בתו של הזמן / ג'וזפין טיי

33676702_1853670448028320_2397087897200099328_n

המפקח גראנט נפצע במהלך מרדף אחרי פושע, וכעת הוא שוכב משועמם במיטת בית חולים. ידידתו, המבקשת להצהיל את רוחה, ומודעת לחיבתו לדיוקנים, מביאה לו מספר ציורי פנים. גראנט, המתגאה ביכולתו לקבוע על סמך התבוננות בפניו של אדם אם מדובר בנאשם או בשופט, כושל כשהוא מתבונן בתמונתו של המלך ריצ'רד השלישי, ומסווג אותו כשופט (התמונה המדוברת מוצגת למטה, לשיפוטכם). כשמתברר לו מי האיש שבציור, הוא סקרן להבין את מקור טעותו, שהרי ריצ'רד, שמלך בשנים 1483 – 1485, עד שנהרג בקרב בוזוורת' ששם קץ למלחמות השושנים, מוכר בעיקר ממחזהו של שייקספיר, הנושא את שמו, ובו הוא מוצג כנבל, מעוות פיזית ונפשית. בין השאר מיוחס למלך רצח מתועב של שני אחייניו, ילדים בני שתים-עשרה ותשע. אמנם שייקספיר נטל לעצמו את חירות המשורר בהעצימו את רשעותו ואת אכזריותו של המלך, אך הוא הסתמך על מקורות היסטוריים שאף הם השחירו את שמו.

בלי לצאת מהמיטה, כשהוא נעזר במידען אמריקאי שנשלח אליו על ידי אותה ידידה, מתחקה גראנט על מהלך ההיסטוריה ועל אופיו של המלך המושמץ. הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על היסטוריונים, כי בשונה מחוקרי הסקוטלנד יארד הם מקבלים עדויות שמיעה, ונסמכים על מקורות אינטרסנטים. לעתים דיעותיהם כל כך מקובעות, עד שאינם נותנים ליבם לסתירות שמול עיניהם. מצד שני, משנתקבעה מוסכמה היסטורית, קשה עד בלתי אפשרי לגרום לאנשים מן השורה לקבל את האמת הנחבאת מאחורי המוסכמה. כך הוא באשר לתדמיתו של ריצ'רד השלישי, וכך גם במקרים היסטוריים אחרים, כמו טבח בוסטון ומרד טוניפנדי.

ואני הגעתי – שוב – למסקנה משלי. למרות שאני נוהגת לומר שאיני חובבת מתח בלשי, רוב הזמן הבעיה היא לא בסוגה, אלא בביצוע. כי הנה, "בתו של הזמן" בהחלט נופל לתוך הגדרות הסוגה, אבל הוא אינטליגנטי, שנון, וכולו הגיון טהור ללא "פירוטכניקה" בלתי נחוצה. גרנט אינו זז ממקומו, והספר כולו מתרחש בחדר אחד, ובכל זאת הוא רווי "אקשן", קצבי ומותח, וכבונוס בלתי מבוטל הוא שופע ידע ששמחתי ללמוד.

מומלץ בהחלט.

The Daughter of Time – Josephine Tey

מסדה – ספרית עקרב

1976 (1951)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב

375px-king_richard_iii

חומר החיים / יצחק לבני

980550

הספר "חומר החיים" מורכב מקטעים שכתב יצחק לבני לאורך שנים:

החיים עצמם, חומר החיים, והמוות שהוא חלק מהם – אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים.

הוא נכתב במשך שנים רבות – שלושים שנה, כבר יותר? – ובשלב כלשהו ידעתי שכתיבתו אולי לא תגמר בחיי. וגם אם רציתי לגמור אותו בסוף, ורציתי, הוא לא נכתב כאילו ייגמר […]

ובעצם לא רציתי שיהיה פרק אחרון. כמו שאני לא רוצה שהחיים ייגמרו. כי אין סגירה, התעגלות אל הסוף. הכל מקוטע וחלקי ואנחנו מתים, כן, ופחות מחצי תאוותנו בידנו.

מכיוון, שכאמור, מן הסתם כתיבתו של "חומר החיים" לא תסתיים, יוצא לאור הספר החלקי הזה, המורכב מעשרים ותשעה מן הקטעים. חלקם כבר ראו אור בעבר במדורי ספרות בעתונות. בכל פרקי הספר נמצא תערובת של היומיומי עם מבט מעמיק ברבדי הרבדים שתחתם: לפעמים הדברים הפליגו לספירות גבוהות מדי בעיני, ולפעמים הבחירה להתמקד בארוע מסוים נראתה לי מוזרה. הקריאה המהירה שלי, כך חשתי, היתה במקרה הזה בעוכרי. כשנאלצתי לקרוא לאט יחסית, כדי להקליד ציטוט שארצה להציג בסקירה, מצאתי בטקסט יותר מכפי שמצאתי בקריאה רגילה. לא נראה לי שאקרא את הספר שוב כדי לראות אם החמצתי דבר מה, כי בשורה התחתונה אני לא חובבת של הסוגה הזו, אבל אין ספק שציפייתו של לבני מקוראיו יש לה הצדקה:

ועוד זה: הייתי רוצה, נאמר, שהספר ייקרא בקצב בו נכתב. מילה מילה. משפט משפט. כמו שניסיתי לתפוס, וכך יוכל אולי גם מי שיקרא לתפוס, להחזיק, תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים, הנשפכים מבין האצבעות.

קטע מספר 19, "כמעט לא, אבל כן", די מייצג בעיני את הספר ואת מה שחשתי כלפיו. רוב הקטע הקצר הזה מוקדש לתיאור עליה במעלית של הסופר ושל בנו הפעוט. מה שאצל כל אחד אחר היה נשמע כתיאור משועשע, אפילו קסום מעט, של אב הצופה בבנו, לובש אצל לבני נימה אפלה, אפילו מאיימת. ואם זה לא לגמרי ברור מתוך התיאור, הנה כך הוא מסתיים:

עד כאן הסיפור. ואני יכול להניח אותו כאן, כסיפור על נעימוּת ועל ילד.  אבל מבחינת רצף הדברים, יש לציין שכאשר שמעתי אותו, ובעוד אנחנו עולים במעלית ואני משקיף עליו ממרומי, כבר נתתי לדבריו משמעות. כלומר, חשתי מכה קטנה של נזיפה. מבוכה. כמו נאמר לי משהו עקרוני ומבייש על עצמי וכבר הייתי מרוכז בו ברוגזה, נבהל, מהפך בדברים. קורא את עצמי לסדר, מחליט החלטה תקיפה.

כושר התיאור של לבני מרשים, והוא מיטיב להתבונן בפרטים ולהעלות אותם חיים ומציאותיים לחלוטין על הנייר. למען האמת, בשל התיאור החי שלו, באחד הקטעים ממש עלתה באפי צחנה, שאילצה אותי לדלג לקטע הבא. אולי משום שפרשתי הרבה לפני שהקטע הסתיים, לא הצלחתי להבין למה מצא לנכון לתאר שלשול שפקד את אביו. ללבני ולמביניו הפתרונים.

נקשרתי לספר בקטעים שבהם מצאתי אזכורים לחוויות שחוויתי או לתפיסות קרובות לשלי. לדוגמא, הפיסקה הבאה, שבה הוא מתייחס לעליה של הוריו ארצה. בעיני, כל התופעה הזו של אלפי יהודים שעקרו מביתם ומחייהם – מבחירה – ופתחו בחיים שונים לגמרי בארץ ישראל הקשה, שהיתה באמת ארץ אוכלת יושביה, היא לא פחות ממדהימה:

אני זורק חצי מבט יגע, בעיניים מורגלות, אל הציון שאילנה ממרקת, שחרוט בו, חוץ מהשם והתאריכים וכו': עלה לארץ ב-1935. זה אני שביקשתי להוסיף את השורה, כי זה הישג מדהים, עצום, הדבר הכי חשוב שהוא עשה בחיים, ההחלטה הזאת שלהם (גם של אמא), שהוא ואמא גם ביצעו אותה. אלה לא היו אצלו רק דיבורים ותכניות. הוא ממש קם ועלה, עם אמא ואיתי, וככה לא מתנו בשואה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים מאת אלאונורה לב.

בשורה התחתונה: כתוב בכשרון, ואינו מתמסר בקלות.

נ.ב. ספרים

2015

בית השינה / ג'ונתן קו

7b563768a3-0fde-4086-b066-28f3d75e98bc7d

חייהם של גרגורי, שרה, רוברט וטרי השתלבו זה בזה כשהיו סטודנטים. למעלה מעשור אחר-כך חייהם משתלבים שוב באותו מקום, שהיה פעם קולג` וכיום מעבדת שינה. הסיפור לכאורה פשוט, וקל לבודד כל דמות ולעקוב אחר מהלך חייה, אבל הוא מוגש לקורא כרשת של ארועים שכולם ארוגים זה בזה ומזינים זה את זה (כך זה בעצם בחיים, לא?). הסיפור תפור בקפדנות עילאית, שום פרט אינו נותר תלוי באויר, ולכל ארוע – קטן או גדול – יש השלכות ויש משמעות שמתגלה בשלב זה או אחר.

יש בספר מקום נרחב לצרופי מקרים. בספרים "רציניים" יותר הם לא היו מתקבלים על הדעת. בספר הזה, שלוקח את עצמו בקלות, הם משתלבים להפליא ומניעים את העלילה ללא חריקות. יש לייחס זאת לקפדנות שהזכרתי: מכיוון ששום דבר לא נותר בלתי מוסבר, ולכל פרט יש "שימוש" בעלילה, גם צירופי המקרים לא מתקבלים כאיזו הנחתה מלאכותית כדי לספק דלק למהלך הארועים, אלא כחלק אינטגרלי מהם.

קל להבחין ב"טריקים" הספרותיים, והעובדה שהם ברורים וגלויים דווקא הופכת אותם מהנים יותר. לכל חלק בספר ניתן שם ע"ש אחד משלבי השינה. כל הפרקים האי-זוגיים מתרחשים בשנות ה-80, כאשר גיבורי הספר היו ברובם סטודנטים. כל הפרקים הזוגיים מתרחשים בשנות ה-90. כל אחד מחלקי הספר מסתיים באמצע משפט, וכל חלק שאחריו פותח במילים בהן הסתיים קודמו (ראיתי בכך עוד הקבלה לשינה, שבה המעבר משלב לשלב אינו בגדר קו גבול חד).

אמנם, כאמור, הספר לוקח את עצמו בקלות, אבל אין זאת אומרת שאין בו צדדים רציניים ששווים עיון. הוא עוסק יפה בקשר שבין עבר ועתיד, נוגע באובססיות, מתייחס לרפואה, ליחסים בינאישיים, ליחיד בחברה, למין, ללסביות, לקולנוע, לניסויים בחיות ובבני אדם. הוא צוחק (כאנגלי טוב) על האמריקאים, ממחיז פרודיה על כנס פסיכיאטרים, ועוד. ויש בו גם סיפור אהבה נהדר ומרגש, וגם אחד הקטעים הכי מצחיקים שיצא לי לקרוא מזה זמן רב (המאמר וההערות המשובשות).

נהניתי הנאה מרובה.

The House of Sleep – Jonathan Coe

הוצאת ידיעות אחרונות

1998 (1997)

תרגום מאנגלית: אלאונורה לב