המפקח גראנט נפצע במהלך מרדף אחרי פושע, וכעת הוא שוכב משועמם במיטת בית חולים. ידידתו, המבקשת להצהיל את רוחה, ומודעת לחיבתו לדיוקנים, מביאה לו מספר ציורי פנים. גראנט, המתגאה ביכולתו לקבוע על סמך התבוננות בפניו של אדם אם מדובר בנאשם או בשופט, כושל כשהוא מתבונן בתמונתו של המלך ריצ'רד השלישי, ומסווג אותו כשופט (התמונה המדוברת מוצגת למטה, לשיפוטכם). כשמתברר לו מי האיש שבציור, הוא סקרן להבין את מקור טעותו, שהרי ריצ'רד, שמלך בשנים 1483 – 1485, עד שנהרג בקרב בוזוורת' ששם קץ למלחמות השושנים, מוכר בעיקר ממחזהו של שייקספיר, הנושא את שמו, ובו הוא מוצג כנבל, מעוות פיזית ונפשית. בין השאר מיוחס למלך רצח מתועב של שני אחייניו, ילדים בני שתים-עשרה ותשע. אמנם שייקספיר נטל לעצמו את חירות המשורר בהעצימו את רשעותו ואת אכזריותו של המלך, אך הוא הסתמך על מקורות היסטוריים שאף הם השחירו את שמו.
בלי לצאת מהמיטה, כשהוא נעזר במידען אמריקאי שנשלח אליו על ידי אותה ידידה, מתחקה גראנט על מהלך ההיסטוריה ועל אופיו של המלך המושמץ. הוא מגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על היסטוריונים, כי בשונה מחוקרי הסקוטלנד יארד הם מקבלים עדויות שמיעה, ונסמכים על מקורות אינטרסנטים. לעתים דיעותיהם כל כך מקובעות, עד שאינם נותנים ליבם לסתירות שמול עיניהם. מצד שני, משנתקבעה מוסכמה היסטורית, קשה עד בלתי אפשרי לגרום לאנשים מן השורה לקבל את האמת הנחבאת מאחורי המוסכמה. כך הוא באשר לתדמיתו של ריצ'רד השלישי, וכך גם במקרים היסטוריים אחרים, כמו טבח בוסטון ומרד טוניפנדי.
ואני הגעתי – שוב – למסקנה משלי. למרות שאני נוהגת לומר שאיני חובבת מתח בלשי, רוב הזמן הבעיה היא לא בסוגה, אלא בביצוע. כי הנה, "בתו של הזמן" בהחלט נופל לתוך הגדרות הסוגה, אבל הוא אינטליגנטי, שנון, וכולו הגיון טהור ללא "פירוטכניקה" בלתי נחוצה. גרנט אינו זז ממקומו, והספר כולו מתרחש בחדר אחד, ובכל זאת הוא רווי "אקשן", קצבי ומותח, וכבונוס בלתי מבוטל הוא שופע ידע ששמחתי ללמוד.
מומלץ בהחלט.
The Daughter of Time – Josephine Tey
מסדה – ספרית עקרב
1976 (1951)
תרגום מאנגלית: אלאונורה לב
סקירות ספרים 