כותרת משנה: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944
ב-7 באוקטובר 1944 התרחש מרד בלב לבה של תעשיית ההשמדה. עובדי הזונדרקומנדו בתאי הגזים העלו באש והוציאו מכלל פעולה את אחד התאים, והרגו שלושה אנשי אס-אס. ארבע-מאות חמישים ושניים עובדים נטבחו בתוך שעות מרגע שהחלה ההתקוממות. ההשמדה עוכבה למספר שעות, ושבה מיידית לפעולה. היה זה ארוע קצר, חריג, ובתוך מכלול המלחמה והשואה נטול השפעה. אבל כפי שמצוטט ממכתבו של ניצול אושוויץ בסיומו של הספר, "הבחורים היהודיים הראו שהם לא יישרפו באש, לא הגז יהרוג אותם. זאת נחמה קלה מאוד, אך מי שיכתוב את קורות אושוויץ לא ישכח להזכיר אותם". איתמר לוין וגדעון גרייף מספרים את סיפורם, נותנים קול ושם לכמה עשרות מתוכם. לאחרים אף לא נותר עד שמכיר את שמם.
חלקו הראשון של הספר מספר על תולדותיו של הזונדרקומנדו, ועל תפקידיו, אולי האיומים מכל אלה שהוכרחו היהודים לבצע. הם אלה ששהו לצד הנידונים למוות ב"מקלחות". הם אלה שניצבו מול גוש הגופות הדבוקות זו לזו בתאים שנפתחו אחרי ההמתה, אלה שגררו אותן החוצה והפרידו ביניהן, ואלה שטיפלו בפירוקן, החל מעקירת שיני זהב וכלה בריסוק העצמות אחרי שריפת הנרצחים. לא אחת מצאו ביניהם קרובים ומכרים. גורלם שלהם היה תלוי על בלימה, והם היו מודעים לכך שהגרמנים לא יותירו עדים למעשיהם. מתוך כשלושת אלפים איש שעבדו בזונדרקומנדו לאורך השנים – בשיאו עבדו בו תשע-מאות איש במקביל – לא יותר ממאה נותרו בחיים. האחרים הוצאו להורג כדי לוודא שלא יאמרו דבר.
יחד עם העובדות המתוארות בחלק הראשון, הכותבים מעלים את שאלת ההסתגלות של העובדים למצבם, ואת יכולתם לא לקרוס נפשית. "חייבים להתהפך לאוטומט, שלא רואה, לא חש ולא מבין", אמר אחד מהם. "עבדנו שם כמו רובוטים. הייתי חייב להשאר חזק כדי לשרוד ולספר את כל מה שקרה בגיהינום הזה", הוסיף חברו. הכותבים דנים גם בטענות שהושמעו כלפי אנשי הזונדרקומנדו על שלא התקוממו קודם לכן, ומתייחסים הן להיבט הנפשי של הכניעוּת – פחד, חוסר וודאות וחוסר תוחלת – והן להיבטים המעשיים שנבעו מן הקשר הבעייתי עם המחתרת הכללית במחנה. מנהיגי המחתרת הכללית, שהיו ברובם לא יהודים, ביקשו לדחות את ההתקוממות עד שהצבא האדום יהיה קרוב מספיק כדי לסייע. אנשי המחתרת היהודים, ובכללם אנשי הזונדרקומנדו, שהחלו להתארגן זמן ממושך לפני שהתקוממו בפועל, ידעו שבניגוד ללא-יהודים גורלם שלהם נחרץ למוות, ולכן ביקשו למרוד מוקדם ככל האפשר, אך נזקקו לעזרת המחתרת שבוששה לשתף פעולה. פרימו לוי סיכם זאת ברורות: "אני חוזר ואומר: לדעתי אין אדם שמוסמך לדון אותם; לא מי שהתנסה בחווית המחנה, ועל אחת כמה וכמה מי שלא יְדעה".
המשכו של הספר עוסק בהתארגנות המחתרתית בכלל, ובזו של הזונדרקומנדו בפרט. קבוצות מחתרתיות התקבצו על פי מוצא, כמו ההתארגנות של יוצאי צ'כנוב וזו של יוצאות בלגיה, או על פי עיסוק, כמו זו של האופים. קבוצת המאבק אושוויץ תיאמה בין הקבוצות, היהודיות והלא-יהודיות, אך לא היתה לה השפעה מוחלטת. אנשי הזונדרקומנדו הצליחו להשיג מעט כלי נשק, ואספו אבק שריפה בעזרתן של נשים שעבדו במפעל הנפצים. ארבע מנשים אלה – רוז'ה רובוטה, אסתר וייסבלום, אלה גרטנר ורגינה ספירשטיין – עונו קשות אחרי המרד, אך לא הסגירו את שמותיהם של אלה שלידיהם מסרו את אבק השריפה. ארבעתן הוצאו להורג בתליה פומבית.
תכנית ההתקוממות היתה סדורה לפרטיה, אך נדחתה שוב ושוב. בסופו של דבר התלקחה כמעט באופן ספונטני, כשקבוצת עובדים יוצאי יוון, שהיתה מיועדת לגירוש שמשמעותו מוות, התמרדה. משום הספונטניות לא כל מה שתוכנן בוצע, אבל, כאמור למעלה, חשיבותה של ההתקוממות בעצם קיומה ולא בתוצאותיה שהיו ידועות מראש.
בשוליים אציין כי חלקו הראשון של הספר שזור אמירות שמקומן אינו בספר היסטורי-תיעודי, מעין מאמץ שאין בו צורך לרומם את דמותם של אנשי הזונדרקומנדו. העובדות עושות זאת טוב יותר. אילו היה תחת ידי מקור מידע מקיף אחר יתכן שהייתי בוחרת לעבור אליו. מכל מקום, בהתעלם מפגם זה, הספר חשוב מאוד ומעשיר, ואני ממליצה על קריאתו כדי להעמיק את הידע וכמחווה של כבוד לגיבוריו.
ידיעות ספרים
2017
סקירות ספרים 