עשר ילדים, ועברה שבע הפלות. שחוקה ומחוקה התנהלה כל חייה בטשטוש, נוכחת-נעדרת. "היא השִכחה בהתגלמותה", אומרת עליה בתה. בעלה הנהיג מדיניות של "אל תספרו לאמא", כדי שלא תדאג, שלא תתפוגג, "כאילו מציאוּת המיטה שלו היא כל המציאוּת שיש לבקש מן האשה הזאת לשאת", חושבת כעת בתו. כעת, כשאחיה ליאם מת, מוטל על ורוניקה – בת שלושים ותשע, נשואה ואם לשתי בנות – לבשר לאם את הבשורה המרה.

ליאם וורוניקה היו קרובים זה לזה בילדותם. ליאם היה מבוגר מורוניקה באחד-עשר חודשים, והיא נהגה לדמיין שהיתה חפיפה בין התקופות שלהם ברחם אמם. כשהיתה בת שמונה, נשלחו היא וליאם, יחד עם אחותם הקטנה קיטי, אל סבתם עדה לחופשת הקיץ, שבסיומה לא שבו הוריהם לאסוף אותם. במשך שנה חיו השלושה אצל סבתם, יחד עם בעלה ועם גבר נוסף, שנוכחותו בדירה לא עוררה שאלות במוחה של הילדה. קרעי זכרונותיה מאותה שנה הולכים ונקשרים כעת, כשהאבל מציף אותה, וכשהיא מכינה את עצמה למפגש הנדיר עם משפחתה בבית האם בדבלין. "הייתי רוצה לכתוב את מה שקרה בבית סבתי בקיץ שבו הייתי בת שמונה או תשע", כך נפתח הספר, "אבל איני בטוחה שזה אכן קרה. עלי להעיד על מאורע מוטל בספק. אני מרגישה שהוא שואג בתוכי – הדבר הזה שאולי לא התרחש".

"המפגש" הוא ספר מורכב. ורוניקה בוחנת את היחסים בין הוריה, ואת יחסיה שלה עם בעלה. היא עוברת על תחנות בחייו של ליאם, על השתנותו מילד יודע-כל, אח נערץ, ל"הערֵמה הקודרת שלו […] הדבר האפור הזה בתוך חולצה לא-מכובסת, השמוק הזקן הנורא הזה", ותוהה על מידת אחריותה כלפיו. ורוניקה מעריצה את סבתה, עליה אינה יודעת רבות, ומקטעי זכרונות היא בונה לה וריאציות של עבר מדומיין. על רקע ילדותה, ילדות עזובה לנפשה, היא מנסה לחדור לליבה של חייה הנוכחיים, של יחסיה עם המשפחה שהקימה. בהדרגה היא מצליחה לחזור ולגעת בזכרונות אותה שנה, מתכנסת אל ארוע מפתח אחד ששינה הכל. היה או לא היה? ומה שארע, האם ארע לליאם או גם לה? יתכן שמסמכים שהיא מוצאת בבית אמה שופכים אור על מה שהתרחש, והיא תופסת שאולי עדה היתה אשמה בכל: "הבן המשוגע והבת המעורפלת. ההריונות המעורפלים האינסופיים של הבת המעורפלת, האופן שבו כל אחד ואחד מנכדיה השתבש במעורפל. זה הרגע שבו אנו שואלים מה עשתה עדה – כי משהו בלי ספק נעשה – כדי להביא כל-כך הרבה מוות לעולם". כפי שנכתב נכון על כריכת הספר, זה אינו עוד ספר מז'אנר הסודות האפלים במשפחה. ורוניקה אינה מתחשבנת עם סבתה, אפילו כשהדברים מתבהרים. העבר הוא בעבר, ליאם לא ישוב לתחיה ולא ישוב לתמימות. הסוד, אם אכן היה כזה, צריך להחשף, ולהחשף לורוניקה לבדה, כדי לפזר את הערפל שבתוכו היא חיה, כדי שחייה בהווה יחדלו להתנהל בתוך מרכאות, כפי שהיא רואה אותם.

בחרתי בקטע היפה הבא כדי להדגים את סגנונה האיטי והמדויק של הסופרת, שתורגם יפה על ידי נגה אלבלך ומנחם פרי: פתחתי את דלת המכונית לַבָּנוֹת יום לפני שליאם מת, וכשהדלת סָבָה, ראיתי את בבואתי בחלון. היא נעלמה, והתבוננתי אל תוך המערה החשוכה של המכונית בשעה שהילדות יצאו החוצה, או חזרו פנימה להרים מן הרצפה איזה קשקוש מפלסטיק ורוד. אחר-כך חזרה הבבואה וחלפה בחטף, כשסגרתי את הדלת. השמש פרצה מבעד לעננים גבוהי-קונטרסט, השמים בשמשת החלון היו נהדרים, בכחול סמיך, ובפנַי החולפות כהות נמתח פס של חיוך. ואני זוכרת שחשבתי, "אם כן אני מאושרת. נחמד לדעת".

אן אנרייט כתבה ספר שורט, שהחספוס שבו הוא תוצר של ילדות מוזנחת. "היתה פרטיות רבה במשפחה גדולה. אף אחד לא חיטט בדברים שלך, אלא כדי לגנוב משהו, או לגעור בך ולחנך אותך. אף אחד מעולם לא ריחם עליך, או אהב אותך קצת". הספר מתנהל כולו בראשה של ורוניקה, עוקב אחר הבלבול שבזכרונות ובמחשבות, ומתבהר באיטיות מרובה. קצת קשה להתמצא בו עד מחציתו בערך, ובקריאה ראשונה אכן נואשתי ממנו. אני שמחה שחזרתי אליו שנית והתמדתי בקריאתו, גם משום איכותו וגם משום הנושאים בהם הוא נוגע, נושאים שאינם מצטמצמים אל תוך ההוויה הפרטית של המספרת. "המפגש" זכה בפרס בוקר ב-2007, לגמרי בצדק.

The Gathering – Anne Enright

הספריה החדשה

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: נגה אלבלך, מנחם פרי

אַבְּסָלוֹם קירני, המכונה בפי כל אַבִּי, היא בלשית במשטרת המחוז הדרומי של באפלו. תושבי המחוז ברובם הם יוצאי אירלנד, המתנהלים כשבט סגור. בעבר היה המחוז, והעיר כולה, עשיר ומשגשג בזכות תעשיות כבדות ומפעלי תשתית. בתקופה המתוארת בספר מפעלי התעשיה הללו כבר נסגרו, התעשינים העשירים עזבו, והמקום סובל מעוני ומהזנחה. אַבִּי, למרות שמה האירי, ולמרות היותה בת לבלש מוערך, היא אאוטסיידרית. לעובדה שאומצה על ידי אביה כשהיתה תינוקת יש בכך חלק, וגם לתקופה הממושכת שבה חיתה הרחק מבאפלו.

תושבי המחוז, המשתרע על פני שלושה קילומטרים רבועים, מכנים אותו "שְמוּ", קיצור לשמורה: "המחוז נהיה שמורה אחת גדולה של אינדיאנים, רק שהפעם הלבנים לכודים בפנים. העסקים נסגרים, הממשלה ברשימה של הנעדרים, הם פשוט השאירו כאן כמה אנשים עניים, הביאו אלכוהול ומזון מהיר והשאירו אותנו ל… לאני לא יודע מה […] אולי אנחנו מקבלים טעימה של מה שעשו לשחורים. עכשו הם רוצים לראות אם אפשר לעשות אותו דבר ללבנים".

על רקע זה מנהלת אַבִּי חקירה של רצח מזוויע שהתרחש בכנסיה נטושה, אליו מצטרפים מקרי רצח נוספים, שמשותפת להם ברבריות קרת-רוח, ובכולם מוטמן קוף צעצוע במקומות בהם מתבצעות הרציחות. כשקוף כזה נמצא בשקית על ידית דלת הדירה, בה היא מתגוררת עם אביה, החקירה הופכת אישית יותר ומצמררת יותר. אַבִּי תחווה חקירה רבת תהפוכות, תגלה שאי אפשר לבטוח אפילו בחברים קרובים, וכשתפצח את התעלומה תלמד גם משהו על עצמה.

יתרונו של הספר מבחינתי הוא בהצצה אל חייהם של מהגרים, שלמרות היותם אמריקאים מזה שנים רבות לא איבדו את הלהט הפטריוטי האירי. למדתי מעט על ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, בשלהי המאה העשרים, והתוודעתי אל ארגון קלאן נה גאל, שגייס כסף בקרב מהגרים איריים בארצות הברית כדי לקנות נשק לשחרורה של אירלנד. חסרונו של הספר מבחינתי הוא באלימות יוצאת הדופן שלו, הן בתיאור מקרי הרצח והן במידע הנחשף בסיום.

"אירית שחורה" הוא הראשון בספרים שכתב סטיבן טלטי סביב דמותה של אַבִּי קירני. חובבי ספרי בלש ומתח ייהנו ממנו, שכן הוא מותח ומאיים כדבעי. למרות שהוא כתוב יפה, ולמרות הערך המוסף הלימודי שלו, אני, כנראה, לא קהל היעד המתאים.

Black Irish – Stephan Talty

עם עובד

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

ליבּ רייט, אשה אנגליה צעירה, אחות במקצועה, שהוכשרה על ידי פלורנס נייטינגל, נשלחת על ידי מעסיקיה לשבועיים בכפר אירי להשגיח על ילדה. ליב סבורה שמדובר מן הסתם במשפחה בעלת אמצעים, שיכולה להרשות לעצמה אחות פרטית להשגחה על חולה מפונקת, אך בהגיעה למקום מתברר לה שהמשימה שונה, ובעיניה אף משונה: אנה או'דונל, כך מאמינים תושבי הכפר, חדלה לאכול מאז יום הולדתה האחד-עשר, ארבעה חודשים קודם להגעתה של ליב, ובריאותה לא נפגעה. האם מדובר בנס, כפי שסבורים אלה הנוהרים לפגוש אותה? האם אנה מבשרת עתיד שבו הנפש תגבר על צרכי הגוף, כפי שהרופא המקומי מנבא? ואולי זו תרמית ביוזמת הוריה ובתמיכת הכומר, שמטרתה לנצל את תמימות ההמון ולאסוף תרומות בתמורה לזכות לשהות במחיצתה של הילדה הפלאית?

אנשי הכפר, אם מתוך כוונה לבסס את הנס, או מתוך רצון כן לגלות את האמת, הקימו ועדה לחקירת התופעה. הועדה החליטה לפקח על אנה מסביב לשעון במשך שבועיים, והטילה את המשימה על שתי נשים אמינות: ליב נבחרה בשל השם הטוב שיצא ל"נייטינגליות", האחיות שהוכשרו על ידי פלורנס נייטינגל בשדה הקרב בחצי האי קרים. האחות מייקל נבחרה בשל היותה נזירה צייתנית ודבקה באמונתה. השתים מתחלפות ביניהן במשמרות של שמונה שעות, עיניהן פקוחות על אנה ועל בני ביתה. כשמצבה של אנה מתחיל להדרדר, ליב אינה יכולה שלא לתהות אם משימתה היא שתגרום בסופו של דבר למותה של הילדה.

הספר נע תחילה באיטיות, עוקב אחרי ארועי היומיום באותה קפדנות בה עוקבות האחות והנזירה אחרי אנה. בהדרגה נבנה בו מתח, הנובע לא רק מן השאלה אם אנה אוכלת בסתר או לא, ואם כן – מי עומד מאחורי התרמית. המתח הסיפורי הוא תוצאה של כמה וכמה קונפליקטים מעניינים שהם לבו של הספר. ליב היא פרוטסטנטית חילונית, המוצאת את עצמה בלבו של כפר קתולי אדוק. הדיון בעניני אמונה הוא אחד הנושאים המרכזיים בספר, אולי המרכזי שבהם. כך, לדוגמא, בפגישה של ליב עם העתונאי ויליאם ברן, קתולי ספקן ודמות מפתח בספר, נכלל הדו-שיח הבא:

"אני מודֶה בזה: אף פעם לא יכולתי להתמודד עם זוועות בלי הגנת הנחמה שבדת […] האם בכל הזמנים ובכל המקומות אנשים לא זעקו לאלוהיהם בשעת צרה?"

[…]

"זה רק מוכיח שאנחנו כמהים לישות כזאת […] אתה לא חושב שעוצמת הכמיהה הזאת דווקא מעלה את הסבירות שכל זה אינו אלא חלום?"

קונפליקט נוסף נובע מהיותה של ליב אשה אנגליה באירלנד, שבע שנים אחרי רעב תפוחי האדמה במחצית המאה התשע-עשרה. האירים מלאי מרירות כלפי התנהלותם של האנגלים במהלך האסון, שמספר קורבנותיו נאמד בקרוב למליון איש.

עוד תהום פעורה בין ים האמנות הטפלות שבו מחזיקים הכפריים, ובין תפיסת העולם הריאלית שבה אוחזת ליב:

חלב בשביל הפיות, דסקיות שעווה למניעת דליקות ושטפונות, ילדות שחיות על אוויר… יש משהו שהאירים לא מוכנים לבלוע?

סיפורה של הילדה אנה בדוי, אך הוא מבוסס על תופעת הנערות הצמות, נערות שטענו במהלך השנים, מימי הביניים ועד המאה התשע-עשרה, כי יש בכוחן לשרוד ללא מזון. המאמינים כי מדובר בתופעה ניסית נתלו בסיפורי כמה קדושים שנמנעו מאכילה. הרופאים מיחסים את התופעה להיסטריה או למופע מוקדם של אנורקסיה נברוזה, או שרואים בה הונאה פשוטה.

"הפלא של אנה", הוא ספר על סודות במשפחה, על התמודדות עם טראומה, ועל ההיענות לחובה, אך בעיקרו הוא ספר על כוחה ההרסני של האמונה. הכתיבה עדינה אך מעמיקה, והטיפול בקונפליקטים מעניין ומרחיב את הדעת.

 

The Wonder – Emma Donoghue

אריה ניר

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

כותרת משנה: דרמת מתח דבלינאית של קְְוֵרְק

"המפתח שמתחת לאבן" הוא הספר השלישי בסדרת ספרי הבלש מאת בנג'מין בלאק (פסבדונים של ג'ון באנוויל) בכיכובו של קוורק, פתולוג אלכוהוליסט, שניחן בסקרנות ובאובססיביות, המובילות אותו לחקור תעלומות הנקרות בדרכו. קדמו לו "שגיאות קטנות", שקראתי וסקרתי, ו"ברבור הכסף" שלא קראתי. תוך כדי העלילה מוזכרים ארועי עבר מעלילות קודמות, אך הספר עומד לגמרי ברשות עצמו, ואינו נקרא כחלק מסדרה.

בתו של קוורק, פיבי, מודאגת משום שחברתה אייפריל נעלמה. היא משתפת את אביה בדאגתה, והאב מצדו מערב בלש משטרתי. פיבי ואייפריל הן חלק מחבורה קטנה, בה חברים גם פטריק, גבר ניגרי, אליזבת, שחקנית מן השורה השניה, וג'ימי, עתונאי פלילי. התקופה היא שנות החמישים של המאה העשרים, תקופה של דעות קדומות ושל שמרנות, המקום הוא אירלנד, שסועת המאבקים לעצמאות. קוורק, שאיבד את אשתו בעת לידתה של פיבי, מתמודד עם ההתמכרות לשתיה, ונושא רגשי אשמה כלפי בתו שגדלה אצל גיסו. פיבי גוררת טראומות שונות מעברה. כל אחד מגיבורי הספר מסובך באופן כלשהו עם רגשות בלתי פתורים ועם מטענים מעיקים, שהספר עוסק בהם בהרחבה עד כדי טרחנות. הסיפור הבלשי נדחק הצידה, בעוד הסופר עוסק בפרטנות ובחזרות מרובות ומיותרות בחיי היומיום של הנפשות הפועלות. הספר עמוס בפרטים שוליים, שמן הסתם נועדו לשקף אוירה ולהעמיק את ההיכרות עם הדמויות, אך אינם מקדמים את העלילה ואינם תורמים לה, ולכשעצמם אינם מעניינים ואף מייגעים.

ב"שגיאות קטנות" ציינתי לטובה את המתח שנבנה במהלך הספר, והתאכזבתי מן ההתרה הלא משכנעת. גם ב"המפתח שמתחת לאבן" ההתרה תלושה מן הסיפור, אך בספר הזה גם הדרך אליה אינה מעניינת. השילוב בין התיאור המפורט של עולמו המתוסבך של קוורק ובין התעלומה של אייפריל, מוטה מאוד לצדו של קוורק, והנושא הבלשי מתפוגג ברקע. הסיפור עדיין יכול היה להוות חווית קריאה מוצלחת, אך הבעיה היא שדמותו של קוורק סובלת מחוסר אמינות, וכך לא נותר בספר דבר ליהנות ממנו.

שמו של הספר במקור הנו "אלגיה לאייפריל", שם נאה בעיני, אך אינו משקף את הספר לאמיתו, שכן, כאמור, סיפורה של אייפריל אינו תופס את המקום המרכזי שככל הנראה יועד לו. השם העברי, אם כי נשמע לי תחילה בנאלי, הולם את המוטיב המרכזי בספר: אייפריל נהגה להשאיר את מפתח דירתה תחת אבן רופפת בסמוך לכניסה, ומסתבר שסיפרה על כך לשלושה מהחברים, אך לא לפיבי, שהחשיבה עצמה לחברה קרובה. מכיוון שהנושא שהספר חוזר אליו שוב ושוב הוא מידת ההיכרות האמיתית שלנו את האנשים הקרובים אלינו, מקום המסתור של המפתח האמור הוא בחירה טובה כשם הספר.

חובבי הסדרה יוכלו לקבל מושג-מה על הספר הבא בסדרה באמצעות הפרק הראשון ממנו, המצורף בסיומו של הספר הנוכחי. לי נראה שאסתפק בשניים שכבר קראתי.

Elegy for April – Benjamin Black

עם עובד

2017 (2010)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

אייליש לייסי, צעירה אירית, חיה בשנות החמישים של המאה העשרים בעיירה אניסקורתי (מקום הולדתו של הסופר), עם אמה ועם אחותה הבכורה רוז. אביה של אייליש נפטר לפני מספר שנים, ושלושת אחיה היגרו לאנגליה לחפש פרנסה. שלוש הנשים מתקיימות בצנעה מהכנסותיה של רוז, ואייליש תורמת למשפחה מעבודתה החלקית בחנות מכולת מקומית. כומר אירי שחי בארצות הברית מציע לאמה לשלוח את אייליש לעבוד בברוקלין, והאם, בעצה אחת עם רוז, מחליטה לקבל את ההצעה. אייליש, לכאורה, אינה צד לענין, והשתיים מניחות שהחלטתן מספיקה. אייליש, שקטה ומופנמת, אינה מרבה לדבר, אינה מתחברת בקלות. השתיקה, חוסר היכולת לדבר על רגשות, היא נחלת המשפחה כולה, וגם סגנונו של הסיפור הוא כזה, כמעט לקוני וחף מרגשות.

הפשטות הסיפורית הזאת, שיכלה להיות רבת עוצמה, היא בעוכריו של הספר: הוא מתרחש על פני השטח, מסתפק בתיאור ואינו מעמיק. כתוצאה מכך גם דמותה של אייליש שטוחה מדי. רוב הזמן היא מצטיירת כאאוטסיידרית, חסרת נסיון, פסיבית, מניחה לארועים ולאנשים לגלגל אותה מסיטואציה לסיטואציה. יש בה יושר פנימי, שבשלו היא מרשה לעצמה מפעם לפעם הרמת ראש קלה, התבטאות סרקסטית, אך היושר הזה קורס בקלות עם כל רוח משתנה. בסתירה לאלה, פה ושם מתקבל הרושם שמתחת לפני השטח מסתתרת אישיות מגובשת (רושם שמתפוגג בחלקו הרביעי של הספר). מכיוון שהספר נע כל הזמן קדימה בקצב מונוטוני, שקצת ייגע אותי, ואינו מתעכב במקומות שבהם נדרשים העמקה ומבט חודר, דמותה של אייליש סובלת מרמה מסוימת של אי אמינות.

דווקא בקטעים שבהם ניתנת הבמה לדמויות אחרות, המינימליזם עובד יפה. כך, לדוגמא, כשאייליש פוגשת באנגליה את אחיה ג'ק, לפני ההפלגה לאמריקה, הוא מדבר בקיצור, אך בפתיחות שהשניים אינם רגילים בה, על קשייו בימיו הראשונים כמהגר. דוגמא נוספת היא התנהלותה של האם, כשאייליש שבה לביקור באירלנד: במחוות קטנות מתגלה רצונה הנסתר לכאורה להשאיר את בתה לידה.

לעתים לא ברור מה התכוון הסופר לספר: האם זהו סיפור על ההגירה האירית לארצות הברית? האם זהו סיפורה של התקופה? שני המוטיבים האלה שלובים באופן בלתי מידתי, לדעתי. טויבין מנצל כל הזדמנות כדי לדחוף לתוך העלילה עוד פרט תקופתי – יהודי שחמק מהשואה, משקפי שמש שנכנסו לאופנה, טלויזיה בשלביה הראשונים, אינטגרציה חברתית אפופת חשדנות והתנשאות. לפעמים החיבור הזה מצליח, לפעמים הוא מאולץ.

ולמרות כל האמור לעיל, יש בספר קטעים נוגעים ללב, הוא מציג כמה דמויות מעוררות ענין, שהדינמיקה ביניהן משכנעת, ונראה לי שהצליח ללכוד את רוח התקופה.

Brooklyn – Colm Tóibín

בבל

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר