תגית: איתן דרור-פריאר

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתיים–שלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

שלוש משפחות מפורקות, כל אחת מהן אומללה בדרכה, מאכלסות את שלוש הנובלות שבספר. כל אחת מהנובלות מסופרת מנקודת המבט של בן המשפחה, שכילד חווה את התפוררותה, וכמבוגר נותר באופן כזה או אחר מצולק.

את הנובלה הראשונה, "האצבעות על הגבעה", מספר בנו של פגוע הלם קרב, שהשאיר על הגבעה לא רק את אצבעותיו אלא גם את חברו הטוב. הסיוטים שמהם הוא סובל וחוסר יכולתו להתנתק מזכרון חברו, גרמו לאשתו להסתלק הרחק, אל מעבר לים, יחד עם שלושת ילדיהם.

"העונש של חנוך" הוא סיפור השפעתה של בגידת הבעל על חיי המשפחה. אשתו קבלה את הסבריו שמדובר היה במעידה חד פעמית, ובחרה להשאר אתו, אך בפועל לא חדלה להעניש אותו, וגם את עצמה. שני בניהם שילמו אף הם את המחיר.

את "כיכר היונים" מספר גבר, בנם של אשה שהשתגעה ושל גבר סנילי, שאיבד, כך נראה, את היכולת ליצור קשר בר קיימא עם בני אדם אחרים, והוא בוחר בפתרון קיצוני.

כל אחד מן הסיפורים עומד בפני עצמו, אך הסופר קושר ביניהן בעדינות באמצעות מתן שמות זהים לדמויות שונות בנובלות. ה"טריק" הזה, יחד עם הדמיון שבאופי העלילות, מגבשים את היצירות הנפרדות ליצירה מאוגדת.

כל אחת מן הנובלות יכלה להוות בסיס לספר עלילתי רחב יריעה. איתן דרור-פריאר מפגין בספר הביכורים שלו את כשרון הצמצום וההתמקדות. הוא לוכד רגשות עזים בתיאורים דקים ומדויקים, בורא עולמות שלמים מקרעי תמונות, ובאופן מוצדק זכה בפרס ספיר לספר ביכורים. נהניתי לקרוא את הספר, ונהניתי אף יותר מזה שבא אחריו, "ומי גר במגדל".

נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2015

"ומי גר במגדל" הוא קובץ המכיל ארבע נובלות.

הציר הסיפורי של הנובלה הראשונה, "הושיעה את עמך", הוא טיול שנתי של תלמידי בית ספר דתי, טיול שמתחיל בים המלח, עובר בעין-גדי ומסתיים במצדה. איתן דרור-פריאר, כך למדתי מחיפוש ברשת, הוא בוגר החינוך הדתי, והיכרותו העמוקה עם העולם שהוא מתאר באה לידי ביטוי בניואנסים הקטנים, שמהם מורכבת התנהגותן של הדמויות בסיפור. "הושיעה את עמך", לדוגמא, היא הדרך בה המורה נפתלי מונה את התלמידים, שכן ספירה פשוטה אינה מקובלת. הנובלה מצטיינת בכתיבה מרשימה ומדויקת, ובנקל יכול כל אחד למצוא בה מקבילות לזכרונותיו שלו: מלכת הכיתה זוכה לחיבתה הגלויה של המורה, הילדה העניה נחשדת במכת כינים ומנודה, מבוגרים סוטים אורבים לילדות חלשות. וגם ביקורת נוקבת שזורה בין השורות, כשנפשם של הילדים נדחקת לקרן זוית חשוכה, הקפדה על כללים נוקשים אינה מאפשרת קשר אנושי של ממש בין מורים ותלמידים, והילדים עצמם אינם יכולים להושיע את החלשים שביניהם.

"ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" מתרחש במקביל בשלושה זמנים. בזמן הראשון, ג'ולי, שברחה ארצה מאימת הנאצים, ובאמתחתה רק מעיל פרווה ומספר מכתבים ותמונות, חיה בתל-אביב, בקשר זוגי מרגש ונוגע ללב, עם בעלה ארתור. משפחתה כולה נמחתה מעל פני האדמה, ורק אסתרה, דודתה של אמה, שרדה בארגנטינה, לשם היגרה עם בעלה לפני המלחמה. בזמן השני, סיפורה של אסתרה הוא סיפורו של "צבי מגדל", ארגון הסרסורים שפיתה הורים יהודים עניים לחתן את בנותיהם עם זרים אמידים, תוך הבטחה להעניק לבנות חיים טובים מעבר לים. ובזמן השלישי, ג'ולי, לאחר שהתאלמנה, נוסעת לארגנטינה לחפש את קברה של אסתרה. איתן דרור-פריאר מתמרן יפה בין שלושת הזמנים, ומתאר את חייהן של שתי הנשים באמצעות אפיזודות מזוקקות. צובטת את הלב דבקותה של ג'ולי בכל פרט משתי התמונות היחידות ששלחה אסתרה אחרי שעזבה את בית הוריה, כאילו אם תצליח להבין כל כתם וכל צללית תצליח להעניק לדודה חיים חדשים. לא יכולתי שלא להזכר בתמונה מתוך "תחרה הונגרית", שבה השורדים היחידים מתאמצים לוודא, עשרות שנים אחרי השואה, מתי בדיוק נולדו ומתי בדיוק התחתנו כל אחד מן הנרצחים, כאילו מבקשים לקבע את קיומם.

הנובלה השלישית נושאת את שם הספר, "ומי גר במגדל", והיא מתרחשת בבנין משותף. גם הנובלה הזו מתרוצצת בין הזמנים, תינוקות נולדים, ילדים יוצאים להרפתקאות, זוגות נוצרים ונפרדים, הבנין רוחש בגידות ואהבות. הפעם יש לסיפור מספר יחיד, ניר שגדל בבנין, והוא מתאר, מתוך געגוע למרות קשיי החיים, את הדינמיקה בין השכנים, ואת השתלשלות חיי הילדים שבגרו והמבוגרים שהזדקנו. כמו הנובלות הקודמות, גם זו מצטיינת בכשרון ללכוד את הפרטים החשובים, שבכוחם להעמיד תמונות מדויקות של ארועים ושל רגשות, אבל לטעמי היא מעט עמוסה מדי.

ב"ילד משלָך" אנו פוגשים את המורה נפתלי, זה שמלמל "הושיעה את עמך" בנובלה הראשונה כדי לוודא שכל הילדים נוכחים. כאן הוא כבר גבר במיטב שנותיו, נשוי לרחל. שניהם כמהים לילדים, ניסו להעזר ברפואה, ניסו להשתטח על קברי צדיקים, אך לשווא. הסופר מתאר באמפתיה את תסכוליה ואת כמיהותיה של רחל, כאילו הוא מצוי בתוך עורה, ועל רקע זה הפתרון הבלתי שגרתי שמציע נפתלי משכנע ומתקבל על הדעת.

איתן דרור-פריאר זכה בפרס ספיר לספר ביכורים על ספרו הקודם "אצבעות על הגבעה". למען האמת, לא שמעתי על הסופר עד שקראתי את ספרו השני, תגלית משמחת מבחינתי. הסיפורים, הנכנסים אל הלב, כתובים בקול יחודי, בכשרון לבחור את הפרטים המעבירים תמונה ומשמעות, וביכולת לתאר עומק רגשי סוער בעדינות רכה. ספר מומלץ בהחלט.

עם עובד

2019