כותרת משנה: סיפור אגדה
החיות באחוזתו של מר ג'ונס קצו בחיי שעבוד לבני האדם. בהשראתו של חזיר זקן, שחלם על שחרור, הטיף לשנאת בני האדם ולאחווה בין בעלי החיים, הן קמות ומורדות. מר ג'ונס ואנשיו נאלצים להמלט על נפשם, לחיות ניתנת הזדמנות להתנהל על ידי עצמן לטובת עצמן, והן צופות לעבר עתיד של שוויון ושל שלווה.
בתוך זמן קצר מסתבר כי יש שווים יותר ושווים פחות. החזירים, שניחנו באינטלקט גבוה יחסית, מנכסים לעצמם את מלאכת הרוח, ומותירים את העבודה הפיזית לחיות האחרות. פיחות זוחל, אך מתמיד, חל במצבן של החיות, כשהחזירים משתלטים על המזון המשובח ועל חדרי האחוזה הנוחים, בעוד שאר דרי המקום משועבדים לעבודה קשה ומסתפקים במעט שניתן להם. הכל, כמובן, חוקי למהדרין, גם אם החוקים משתנים חדשות לבקרים מבלי שהחיות תהיינה מודעות לכך, והכל, כמובן, נעשה לטובת הכלל, או כך מבקשים החזירים לשכנע. בסופו של דבר, מבחינת החיות אין הבדל בין החזירים לבני האדם, אולי למעט התחושה המעורפלת אצל חלקם, אלה המסוגלים למעין חשיבה מופשטת, שנפלו קורבן לתרמית.
אורוול כתב את "חוות החיות" במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת כאלגוריה נוקבת על המשטר הקומוניסטי. כל אחת מן הדמויות בספר יכולה להיות מזוהה עם דמות מאותה התקופה, ובראש כולן החזיר השליט נפוליאון, שהוא בן דמותו המובהק של סטאלין. אבל בעיני גדולתו של הספר היא באוניברסליות שלו ובתקפותו המצערת בכל חברה אנושית. איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה של "התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאפשרה את קיומם של המנגנונים הנאצים ואת התפשטותו של הרוע. יואכים פסט, בביוגרפיה שכתב על שפאר, התייחס לאופורטוניזם, וגם לקלות היחסית שבה אנשים תרבותיים משתלבים במשטר נטול ערכים. פטר לונגריך, בביוגרפיה שכתב על גבלס, הצביע על השתעבדותו מרצון של התועמלן למנהיג ולתורתו. לאלה אפשר להוסיף, להבדיל, תופעות ממקומנו ומימינו, של דקלום דפי מסרים תוך שכנוע עצמי באמיתותם מבלי להפעיל מסננת של ההגיון; היסחפות אחר שנאה ועוינות למי שמחזיק בדעות שונות; איתרוג אנ"ש; נטילת קרדיט על הצלחות והאשמת הזולת בכשלונות; ועוד כהנה וכהנה רעות חולות.
לכל אלה יש יצוג בספר. מקהלת הכבשים פוצחת בשירה מונוטונית, "ארבע רגלים – טוב, שתי רגלים – רע", כדי לא לאפשר למי מהחיות להשמיע קול באספות; החזיר צווחן מתגייס בלהט להעביר את דבר השליט אל נתיניו, ובחשאי מעדכן את שבע הדברות שנכתבו על הקיר ביום המרד כך שיתאימו למוסר המידרדר של החווה; החמור בנימין, החכם מכולם, מעדיף לשמור על אינדיבידואלית אדישה גם כשהוא חש בחוסר הצדק; הסוס גברתן, שעובד בפרך עד כלות כוחותיו, מדקלם לעצמו באווילות "נפוליאון צודק תמיד" ו"אעבוד יותר". כולם יודעים, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שהתנהלות החווה אינה תקינה, אינה שוויונית, ובוודאי אינה מה שקיוו לו, אבל איכשהו כולם מסתדרים להם במשבצת הקטנה שיועדה להם, מרגישים מלוטפים כשהמנהיגים מספקים להם חגיגות להמונים, ועוצמים עיניים.
הספר כתוב מצוין, נותר רלוונטי למרבה העגמומיות, ולא בכדי זכה למעמד של קלאסיקה. מומלץ וראוי מאוד לתשומת לב.
Animal Farm – George Orwell
עם עובד
1993 (1945)
תרגום מאנגלית: לאה זגגי
סקירות ספרים 