תגית: אלון אלטרס

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

ג'ובנה היתה כבת שתים-עשרה כששמעה את אביה משווה אותה לאחותו ויטוריה. ויטוריה סימלה את כל מה שרע במשפחה. היא היתה רעה, סכסכנית, מכוערת מבחוץ ומבפנים, או כך לפחות סיפרו עליה. ג'ובנה, בשל גילה, הבינה מן הדברים שהיא עצמה מכוערת פיזית. ההסבר של אמה שמדובר בהתיחסות רגעית לאי-נחמדות באופן כללי לא שיפר את תפיסתה את עצמה. "חיי השקר של המבוגרים" מתלווה אל ארבע השנים הבאות בחייה, שנים מבולבלות ומעצבות, שבהן השתנה עולמה מאי של שלווה ובטחון אל יקום מבולבל שבו היא תוהה על זהותה.

רבים מהנושאים המעסיקים את ג'ובנה העסיקו גם את אלנה, אחד משתי הדמויות הראשיות ברביעיית "החברה הגאונה". ג'ובנה, כמו אלנה ולילה, מתגוררת עם משפחתה בנפולי, וככל שהיא מתבגרת היא חשה מוגבלת וחנוקה. מחוז החפץ מצוי צפונה משם, כשכאן מסמל אותו רוברטו המשכיל והכריזמטי. זהו המוצא שג'ובנה מוצאת לשברים של חייה, "להתארגן סביב מטרה: להפוך לאדם שיכול לזכות בהערכתו". "כל אחד מהמפגשים האלה שיפר אותי", היא מעידה. "מילותיו של רוברטו עוררו אצלי מיד צורך בקריאה ובאינפורמציה". השכלה, כמו אצל אלנה, היא הדרך החוצה מן השכונה, היא הפתרון לפקפוק שלה באופיה, היא הריחוק מן הקרובים שהכזיבו. רוברטו עצמו, מעניין לציין, למרות הצלחתו האקדמית, בוחר לקשור את חייו עם נערה פשוטה (אלנה היתה מכנה אותה "פלבאית"), כמין תשלום חוב לשכונה שבה צמח.

המשפט המערער ההוא, שנאמר על ידי האב שעד אז האמינה שהוא אוהב אותה ללא תנאי ולא סייג, שלח את ג'ובנה היישר אל זרועותיה של ויטוריה, הדודה הבלתי מוכרת. שתי גרסאות סותרות של הסיפור המשפחתי נפרשות כעת באוזני ג'ובנה, והיא נקרעת ביניהן, חולקת את נאמנותה בין ההורים הסולידיים שהכזיבו והדודה הססגונית המסכסכת. סביר להניח שהיתה חושפת את חיי השקר של המבוגרים סביבה גם בלי הדחיפה של ויטוריה, אבל הקשר ביניהן מאיץ תהליכים, וכמו אבני דומינו האמיתות מתמוטטות בזו אחר זו. לפעמים דברים נאמרים לג'ובנה ולחברותיה ישירות, לפעמים הן מנחשות, וטועות או מתקרבות לאמת, לפעמים המציאות הבוטה פשוט מתייצבת מולן כשמשפחותיהן מתפרקות, ולפעמים הן נרמזות על ידי סיפור גלגוליו של צמיד, שעובר בשורה של צעדי מרמה ובגידה מיד ליד.

אלנה פרנטה מיטיבה לתאר את המציאות המבלבלת מעיניהן של הדמויות הצעירות – ג'ובנה, שתי חברותיה, ושלושת ילדיה של אשתו של המאהב של ויטוריה. היא מספרת על התבגרות פיזית, מינית ונפשית בסביבה משפחתית נזילה, בשכונה שבה הנערות הן טרף לגברים, ובעולם הנשלט על ידי מבוגרים שאינם בהכרח רגישים לנפשות הצעירות שבאחריותם. מהי המציאות, תוהה ג'ובנה. "האם המצב האמיתי הוא כשאנחנו רואים את הכל בבהירות, או כשהרגשות היותר חזקים ועמוקים – שנאה, אהבה – מעוותים אותנו?"

"חיי השקר של המבוגרים" הוא ספר חד אבחנה, המציף שאלות של זהות שרלוונטיות לכל אדם בכל מקום, גם אם העלילה היא מאוד נפוליטנית. אלון אלטרס תרגם היטב תוך התמודדות עם דיאלקטים, והספר מומלץ.

La Vita Bugiarda delgi Adulti – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2020 (2019)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

פזוליני היה כבן עשרים ואחת כשעבר עם אמו לכפר במחוז פריולי שבצפון־מזרח איטליה. הימים ימי מלחמת העולם השניה, ואזור הכפר נחשב בטוח יחסית. אביו שירת בצבאו של מוסוליני, אחיו גווידו הצטרף לפרטיזנים, ומאוחר יותר נהרג. פזוליני ואמו, מורה במקצועה, פתחו בבית בו התגוררו כיתת לימודים זמנית עבור עשרים וארבעה מנערי המקום, שבגלל הסכנות האורבות בדרכים לא יכלו ללמוד באופן סדיר בבית הספר. שני הסיפורים שבקובץ, שהם במידה רבה מאוד אוטוביוגרפיים, מתארים את חוויותיו באותם הימים. הסיפורים, על פי החלטתו ראו אור רק אחרי מותו.

פזוליני, שהיה הומוסקסואל בתקופה שבה אהבת גברים היתה כתם מביש, כתב בהקדמה על פאולו, גיבור הסיפור הראשון, כי "כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו". הסיפור מתאר את התאהבויותיו באותן שנים, ובעיקר את אהבתו לניזיוטי. אולי משום גילו הצעיר של הנער בחר לגנוז את הסיפורים בחייו (בשנים מאוחרות יותר הגישו נגדו תלונה במשטרה על השחתת מידות של קטינים ומעשים מגונים בציבור. הוא אמנם זוכה אך נאלץ לעזוב את המחוז).

בשל הדעות המקובלות באותה תקופה נפשו של המספר היתה חצויה בין השתוקקות שוברת לב לאהבה ובין תחושה מתמדת ומייסרת של חטא. "הייתי כבר מורגל בשנאת עצמי", הוא מתוודה. "ולפיכך בין השנאה העצמית לבין הרחמים העצמיים לא היה כל הבדל זה זמן רב: הם התרחשו בעת ובעונה אחת". וגם "לא היתה פרופורציה בין הטוהר והיושר שחונכתי על פיהם לבין השִפלות המגונה של המעשים שביצעתי". בכפר ידעו ולא ידעו אודות נטיותיו, צעירה שהיתה מאוהבת בו ניסתה לכבוש את לבו ולגונן עליו גם יחד, אבל השמועות התפשטו ומיררו את ימיו. "הרכילות התפשטה בקרב האנשים, ועצם ההיזכרות בדבר הזה מסב לי כאב גם היום: ראיתי, באמצעות השינויים שאין להבחין בהם מייד, ושאותם למדתי להכיר בשקדנות חולנית, כיצד כל מכריי, בזה אחר זה, וגם אנשים זרים, שבמשך זמן רב – זו היתה מסורת מרגשת לדידי – ראו בי אדם שוחר טוב ובעל יושרה מוסרית, משנים בגורליות את דעתם, ובעיקר מגלים כלפיי סקרנות אווילית ויהירה. אני בהחלט יכול להצהיר כי אלה היו הימים השחורים ביותר של חיי".

לצד האהבה והתשוקה, המספר לוכד בכשרון את יופיו של הכפר, מביע את הקסם שהמקום מהלך עליו, ומעניק חיים להווי החברה. הוא מיטיב להביע גם את אימת המלחמה, את שריקות הפצצות שהטילו המטוסים, ואת תחושת חוסר האונים במקלט. הנה שניים מתוך קטעים רבים שאהבתי, הראשון אודות המחוז, והשני תיאור נוף קצר ומדויק.

"הו, ההתעוררות באור הקפוא והצחור ההוא! מאושש מהשינה, כשהשמש פונה אל הערב, הרגשתי שהנה אני מוקף נשימתם של חיים שההיכרות היתרה שלי איתם גרמה לי לחוש צביטה בלב, הייתי ממש הרוס מרוב התרגשות וזיהיתי את מחוות הגוף הישנות (ופירשתי אותן על פי סדר ייחודי ביותר של רגשות וזיכרונות: מיני רמזים לאירועים יקרים לליבי שכבר נשתכחו ממני). זיהיתי את ניחוח העשן של שעות הערב, את ריח הפּוֹלֶנטָה והכפור, זיהיתי את המבטאים הלשוניים, את התנועות הפתוחות, את העיצורים ששמעתי בהבזק של צלילות מוזרה, כדי לרפרף על פני המשמעות הנסתרת שלהם, זו שאין להגותה, והיא מתחבאת בכל רחבי העולם הכפרי ההוא. כל מה שנדמה בעיניי לאותות מבשרים של שמחות עתידיות, של הרפתקאות קטנות, אך כאלה שיש בכוחן להביא נחמות גדולות; הייתי בטוח בזה".

"האוויר היה חמים, מסמא. על הקרקעית הגדולה של התעלה, בינות לצמחייה המימית שיָבשה ומניפות הענפים, ראינו מאות רקפות. בקצה, במקום שבו התעקלה התעלה, חורשת עצי הצפצפה על כל ענפיה המלבלבים שרטטה ערבסקות לעבר השמיים, והשדות נרעדו מרוב גוונים של ירוק. היה אביב. פה ושם באוויר החמים נשמעה שירת הקוקיות".

הערכתי מאוד את הסיפור הראשון, "מעשים לא טהורים", הוא צובט לב ומלא חיים. עם השני, "אמדו מיו", התקשיתי. יש בו משהו מסחרר במתכוון – הוא פותח בעליצות הצבעונית, הרעשנית והכאוטית של הריקודים –  והלכתי בו לאיבוד. אני מאמינה שקוראים שונים ממני ייהנו להסחף בו.

המתרגם אלון אלטרס צירף אחרית דבר מעניינת אודות הסופר ויצירתו.

מומלץ בהחלט.

Atti Impuri e Amado Mio – Pier Paolo Pasolini

אפרסמון

2024 (1982)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: עדויות 1945 – 1986 עם לאונרדו דה בנדטי

ב-27 בינואר 1945, כשהגיעו חיילי הצבא האדום אל מחנה מונוביץ, שהיה חלק ממתחם אושוויץ, נמצאו בו כאלף אסירים בלבד. מספר ימים קודם לכן הסתלקו ממנו הגרמנים, כשהם גוררים איתם כאחד-עשר אלף אסירים לצעדת מוות. פרימו לוי, כבן עשרים ושש, ולאונרדו דה בנדטי, המבוגר ממנו בעשרים ואחת שנים, היו בין השורדים במחנה, הראשון נשכח מאחור משום שהיה מאושפז במרפאה, השני שימש כרופא. דה בנדטי העמיד עצמו לרשות המשחררים וטיפל בניצולים, ופרימו לוי הצטרף אליו. על פי בקשת הרוסים כתבו יחדיו "דוח על הארגון ההיגייני-רפואי במחנה הריכוז ליהודים מונוביץ", ובשנים הבאות הפכו עדים חיים ופעילים לאשר התרחש באושוויץ.

הספר הוא אוסף של עדויות בפורמטים שונים שמסרו שני האישים, שנפגשו במחנה ונותרו חברים כל חייהם, בהזדמנויות שונות. מטבע הדברים, מרבית הקטעים שבספר נכתבו על ידי לוי, הסופר שבין השניים (כשנשאל דה בנדטי אם בדעתו להותיר אחריו זכרון כתוב, ענה כי "אחרי הספר של פרימו לוי כבר אי אפשר לכתוב דבר נוסף, הוא כבר כתב הכל"). הקטע הראשון הוא הדוח שהוזכר למעלה מ-1945, והאחרון מאמר תחת הכותרת "לבני הדור שלנו" מ-1986. הספר כולל עדויות שנמסרו לקראת משפטם של נאצים, ביניהם אייכמן, תשובתו של לוי למכתבה של נערה, טיוטה שהכין לדברים שיוצגו בפתח הבלוק האיטלקי באושוויץ, תמליל של דברים שנשא בפני קהל, מאמרים שכתב ועוד. אחד הפרקים הוא הספד שכתב לוי אחרי מותו של דה בנדטי תחת הכותרת "לזכרו של אדם טוב".

כחוט השני עוברת בכל פרקי הספר המחויבות הבלתי נלאית לשמר את זכר השואה. כעשור אחרי השחרור מציין פרימו לוי בצער כי נושא מחנות ההשמדה בדרכו לשכחה מוחלטת. הוא מנסה להבין מה גורם לניצולים לשמור על דממה, ומעלה את ההשערה כי אחת הסיבות לשתיקה היא בושה: "אנו בני אדם, אנו שייכים לאותה משפחה אנושית שאליה השתייכו התליינים שלנו. ולנוכח ממדיה העצומים של אשמתם, גם אנו חשים כיושבי סדום ועמורה. אין אנו מצליחים לחוש פטור מההאשמה ששופט שיבוא מחוץ לכדור הארץ יטיח באנושות כולה על סמך העדות שלנו". ב-1959 היה שותף לארגון תערוכה אודות המחנות הגרמנים, והתבקש להגיב על מכתב למערכת שכתבה מי שהגדירה עצמה כ"בתו של פשיסט שמבקשת לדעת את האמת": זה "המכתב שייחלנו לו", הודה לוי, שבירך על התעוררותה של מודעות. במאמר מאוחר יותר הביע דעתו, לפיה בעת התיחסות לשואה יש להמנע מלשון רטורית, לדבר פחות על תהילה ועל גבורה ויותר על החיים היומיומיים, על התקווה ועל היאוש, על טעויות, על אחדות דעות שהושגה בעמל רב. הוא האמין כי "עלינו לספר את אשר ראו עינינו כדי שמצפונם של בני האדם יישאר דרוך ועירני […] כדי שכל נסיון עתידי מסוג זה ייקבר בעודו באבו". אבל גם בהנחה שאין סיכוי שהדברים יקרו שוב, אין לשתוק, משום ש"אין לגדוע את ההיסטוריה. נעשו מעשים שמשמעותם כה עצומה, התגלו תסמינים של מחלה כה חמורה – עד שאיננו יכולים לשתוק על אודותיהם". העובדה שהיטלר, שיצר את מחנות המוות, הובס, צריכה להיות מובאת בפני הדור הצעיר כדוגמה מופתית של צדק היסטורי. "אולי הובס בדיוק משום כך, משום שרצה ליצור את תרבות המוות?"

את המאמר שעל שמו נקרא הספר כתב לוי ב-1975, כשנראה היה שחזרתו של הפשיזם מאיימת. מכיוון שהתקיים רצף בין שנותיו הראשונות של הפשיזם למחנות ההשמדה, "האם זה מוגזם לבקש שיגלו כלפיו התנגדות כבר בראשיתו?" מן המבקרים באושוויץ ביקש: "עשה שמסעך לכאן לא יהיה חסר תכלית, שמותנו לא יהיה חסר תכלית. לך ולילדיך אפרה של אושוויץ משמש אות אזהרה: עשה שהפרי הנורא של השנאה, שראית כאן את עקבותיה, לא ישוב ויזרע את זרעו, לא מחר ולא עדי עד".

פרימו לוי, כפי שעולה מספריו, וכפי שהעידו מכריו, אמנם תיאר את חוויותיו האישיות, אבל בכתיבתו הצליח לשמור על ריחוק מהן, לא ביקש להתלונן או לנקום, וחיפש תמיד את המשמעות הכללית של הדברים. הדייקנות של עדותו היתה חשובה לו מאוד, הוא לא היסס לתקן עדויות קודמות של עצמו אם התגלו לו עובדות חדשות, וכשביסס את דבריו על מידע שלא היה עד לו תמיד ציין זאת. תשוקתו לחיים לא הועמה בעקבות השואה, אלא דווקא הועצמה, שכן נוספה להם התכלית להעיד ולתרום את חלקו למניעת הישנותם של מקרים דומים.

עורכי הספר, שבחרו את הקטעים לפרסום, הוסיפו אחרית דבר מאירת עיניים. חלקה אקדמית יבשה ו"טכנית", אך היא מחברת את הקטעים הנפרדים לתפיסה שלמה, ומוסיפה פרטים מעניינים.

פרימו לוי אינו זקוק להמלצה שלי. הוא קנה את עולמו ב"הזהו אדם" המופתי ובהמשכיו, הפגין את כשרונו גם בספרים מסוג שונה ובראשם "מפתח כוכב" המלבב, ואישיותו באה לידי ביטוי גם בקטעים שקובצו ב"כך היה אושוויץ". ספר ראוי עד מאוד לקריאה.

Cosí fu Auschwitz – Primo Levi

עורכים: פביו לוי ודומניקו סקרפה

כנרת זמורה ביתן

2017 (2015)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: עֵדוּת

פֶּרֶרָה, עיתונאי בגיל העמידה, אלמן חולה לב, התמנה לתפקיד עורך מוסף התרבות בעיתון 'ליסבון'. למרות ששימש שנים רבות ככתב שטח, בחר במודע להתנתק מן המתרחש סביבו. פורטוגל נשלטה באותה עת על ידי הדיקטטור סלזאר; בספרד השכנה ניטשה כבר שלוש שנים מלחמה, וביום בו נפתח הספר, 25 ביולי 1938, פרץ הקרב על האברו; איום המלחמה ריחף מעל אירופה כולה. אבל פררה חי את חייו הפשוטים בעיניים עצומות. מלצר בבית הקפה החביב עליו עדכן אותו בחדשות ששמע ממקורות זרים, ודי היה לו בכך. באופן סמלי, גם מערכת מוסף התרבות שכנה במקום נפרד ממערכת העיתון. את השיחות המשמעותיות ביותר ניהל עם תמונת דיוקן אשתו המנוחה.

התבדלותו של פררה החלה להסדק כשהמאורעות הלכו והתקרבו אליו. כשסוציאליסט נרצח בראש חוצות, וכל המדינה שתקה, פררה, שהִרבה להרהר בינו לבין עצמו בתחיית הבשר והנשמה, "החל להזיע, משום ששוב הרהר על המוות, והוא חשב: העיר הזאת מסריחה ממוות, אירופה כולה מסריחה ממוות". אטליז יהודי בשכנותו הותקף, וכתובות נאצה נכתבו על קירותיו. אשה יהודיה-גרמניה שפגש ברכבת אמרה לו: "עשה משהו […] אתה אינטלקטואל, ספר מה שקורה באירופה, תן ביטוי לחופש המחשבה שלך". רופא, עמו שוחח בעניני דיאטה ובעניני נפש גם יחד, האיר את עיניו באשר ליכולתה של אישיות לחרוג מן ה"אני" שאליו הורגלה, ולתת מקום ל"אני" שונה. ויותר מכל, מפגש עם שני מהפכנים ספרדים צעירים גרם לו להתנער בהדרגה מן הפסיביות, עד שהמציאות פלשה במלוא עוזה אל דלת אמותיו ואילצה אותו לנקוט עמדה ולעשות מעשה.

אנטוניו טאבוקי מתאר צעד אחר צעד את השינוי שחל בפררה. המרי הצנוע שלו התבטא תחילה בתרגומם סיפורים צרפתיים – "הונורין" של בלזק ו"השיעור האחרון" של דודה – ובפרסומם במוסף, בבחינת "מעין מסר בבקבוק, שמישהו יאסוף אותו". הוא לא הצליח להסביר לעצמו מדוע הוא מסייע לשני הצעירים, אך בהדרגה הלכו והתפוגגו השאלות, והחובה לפעול תפסה את מקומן.

הספר, כפי שעולה משמו ומכותרת המשנה, נכתב כעדות. מאופן זה של כתיבת הספר ניתן להסיק שהסופר בוחר לא להיות מעורב, אינו נוקט עמדה. זה לא הוא שמתאר את הארועים, זה פררה שטוען שכך קרו. בעיני, הבחירה של טאבוקי לכתוב כך היא הברקה מוצלחת. הוא, כסופר שמאחורי המלים, מהדהד את דמותו של פררה, שרוב הזמן בחר לעמוד מן הצד, ובדומה לגיבורו שנטש בסופו של דבר את הפסיביות, גם טאבוקי כתב בסיומו של הספר הערה מסכמת נמרצת וחד משמעית. אלון אלטרס, שתרגם, הוסיף אחרית דבר מעניינת, המתיחסת בין השאר לרקע של כתיבת הספר – חוסר היציבות הפוליטית באיטליה בשנות התשעים, והכמיהה לאיש חזק שיציל את המדינה, כמיהה שעוררה חששות רבים. באמצעות "עדותו" של פררה הביע טאבוקי את דעתו על איטליה של תקופתו.

מעניין לציין שטאבוקי בחר במתכוון לגיבורו הנוצרי שם יהודי מובהק. "ביקשתי לחלוק כבוד לעם שהשאיר עקבות משמעותיים בתרבות הפורטוגלית ושסבל את העוולות הגדולים של ההיסטוריה", הוא כותב בהערה המסכמת.

"לטענת פררה" הוא ספר בעל עמדה פוליטית-חברתית-מוסרית מובהקת, אך אפשר לקרוא אותו גם, ואולי בעיקר, כספר על האומץ להשתנות, להתגבר על מעצורים, על פחדים ועל הרגלים, ולנקוט עמדה נוכח עוולות. אנטוניו טאבוקי מציג, בפרוזה פשוטה ובהירה, גיבור אנושי מאוד, ומיטיב לרדת אל נבכי נפשו ולהאיר אותם. ספר מומלץ בהחלט.

Sostiene Pereira – Antonio Tabucchi

זמורה ביתן

1996 (1994)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

"הסיפור של הילדה האבודה", הרביעי והאחרון בספרי "החברה הגאונה", פותח במקום בו נסגר קודמו: אלנה מפרקת את נישואיה ונוטשת את בנותיה לטובת מימוש אהבתה הישנה לנינו, לִילה מעמיקה את הידע שלה בעולם החדש של המיחשוב, והופכת לבעלת עסק עצמאי מצליח. בעוד בספרים הקודמים השתים הלכו והתרחקו פיזית, כאן אלנה משנה כיוון, חוזרת לנפולי לחיות עם נינו, וכשהזוגיות הזו קורסת היא שבה עם בנותיה אל השכונה, ומתגוררת באותו בנין בו גרים לִילה ואנצו. חייהן של השתים יוסיפו להשתרג יחדיו, והקשרים שיווצרו בין ילדיהן יעניקו מורכבות נוספת לקשר ביניהן. הספר מלווה את שתי הנשים עד פרידתן הסופית, ועד היעלמותה של לִילה, ההיעלמות שפתחה את הספר הראשון.

כוחה של סדרת ספרים זו, בעיני, הוא בעיקר במודעות העמוקה של אלנה לעצמה, וביכולת שלה לפענח את לִילה ואת הסימביוזה ביניהן. מבחינה זו הספר הרביעי מאכזב לעתים. על פני פרקים רבים מדי אלנה היא מספרת ביוגרפית גרידא, נטולת המבט החודר שרומם את היצירה עד כה. כסיפור ביוגרפי חייהן של השתים בפרק זמן זה הם נטולי יחוד: אהבה כושלת, אמהות מקרטעת, קריירה דועכת ומשגשגת. אלנה, שהיטיבה לחטט לעומק ולפרק לגורמים כל מהלך בחייהן, מניחה להחלטות רבות משמעות להשאר בגדר תיאור בלבד. היא חוזרת עם שלוש ילדות צעירות אל שכונת ילדותה, מקום מוזנח, רדוף פשע, פרימיטיבי במובנים רבים, הרה סכנות לילדות רכות בשנים. למרות שהילדות המפוחדות מאמצות היבטים אלימים של סביבתן, היא נשארת במקום. בלשון רפה היא מסבירה שהאוירה האותנטית תועיל לספר שהיא כותבת, אך כשהספר גמור היא עדיין אינה מעלה בדעתה לשפר את חייהן של הבנות, וכעת אף אינה טורחת לחקור בתוך עצמה מדוע היא נוהגת כך. גם אל יחסיה המוזרים עם לִילה היא מתיחסת רוב הזמן כעובדה גמורה ללא נסיון להבינם. כשהיא חווה שוב ושוב את רשעותה של לִילה, וכותבת עליה "היא מעמידה פנים של אדם אדיב ולבבי, ואז היא נתקלת בך קלות, מזיזה אותך קצת ומשבשת אותך", היא אינה מנסה להסביר את סוד כוחה של לִילה, ואת חוסר היכולת שלה עצמה להנתק ממנה, אלא מסתפקת באמירה לקונית, "היא מרושעת, תמיד היתה, אך היא גם הרבה דברים אחרים, צריך לסבול אותה". ההשמטות הללו, ועוד אחרות שכמותן, חסרו לי מאוד בספר, ובעיני רידדו אותו מעט. מכל מקום, אין מקום להתייחס לספר הזה כעומד בפני עצמו, והמכלול של "החברה הגאונה", למרות חולשות זמניות, נפלא.

ככל שלִילה מצטיירת כאשה קשה וגסה, קפריזית ושתלטנית, מגיעה רעידת האדמה וחושפת טפח מן המתרחש בתוכה, ממאבק האיתנים שהיא מנהלת יום יום ושעה שעה. כך מתארת אותה אלנה: "היא חשה את עצמה כנוזל, וכל מאמציה הוקדשו, בסופו של דבר, רק כדי לעצור בעד עצמה. וכשהנוזל גבר למרות התכנון הצופה­­-מראש שלה לגבי חפצים ואנשים, איבדה לִילה את לִילה, הכאוס נראה כאמת היחידה, והיא – הפעלתנית כל-כך, האמיצה כל-כך – מחקה את עצמה מבוהלת, נעשתה לא-כלום". תיאור זה של לִילה הבוגרת החזיר אותי אל הדברים שכתבה אלנה על חברתה בת-העשרה: "היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו". עם כל העוינות שלִילה האשה מעוררת, נדמה שעדיין היא אותה ילדה, שאביה השליך דרך החלון, שכשרונותיה נחנקו בתוך המצוקה, שמאבקה להגדיר את עצמה הפך למאבק להחזיק מעמד. פייטרו, בעלה לשעבר של אלנה, אורח לרגע בעולמה של לִילה, חש ביסוריה ותיאר אותם במלים "אם יש תופת, היא נמצאת בתוך הראש חסר-הסיפוק שלה".

נושא שחוזר ועולה בספר הוא אמהותן הכושלת של שתי החברות. לילה מסכמת זאת בקצרה: "אנחנו לא עשויות בשביל ילדים", אלנה עצמה, באופן מפתיע, אינה מיוסרת במיוחד מכשלונה זה. אפילו כשבתה הבכורה מטיחה בה, "אי אפשר לפתח קשר אמיתי אתך, הדברים היחידים שחשובים לך הם העבודה שלך ודודה לינה; אין שום דבר שלא נשאב לתוך אלה", היא מסתפקת בתיאור העימות. למרות המסירות ה"טכנית" לילדים, בסופו של דבר כשלונותיהם של הצאצאים הם במידה רבה אשמת אמהותיהן, והצלחותיהם אינן יכולות להזקף לזכותן. האם הגורם לכך הוא העדר מודל הורי מוצלח? האם מאבקן להגדיר את עצמן הותיר אותן נטולות כוחות להעניק משלהן לאחרים, ואפילו הם ילדיהן?

כמו בספרים הקודמים, גם כאן לפוליטיקה האיטלקית יש נוכחות חזקה ומשפיעה. אלנה מתיחסת למאבק בין המפלגות השונות בקנה מידה ארצי ומקומי, ומתארת מדינה שהשחיתות פושה בה, שחיתות שהיא כ"גל שחור, שתחילה הוסתר מאחורי התפאורה העולצת של הכוח ומאחורי דבֶּרֶת חסרת-בושה וחצופה, הנה עכשו נעשה גלוי יותר ויותר והתפשט לכל פינה של איטליה. לא רק השכונה של ילדותי היתה מקום שלא זכה למגעו של שום חסד, לא רק נפולי היתה עיר חסרת-תקנה".

סיומו של הספר שב אל הסימביוזה שבין אלנה ולִילה, ואל הגאונות החמקמקה – ואולי אף האירונית – שבשם הסדרה. אלנה, סופרת מצליחה בעלת-שם, היא לכאורה המוכשרת שבין השתים. לִילה, שנותרה בודדה, שוקעת בלימוד ההיסטוריה של נפולי, ומבלה שעות מול המחשב, ספק קוראת, ספק כותבת. אלנה ממתינה בחרדה לרגע שבו תצמח מפעילותה של לִילה, אותה היא מחשיבה כגאונה למרות כל מגרעותיה וחולשותיה, יצירה מופתית, שתמחק באחת את הדימוי הארעי של אלנה כסופרת: לא היה לי ספק כיצד הייתי מגיבה אילו גיליתי שאכן פרצה לתוך הזהות המקצועית שלי ורוקנה אותה. ודאי הייתי עומדת מולה בהערצה כמו שעשיתי אל מול הפיה הכחולה […]. אני מה שלילה-עצמה חוזרת ואומרת, לעתים בצחוק, לעתים ברצינות: אלנה גרקו, החברה הגאונה של רפאלה צ'רולו. מן ההתהפכות הפתאומית הזאת של הגורלות הייתי יוצאת מחוסלת.

בדומה לשם המתעתע של הסדרה, גם שמו של הספר הרביעי ניתן ליותר מפרשנות אחת. בעיני הוא אינו מתאר רק את הארוע הטרגי של הילדה שנעלמה, אלא סופח אליו גם את אלנה ואת לִילה, שבתוך הנשים שצמחו להיות מוסיפות להתקיים הילדות קשות-היום המגששות את דרכן. תמונת הסיום של הספר, השבה אל ארוע מכונן בילדותן, מעמיקה את משמעותו של שם הספר.

אלון אלטרס העניק לארבעת הספרים תרגום מרשים מאוד, תרגום המעניק כבוד לסדרה שכינה באחד ממאמריו "ארוע ספרותי". תם ונשלם הארוע, החברות הגאונות תמשכנה להדהד.

Storia della Bambina Perduta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2018 (2014)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הספר השלישי של "החברה הגאונה", המשכו של "הסיפור של שם-המשפחה החדש", נפתח בשנת 2005, בפגישתן של אלנה ולִילה, כמה עשורים מאז נפגשו לאחרונה, חמש שנים לפני היעלמותה של לִילה. אלנה מדברת, מגששת אחר האמון ששרר ביניהן בצעירותן והתפוגג, לִילה מזמזמת בהיסח הדעת. בשני הפרקים הראשונים של הרומאנים התוודענו אל השתים, הכרנו אותן בילדותן הקשה, שותפנו בהתחבטויותיהן, ליווינו אותן בדרכיהן המתפצלות. כעת מסתבר שהמרחק ביניהן הלך וגדל. לִילה בחרה להשאר בנפולי, אלנה בחרה להתרחק, אך כעת היא יודעת שההתרחקות הזו לא הובילה אותה אל מקום טוב יותר, והיא מנסה לשתף את לִילה במסקנותיה:

ואני אכן נמלטתי. אך רק כדי לגלות, בעשורים שבאו לאחר-מכן, שטעיתי; שמדובר בשרשרת של טבעות הולכות וגדלות: השכונה שבה ושולחת אותך אל העיר, והעיר אל איטליה, ואיטליה לאירופה, ואירופה לכל הפלנטה. והיום אני רואה זאת כך: לא השכונה חולה, ולא נפולי, אלא כדור-הארץ, היקום כולו, או היקומים. והמיומנות היא בהסתרת מצב-העניינים האמיתי ובהסתתרות מפניו.

"הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" מלווה את אלנה במסלול הבריחה שלה ואת לִילה במסלול ההופכי בחזרה אל השכונה. אלנה, שכתבה ספר מצליח, מיטלטלת בין השפלה להערכה על פי התגובות לספר. נישואיה לאקדמאי מוערך, שבעקבותיהם היא מרחיקה מנפולי לפירנצה, ממסגרים אותה בתפקיד אשה ואם, תפקיד שאותו היא ממלאת בהצלחה חלקית בלבד, תוך שהיא מאבדת הערכה כלפי עצמה. לִילה, שבחרה להתנתק מהשכונה בעקבות הפירוד מבעלה, מגדלת את בנה בעזרת אנצו המסור תמיד, מוצאת עצמה מעורבת במאבק לשיפור תנאי הפועלים במפעל הנקניקיות בו היא עובדת, ובצעד אמיץ, אולי הַתרסתי, שבה לשכונה. בתנועת הנדנדה המאפיינת את מהלך חייהן, כשאלנה שוברת את הכלים ויוצאת להרפתקה בלתי שקולה, לִילה מתברגת לעבודת צווארון לבן שמחלצת אותה מן העמל המפרך והמטַמטם, ומאפשרת לה קיום ברווחה.

שתי הנשים כמעט ואינן נפגשות, והקשר ביניהן ברובו טלפוני ובלתי רציף. כלפי חוץ נדמה שיותר משהן תומכות זה בזו, הן מגנות זו את זו. ויחד עם זאת, הקשר הסימביוטי ביניהן אינו ניתק לרגע. כשלִילה מאוכזבת מכתב-היד של מה שאמור להיות הספר השני של אלנה, היא מגיבה כך: "אל תגרמי לי יותר לקרוא שום דבר, אני לא מתאימה, אני מצפה ממך למקסימום, אני יותר מדי בטוחה שאת יודעת לעשות טוב יותר, אני רוצה שתעשי טוב יותר, זה הדבר שאני רוצה יותר מכל, אם את לא מצטיינת, מי אני?", מהדהדת את הדברים שאמרה לה עוד בצעירותן: "את החברה הגאונה שלי, את צריכה להיות הכי טובה מכולם, גברים ונשים". אלנה מצדה מודעת לנוכחותה של לִילה בתוכה ככוח מניע, לטוב ולרע: "אני רציתי להפוך-להיות, אבל אף-פעם לא ידעתי מה בדיוק. והפכתי-להיות, זה בטוח, אך בלי אובייקט, בלי תשוקה אמיתית, בלי אמביציה נחושה. רציתי להפוך-להיות משהו – זו הנקודה – רק משום שחששתי שלילה תהפוך-להיות מי-יודע-מה ואני אשאר מאחור. הלהפוך-להיות שלי היה להפוך-להיות בתוך השובל שלה".

יותר משני קודמיו, ובמקביל להתבגרותן של שתי הנשים ולהתפתחות מודעותן לעולם, ספר זה חורג מן המסגרת הפרטית והשכונתית אל נושאים גלובלים יותר. אלנה מתוודעת בחדות יתרה אל יחסי גברים-נשים, אל התפקידים המסורתיים אליהם נועדה למרות איכויותיה היחודיות, אל הסכסוך המתמיד בין המסגרת המשפחתית למימוש העצמי. היא עומדת על התופעה בביתה שלה – בתה הצעירה אומרת לחבר אגב משחק באבא-אמא: "אתה צריך לתת לי סטירה, הבנת?" – בביתה של ג'יליולה, חברת ילדות, שמוכנה להרמס כליל תמורת הזכות להנשא, ואצל הנשים אתן היא מתרועעת. לא ייפלא אפוא שהטקסט המשמעותי שהיא מצליחה סוף סוף לכתוב, המוציא אותה מדלת אמותיה, עוסק בנושא זה. לִילה מתוודעת אל המאבק בין הקומוניסטים לפשיסטים, ואל אוזלת ידם ותמימותם של הדוברים בשם הפועלים מבלי לחוות את קשייהם. כמו אלנה, גם היא חורגת ממסגרת חייה הפרטיים, אף היא מפיקה טקסט כתוב, תחילה אודות התנאים במפעל ואחר-כך רשימת דרישות לשיפור.

בעוד בספרים הקודמים הזדהיתי עם הבנות ולבי יצא אליהן, בספר הזה התיחסתי אליהן בשיפוטיות, ולמען האמת פחות אהבתי אותן. אלנה נעשתה לא החלטית, כל רוח מצויה משנה את מצב רוחה, האמהות שלה מפוקפקת, היחס שלה לבעלה משונה, הצעד שהיא נוקטת בסיומו של הספר מטופש. במקום לזנק קדימה מנקודת מוצא טובה של סופרת מצליחה ושל אשה נאהבת, היא בוחרת בחידלון, וכאילו במתכוון מחבלת בחיי עצמה בעודה מאשימה אחרים. לִילה, לעומתה, לקחה עוד צעד קדימה באנוכיות שלה, והגישה שלה המצפה להיענוּת אוטומטית לגחמותיה די מכעיסה. אבל בעוד לאלנה היתה האפשרות לא להאבק, ולכן מלחמותיה היומיומיות נראות מיותרות ברובן, לִילה עדיין משכנעת במצוקותיה, וברגעים קשים אף מניחה לכאביה ולתסכוליה להחשף. או אולי, משום שאלנה היא המספרת, היא אינה מצליחה להסביר בשלמות את הגורמים העמוקים להתנהלותה, בעוד לִילה חשופה יותר לעיניה.

העובדה שגישתי אל הבנות הפכה שיפוטית יותר אין פירושה שלא אהבתי את הספר. נהפוך הוא. אלנה פרנטה ממשיכה לכתוב בכשרון גדול וביכולת פסיכולוגית עמוקה את קורותיהן של אלנה ושל לִילה, שתי דמויות אנושיות מאוד, על מעלותיהן ועל פגמיהן, ומפנה את מבטה לא רק אל השכונה ואל הקרובים המידיים, אלא גם אל החברה הנפוליטנית והאיטלקית בתקופה המתוארת. המכלול של "החברה הגאונה" הוא מלאכת מחשבת של כתיבה סבלנית מעמיקה, ואני מצפה לפרק הרביעי החותם את היצירה.

Storia di chi fugge e di chi resta – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2017 (2013)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

במשך קרוב לארבע שנים, מאפריל 1992 עד פברואר 1996, היתה העיר סרייבו, בירת בוסניה-הרצגובינה, נתונה במצור כחלק ממלחמת בוסניה, מלחמה בין הסרבים לבוסנים ברפובליקה שזה עתה הכריזה על עצמאותה. הכוחות הסרבים תפסו עמדות על הגבעות שמסביב לעיר, ובמשך כל התקופה צלפו באזרחיה. המצור גבה את חייהם של קרוב לארבעה-עשר אלף בני אדם, למעלה משליש מהם אזרחים. אל העיר הנצורה נקלעו ג'מה ודייגו, בני זוג איטלקים, ונופיה החרבים השתלבו לבלי הפרד בחורבן חייהם.

ג'מה הגיעה לראשונה לעיר בשנות השמונים של המאה העשרים לצורך עבודת הדוקטורט שלה שעסקה בספרות היוגוסלבית. גויקו, גבר מקומי, נשכר לשמש לה מלווה ומתרגם. גויקו, שיהפוך לחבר קרוב, הכיר לג'מה את חברו דייגו, צלם איטלקי, קצת מרחף, קצת תלוש. בין ג'מה לדייגו פרחה אהבה, אך ג'מה בחרה לשוב אל היציבות של פביו, ארוסה שהמתין לה באיטליה. בפתחו של הספר אנו פוגשים את ג'מה למעלה מעשרים שנה אחרי ביקורה הראשון ביוגוסלביה, כשהיא נשואה לג'וליאנו ואם לפייטרו בין השש-עשרה, בנו של דייגו. שיחת טלפון מגויקו, המבקש ממנה לבוא לסרייבו לרגל תערוכת צילומים שבה תוצגנה גם עבודותיו של דייגו, משגרת אותה יחד עם בנה למסע, שבו יחוו סגירות מעגלים בלתי צפויות ומשנות חיים.

תמצות של הספר עושה לו עוול, כמעט מרדד אותו לרמת טלנובלה. הספר עוסק בשורה של נושאים עמוקים: השאיפה לילד שמריצה את ג'מה מרופא לרופא וממדינה למדינה, האמון באהבה שעומד במבחנים קשים, המצב הבלתי נסבל שבו מלחמה אכזרית וממושכת מתנהלת ממש מעבר לפינה אך העולם שותק, השפעת המלחמה על אנשים נורמטיביים, הזוועות שאנשים מסוגלים להן בהנתן להם הכוח, האומץ לשרוד בתנאים בלתי נסבלים, והאופן האקראי שבו לפעמים מן הכאב הנורא ביותר צומח אושר. מרגרט מצאנטיני מצליחה לחדור עמוק אל נפשותיהן של דמויותיה, זו של ג'מה המספרת אבל גם אלה שסביבה, והסיפור הגדול של סרייבו נארג עם הסיפורים הפרטיים של הנפשות הפועלות לכלל רקמת חיים פועמת, כואבת, מקווה, מובסת ומנצחת. אף אחת מן הדמויות אינה כלילת השלמות, הן נגרפות עם הארועים ומנסות לשלוט בחייהן, ולכולן חולשות אנוש טבעיות שקל להזדהות אתן. מצאנטיני מובילה את סיפורה באיטיות, ומטפלת ביסודיות בפרטיו, עד כדי כך שפה ושם תהיתי אם לא הצליחה להחליט על מה היא בעצם כותבת, על המלחמה או על העקרות. בזכות הכתיבה המעמיקה והמאופקת שלה, וגם תודות לתרגום הנפלא של אלון אלטרס, התמדתי בקריאה, וכשהסיפור התקדם משיא אחד אל משנהו הבנתי את השילוב ואימצתי אותו.

שמו של הספר, כשראה אור לראשונה בעברית, הוא "בא לעולם", תרגום מדויק של שמו המקורי, שם שמשקף יפה את רוחו של הספר. "נולד פעמיים" הוא כניעה לצורכי רווח לשם שניתן באנגלית לספר ולסרט שנעשה על פיו.

בשורה התחתונה: ספר שובר לב אך עתיר תקווה. מומלץ מאוד

Venuto al Mondo – Margaret Mazzantini

2011 (2008)

כנרת זמורה ביתן

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

 

אלון אלטרס כתב ספר ביוגרפי בעקבות מותה של אמו מהתקף לב בעת נסיעה באוטובוס. לשון הרבים שבשם הספר מתיחסת אליו ואל אביו שנותרו בלעדיה, כל אחד ובדידותו.

לבו של הספר הוא מערכת היחסים הקשה והמנוכרת בין השניים. אלון נטר לאביו האגוצנטרי על יחסו הקר והנצלני כלפי אמו, ואחרי מותה של האם לא היה מוכן ליטול את מקומה כמטפל של האב. האב עבד שנים רבות כסוכן נוסע, ולא נכח רבות בחייו של אלון. את החלל מילא בדרך כלל סבו מצד אביו, שבינו לבין האם נוצרו קשרים קרובים, כאילו פיצה הסב על קשי לבו של בנו. במקביל ליחסיו של אלון עם אביו מתוארים בספר גם יחסיו החמים והקרובים עם הסב: כשהאב מתקשר ומבקש עזרה, אלון בוחר לשמור מרחק. כשהסב נפגע בראשו ומאושפז, הנכד שוהה אתו שעות מדי יום, משקיע את עצמו בתהליך השיקום. לפער הגדול שבין השניים תרמה גם העובדה שהאב דיבר רומנית ולא עברית, למרות שנותיו הרבות בארץ, וראה בפרנסתו של הבן מן השפה עסקי אויר מאכזבים. ידיעתו את העברית היתה דלה עד כדי כך, שהיה ביכולתו של אלון להסתיר ממנו את הספר שכתב על אמו, "הנקמה של מאריצ'יקה", למרות שהאב ראה במו עיניו ספרים עם תמונת אשתו בחלון הראווה.

יש משהו בלתי מספק, אולי אף מביך, בקור היבש שבו אלון מתאר את התנהלותו. לדוגמא, כשהאב החליט, חודשיים אחרי התאלמנותו, לעבור לגור עם אשה אלמנה בלתי מוכרת לו, משום שלא יכול היה לשאת את החיים בלי אשה שתטפל בו, אלון שוטט בארכיוני עתונים בשפה הרומנית כדי לגלות עליה פרטים. הוא אינו מסביר את ה"מסע" הזה, אך ניתן להסיק כי יצא אליו לא משום דאגה לאביו, אלא מתוך דחף חסר הגיון, שנבע מכעס על הזמן הקצר שחלף, להכיר את ה"מחליפה" של אמו. בספר מסוג זה, לדעתי, תיאור העובדות והרגשות בלבד אינו מספק, ונדרשת איזושהי תובנה במבט לאחור שתעניק לספר אמירה משמעותית.

בנוסף לליקוי שבפיסקה הקודמת, הספר גולש למחוזות מעניינים פחות מן הסיפור המרכזי. בראיון אתו הסביר הסופר שהוא אוהב ספרים דחוסים, ושרצה לספר גם על התאהבות על רקע משבר. ההסבר כבודו במקומו מונח, אבל התוצאה היא פיזור יתר. אנו מתוודעים בפירוט מיותר ליחסיו של אלון עם ארבע נשים – חברה לשעבר, אם לפעוט, בת להורים פרודים המסוכסכים ביניהם, ואיטלקיה שפגש בערב שירה. כשהסיפור סטה מן האב אל הנשים, חיכיתי לנקודת חיבור, אבל פרט לעובדה שמדובר באותו מספר, קיבלנו שני סיפורים נפרדים. גם בצד הזה של הספר חשתי מבוכה, כשנחשפו שלא לצורך פרטים ביוגרפים של דמויות שוליות. זאת בהנחה שכל הדמויות אמיתיות. אם אינן אמיתיות, לא ברור מה מקומן בסיפור שהוא ביוגרפי בעליל.

הפרק האחרון של הספר שונה באופן מובהק מקודמיו, והוא חוזר אל הנושא שבו נפתח הספר. השנים עברו, האב הזדקן והוכנס לבית אבות, זכרונו היטשטש, ובדמיונו הוא נמצא בבוקרשט, שברוחו מעולם לא נפרד ממנה. אולי הזמן שחלף טשטש את הטינה, אולי הריחוק הגיאוגרפי בין השניים אחרי שאלון עבר לאיטליה תרם דווקא לקרבה נפשית, אולי העובדה שהפך לאב בעצמו. המספר של הפרק האחרון חומל יותר, נוטל על עצמו אחריות משפחתית, מוכן לפשרות כשכבר אין עם מי להתווכח ונגד מי להתמרד.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל, שגולש מעבר למסגרת, מביך לעתים, נוגע ללב לעתים. אני מעריכה מאוד את אלון אלטרס כמתרגם, אך על הספר הזה איני יכולה להמליץ.

כנרת זמורה ביתן

2012

"הסיפור של שם-המשפחה החדש" מגולל את קורותיהן של לִילה ושל אלנה, החל מן הנקודה בה נפסק הספר הקודם. "החברה הגאונה" הותיר את שתי הנערות בנות השש-עשרה בצומת דרכים בחייהן: לִילה צ'רולו הפכה לגברת קאראצ'י, וכבר במהלך החתונה חוותה משבר ששיבש את תחזיותיה, ואלנה גרקו היתה צריכה להחליט אם תמשיך בלימודיה. הספר החדש מתאר את שש השנים הבאות, שנים בהן טולטלו חייה של לִילה בין אהבה לאלימות, ובהן חוותה אלנה את היציאה המשמעותית הראשונה מגבולות נפולי, כשפנתה ללימודים גבוהים בפיזה. אגב, ההבחנה בין ספר קודם לספר חדש היא טכנית בלבד: פרנטה עצמה התיחסה לארבעת הכרכים של הרומאנים הנפוליטניים כרומן אחד שפורסם בחלקים מסיבות של אורך הטקסט ומשך הכתיבה.

בסקירה על הספר הראשון ציטטתי את המשפט הבא שכתבה אלנה על חברתה:

היה לי רושם שנאבקה למצוא, בתוך הכלוב שבו היתה כלואה, אופן התקיימות שיהיה כולו שלה, שעדיין לא היה ברור לה מהו.

הרושם הזה ליווה אותי במהלך הקריאה של הספר השני. לִילה, הקפריזית, הכריזמטית, הבלתי צפויה, עשויה להיראות במבט שטחי רעה ובלתי הגיונית. אבל באמצעות העין הבוחנת של אלנה, נחשף המאבק המתמיד שלִילה מנהלת תחת מעטה החיצוניות הבוטחת והיהירה שלה: מאבק בסביבתה, המשלימה עם עליונות הגבר וזכותו לבעלות מוחלטת על אשתו, מאבק בנסיבות חייה, חיים של עוני ושל הורות אלימה, מאבק בבחירות שעשתה ובהשלכותיהן, מאבק למען התקוות שיש לה בעבור עצמה ובעבור אהוביה המעטים. בפרקים המוקדשים לקורותיה של לִילה חשתי לעתים תחושת חרדה, כמו על סף אסון. ההתגרות הבלתי פוסקת שלה במגבלותיה, החיים החנוקים שלה למרות הרווחה הכלכלית שזכתה לה עם נישואיה, השאיפה למשמעות ולחיי רוח שלא באה על סיפוקה, כל אלה הולכים ונערמים ומצטברים עד לבלי הכל, ונדמה שהפיצוץ בלתי נמנע. אפילו סטפנו בעלה, שלא ניחן בראיה חדה, מזהה את הסכנה והוא מדבר עם אלנה על

הכוח שלִילה בולמת בתוכה כאילו היא קפיץ של מנגנון מסוכן

אלנה, בשל הסימביוזה המורכבת שבינה ובין לילה, יודעת לזהות היטב את מה שמתחת לחיצוניות:

לִילה דברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה.

הלב יוצא אל לִילה.

בעוד לילה מתמודדת עם חיי הנישואים, אלנה עוברת התמודדויות אחרות. בצאתה מנפולי אל סביבה חדשה, היא הופכת מודעת עד מאוד לדיאלקט הנחות שבו היא מדברת, לקולניות ולוולגריות שהביאה מהשכונה, לעולם הפנימי המצומצם שלה, כאילו כל מה שהתרחש מחוץ לנפולי לא היתה לו השפעה כלשהי עליה. היא שוקעת בלימודים, מנסה להשתלב, נדחית ומקורבת חליפות, וגם כשהיא מצטיינת ודי מקובלת היא חשה בשונות שבינה ובין מי שהעולם היה פתוח בפניו מילדות, בטבעיות:

לפתע נהייתי מודעת לאותו כמעט. עשיתי את זה? כמעט. עקרתי את עצמי מנפולי, מהשכונה? כמעט. יש לי ידידות וידידים חדשים, שבאים מרקע תרבותי, ולרוב אף יותר תרבותי מזה של המורה גליאני וילדיה? כמעט. מבחינה לבחינה, האם הפכתי להיות סטודנטית המתקבלת יפה בעיני הפרופסורים המהורהרים שבחנו אותי? כמעט. היה נדמה לי שאני רואה את מה שניצב באמת מאחורי אותו כמעט. פחדתי, פחדתי כמו ביום הראשון שהגעתי לפיזה. חששתי מפני כל מי שידעו להיות תרבותיים בלי הכמעט, באגביות.

ומבלי שייאמר דבר בנושא בין השתיים, לִילה, באותו זמן עצמו, באוטודידקטיות האופיינית לה, מחפשת את הדרך הנכונה לחנך את בנה התינוק, כדי שהאגביות הזו תהיה חלק ממנו.

כמו לִילה, גם אלנה מבקשת לעצמה אופן התקיימות שיהיה כולו שלה. אלנה בת-העשרה מבקשת לבדל את עצמה, לשמור מרחק מן המתח המתמיד והמהומה האופפים את לילה, אבל אלנה בת העשרים-ושתיים מכירה באינספור האופנים בהם חיי השתיים משורגים אלה באלה, בהשפעה ההדדית חוצת המרחק והזמן. אחרי ארבע שנים של פירוד כמעט מוחלט, שבמהלכן אלנה למדה בפיזה, והיתה מעורבת בחיי שכונתה רק בחופשות, היא מבינה שבעצם

חייה משקיפים תדיר אל שלי, במלים שאני מבטאת, שיש בהן לעתים קרובות הד למילותיה שלה, באותה תנועה החלטית, שאינה אלא סיגול של תנועה שלי, באותו פחות שלי, שהוא כזה בגלל היותר שלה, באותו יותר שלי שהוא רק אילוצו של הפחות שלה.

אלנה ולִילה הן הדמויות המרכזיות בספר, אבל הן אינן מתנהלות בחלל ריק. הסופרת מתארת להפליא דמויות נוספות, ברובן אנשי השכונה, שמושפעות ומשפיעות על השתיים. הספר תוסס ומבעבע בתערובת של יצרים, אמונות ודעות קדומות, עסקים כשרים ואפלים, מריבות נושנות וחדשות, אהבות ושנאות, חלומות ואכזבות. התוצאה היא ספר מהפנט ועוצר נשימה.

Storia del Nuovo Cognome – Elena Ferrante

הספריה החדשה

2016 (2012)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס