שלל פוינטון / הנרי ג'יימס

גברת גרת' האלמנה נאלצת לעזוב את ביתה, בית פוינטון שאותו טיפחה במשך שנים ועיצבה בטוב טעם באמצעות רהיטים וחפצי אמנות. על פי החוק, מכיוון שהתאלמנה, הבית ותכולתו הפכו לרכושו של בנה אוון, ועליה נגזר לגלות לבית קטן יותר ולהתקיים מקצבה. מונה, הצעירה שאותה עתיד בנה לשאת, היא בעיניה וולגרית וחסרת טעם, ולכן היא סובלת מכאב כפול הן בשל היקשרותו של בנה היחיד אל אשה שכזו והן בשל נפילת רכושה האהוב בידיה. היא מוצאת בת ברית כשפלידה ווטש, צעירה מבית מרושש, מזדמנת בדרכה, ומתברר שכמוה היא ניחנה בטעם מעודן וביכולת להעריך ולהוקיר את אוצרות פוינטון.

במאמציה להביא חורבן על הקשר בין אוון ומונה ולנכס לעצמה את שלל פוינטון, גברת גרת' השתלטנית וחסרת המעצורים לא מהססת לרוקן את הבית ולדחוף את פלידה אל בין זרועותיו של אוון. פלידה המצפונית נעה ונדה ומתלבטת בין כוחות סותרים. מצד אחד היא מאוהבת באוון, אך מצד שני היא מתעקשת שעליו למלא את התחיבויותיו למונה, או לפחות להתיר אותן באופן מכובד. "אסור לך להפר אמונים. הכל, רק לא זה", היא טוענת באוזניו, כשהוא תוהה אם עליו להנשא לאשה שהוא שונא רק משום שהתחייב לכך. מצד אחד היא משתוקקת להותיר את פוינטון כפי שהוא, אך מצד שני היא מכירה בזכותה של גברת גרת' על מעשי ידיה למרות שהחוק קובע אחרת. " לא היתה זו רכושנות גסה; זה היה הצורך להיות נאמנה לְפקדון ומסורה לְרעיון. הרעיון היה אצילי בלי ספק; היה זה רעיון היופי", היא מאמינה. מצד אחד היא חשה מושפלת כשגברת גרת' "מוכרת" אותה בבוטות כמועמדת לנישואים עם בנה, אך מצד שני היא אולי משתוקקת לדחיפה הזו.

את עלילת הספר אפשר לסכם בפיסקה אחת, אבל העלילה אינה העיקר. גם לא השאלה אם מזימותיה של גברת גרת' תעלינה יפה ואם סופה של האהבה – בין בני אדם ובין אדם לרכושו – לנצח. לא היה קשה לנחש לאן לוקח הנרי ג'יימס את דמויותיו, ולמעט דרמה בסיום, הסיפור מתנהל לאטו בכיוון שבעיני היה צפוי. כוחו של הספר וקסמו נובעים מן ההתבוננות המעמיקה של הסופר בנפשות שתי הנשים. אוון, הצלע השלישית, אמנם מחזיק את הכוח לחרוץ גורלות, אבל דמותו שולית יחסית, נטולת עמוד שדרה, ואישיותו השטחית פחות מעניינת. את מונה, שגם לה תפקיד מפתח, אנו מכירים רק מעיניה של גברת גרת'. לעומת זאת, גברת גרת' עצמה ופלידה הן דמויות מורכבות, והסופר מיטיב לתאר אותן ככאלה. גברת גרת', שקל לפטור אותה כאספנית להוטה וכאם ואשה שתלטנית, מייצגת גם את ההיאחזות ביופי, באידיאל, ולנוכח ההתפתלויות הרגשיות של סובביה אי אפשר שלא להעריך את הישירות שלה, למרות הבוטות. אי אפשר גם שלא להתמרמר בשמה על החוק המנשל אותה. כמוה גם פלידה אינה חד-מימדית. היא אמנם מצפונית ומנסה לעשות את מה שנכון על פי החוק והמוסר, אבל תוך כדי כך היא הופכת את עצמה לקורבן, וגוררת איתה גם את האחרים.

כמו בספריו האחרים, גם בספר זה הנרי ג'יימס הוא מספר איטי וקפדן, המעמיד דמויות אמינות, מורכבות ונכנסות אל הלב. מאה עשרים ושבע שנותיו לא פגמו ברעננותו של הספר, והקריאה בו – בעזרת תרגומה היפה של אלינוער ברגר – מהנה ומעניינת.

The Spoils of Poynton – Henry James

עם עובד

2006 (1897)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

שנת הבשרים שלי / רות ל. אוזקי

ג'יין טאקאגי-ליטל, בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, מצטרפת לצוות צילום יפני המכין סדרת תכניות תחת השם "רעייתי האמריקאית". בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת אשה אמריקאית, המספרת על עצמה ועל משפחתה, במטרה להציג את ההווי האמריקאי בפני הנשים היפניות. אבל זוהי רק המטרה המשנית, מוצר לוואי למטרה הראשית. נותנת החסות לתכנית היא ביף-אקס, התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, והמטרה האמיתית היא להגביר את יצוא הבשר האמריקאי לשוק היפני. לכן, שיאו של כל פרק הוא מתכון למנה בשרית שאותו מציגה הרעייה התורנית. ג'יין, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת, אמורה לאתר נשים מתאימות ולערוך את התחקיר הראשוני. במהרה מתברר לה שהרעייה האמריקאית היא תמיד לבנה ונראית טוב, שהמשפחה האמריקאית היא תמיד נורמטיבית ושמרנית, שלרגשותיהן של הרעיות אין כל חשיבות בעיני המפיקים, ושהמסר הוא בשר בכל מחיר. אחרי מספר פרקים משמימים ניתנת לה ההזדמנות לביים ולהשפיע על התכנים, והיא ממהרת להציג בזו אחר זו משפחת מהגרים מדרום אמריקה, ומשפחה המורכבת מזוג לסביות צמחוניות, האחת שחורה והשניה לבנה, ומשתי בנותיהן. החירות שהיא נוטלת לעצמה מעלה אותה על מסלול התנגשות עם איש חברת הפרסום, ג'וייצ'י אואנו, המעדיף להקרא ג'ון. ההתנגשות תחריף כשג'יין תחשוף אמיתות מזעזעות על תעשיית הבשר האמריקאית.

ביפן צופה בתכנית אקיקו, אשתו של ג'ון. אקיקו היא אשה כנועה, מושתקת, שמכוונת כולה להשבעת רצונו של בעלה התוקפני, שאינו מהסס להכות אותה כשאינו מרוצה ממנה. ג'ון משתוקק לילד, אבל אקיקו מתקשה להרות. הרופא מאשים אותה שהיא גורמת לעצמה בכוונה תחילה תת-תזונה מתוך גישה שלילית, ואולי הוא צודק, גם אם היא אינה מודעת לכך. נדמה שזהו הכוח היחיד שנותר בידיה. תחילה היא צופה בתכנית בעל-כורחה, משום שג'ון מתייחס אליה כאל אבן בוחן לתגובת הקהל היפני לתכנית. אבל הפרק על משפחתן של הנשים הלסביות מעורר בה את האומץ להרהר באפשרות לשנות את חייה כליל, לבחור באומץ בדרכה שלה. "היו אלה דמעות התפעלות מהנשים החזקות ומהחלטתן הנחושה לגדל משפחה נגד כל הסיכויים. ודמעות רחמים עצמיים, על החרדה שהיא חשה במקום תשוקה ועל הרגש החיוור, הרופס, שהניחה לו להקרא אהבה". חייהן של שתי הנשים, ג'יין ואקיקו, עתידים להצטלב, והשתים, השונות לכאורה לחלוטין זו מזו, תמצאנה נקודות השקה שישפיעו על שתיהן.

רות אוזקי, שכמו ג'יין חיה את שתי התרבויות, עוסקת בספר זה, כמו בספריה האחרים, במפגש מזרח-מערב, וגם כאן היא אינה מצטמצמת לנושא אחד, אלא מבריקה בשילוב מספר נושאים ליצירה מורכבת אחת. שני הצירים המרכזיים הנוספים של הספר הם יחסי גברים-נשים, בעיקר באמצעות הזוגיות המעוותת שבין אקיקו וג'ון והזוגיות המתפתחת בין ג'יין והמוסיקאי סְלון, ותעשיית הבשר האמריקאית. בדומה ל"רעייתי האמריקאית" נראה שגם בספר בסופו של דבר "הבשורה היא בשר".

לסופרת מסר חד-משמעי על התעשיה, אבל היא מצליחה להציג אותו באופן שאינו הופך את הספר לפמפלט. עד בערך שליש הספר הנושא הזה עולה רק באמרות אגב פה ושם. כשהוא מתחיל לצוץ באופן משמעותי, אוזקי אינה מסתערת עם העוולות כלפי בעלי החיים, אלא מציגה בהדרגה את הנזקים שהבשר התעשייתי מסב לבני האדם. היא כותבת על הורמונים שמסופקים לבקר ועוברים אל בני האדם, כשהם גורמים לעיוותים בהתפתחות המינית של ילדים ובסימנים המיניים של גברים. היא מתייחסת לכמויות העצומות של אנטיביוטיקה שניתנת לבקר, שסופה שהיא חושפת את צרכני הבשר למחלות משום שהם מפתחים עמידות כלפיה (ב-1989 אסרה אירופה יבוא בשר מארצות הברית בגלל השימוש בהורמונים. ב-1990 נחתם הסכם בשר חדש עם יפן. "שנת הבשרים" מתרחש ב-1991 על רקע המאמץ לקדם את מכירת הבשר במסגרת ההסכם). והיא מתארת גם את תנאי המחיה הבלתי נסבלים של בני הבקר, שהפכו מבעלי חיים לגושי בשר שיש להאביס, והם מוזנים במזון שמשמין אותם אך מזיק לאוכליהם. מה שהתחיל מבחינת ג'יין במרד כלפי ג'ון – "אני אחטט בלב המסריח של התעשיה הזאת, ואזרוק את הקרביים המצחינים לאואנו ישר בפרצוף" – מתפתח להכרה בעובדות המזעזעות, ומגיע לשיא דרמטי ביום צילומים במשחטה.

"ברור שידעתי על רעילות הבשר, על הפגמים התברואתיים שבגידול בקר מתועש בקנה מידה גדול, על בירוא יערות הגשם כדי לפנות אדמת מרעה להמבורגרים […] העדפתי לעצום עיניים. עצימת עיניים, "עיוורון" שכזה, היא פעולה רצונית, בחירה שאת בוחרת שוב ושוב, בעיקר כשהמידע מציף אותך והידיעה נעשית מילה נרדפת לאין-אונות […] אם איננו מסוגלים לפעול על פי הידיעה, כי אז איננו מסוגלים לשרוד בלא עיוורון […] הידיעה הרעה משתקת אותנו, והדרך היחידה לברוח ממנה היא להעמיד פני מטומטמים", מסכמת אוזקי מפיה של ג'יין.

את הספר מלוות ציטטות מ"ספר הכרית" שכתבה סיי שונאגון, אשת חצר יפנית בת המאה העשירית והאחת-עשרה. שונאגון היתה מתבוננת חדת-עין, שהיטיבה לתאר את סביבתה ואת הרהוריה, והדברים שכתבה רעננים ועכשוויים, חדים ונטולי התייפיפות. כל אחת מן הציטטות תואמת היטב את הפרק שאותו היא מקדימה. אלה, לדוגמא, הדברים המקדימים את הפרק בו מופיעה אקיקו לראשונה: "כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז". אקיקו, שמבקשת לעצמה קול, מנסה לכתוב ספר כרית, יומן, משלה, או למצער ליצור רשימות בנוסח שונאגון, כמו "דברים מענגים" או "דברים מבישים".

זהו ספרה הראשון של רות אוזקי, והוא בשל ומורכב ומרשים לא פחות מספריה המאוחרים יותר. אוזקי היא כותבת סבלנית, רגישה לפרטים, המיטיבה לאפיין את דמויותיה ולהרכיב יצירה מושלמת ממספר קוי עלילה ומשפע נושאי משנה.

מומלץ מאוד.

My Year of Meats – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

המפלים / ג'ויס קרול אוטס

עלילת "המפלים" נפתחת בהתאבדות. אראיה, הנשואה מזה כמה שעות, מגלה שבעלה הטרי עד מאוד נעלם מחדרם במלון הסמוך למפלי הניאגרה, ועל פי הדיווחים ככל הנראה קפץ לתוכם. הזוג הצעיר חווה, כך התרשמתי, את אותה הטלטלה ואת אותה הטראומה שחווה הזוג הצעיר ב"על חוף צ'זיל". שני אנשים, בתקופה שמרנית, שנישאו זה לזה כי כך עושים כולם, כי הגיע הזמן, כי נדמה להם שהם אוהבים זה את זה, אבל בפועל אין להם שום כלים לקיים זוגיות, וכשהם מוצאים עצמם לראשונה בסיטואציה אינטימית הכל קורס סביבם. בימים הבאים אראיה מתעקשת להצטרף אל הצוות המחפש אחר הגופה, ומכה על חטא: היא נישאה לגבר שלא אהבה, ולא יכלה לאהוב. גרוע מזה, היא נישאה לגבר שידעה שלא יוכל לאהוב אותה. במפתיע מזדמנת לה אהבה דווקא בתוך האסון, אבל הידיעה שכל דבר עלול להחרב בתוך רגע תעיב על חייה.

ג'ויס קרול אוטס מספרת שני סיפורים שהם אחד. הסיפור המוביל הוא זה של אראיה, אשה טוטאלית, אוהבת בעוצמה ומוחקת אנשים מחייה בעוצמה זהה. אשה שתמיד מצפה לרע מכל כדי לא לסבול מחרדת התקווה, שמרוכזת לחלוטין במה שמתרחש בדלת אמותיה ומנותקת במתכוון מכל השאר, שפועלת על פי תחושת בטן ומחשקת את עצמה בשלושה ילדים כדי לחוש שלמה. הסיפור המשולב מתאר את האסון החברתי והאקולוגי שמתרחש קרוב מאוד אל המרכז התיירותי התוסס והרומנטי, כשמפעלי תעשיה חסרי אחריות מטמינים באדמה פסולת רעילה וממיטים מחלות ומוות על התושבים. ומעל כל אלה מרחף הכישוף שמטילים המפלים בתנועתם הבלתי פוסקת, ברעש המים הנופלים וברסס המתנוסס אל על.

"המפלים" הוא ספר רב-נושאי. הוא עוסק במשפחה, ובעיקר בהורות, מצליף בדת הממוסדת, מתקומם נגד תעשיה נצלנית, מוקיע את המערכת שאנשיה מכסים זה על זה וגורמים עוול לחלשים. את כל הנושאים הללו ועוד הוא מציג באמצעות שורה של דמויות בלתי נשכחות, ביניהן דרק, בעלה של אראיה שיוצא נגד אנשים מ"הסוג שלנו" כדי לעורר מודעות לשערורית לאב קנאל, שלושת ילדיה שכל אחד מהם זכה ליחס שונה ממנה, קלודין, אמו הרעילה של דרק, וכמובן אראיה עצמה שהיא מעוררת חמלה ודחיה גם יחד.

הספר כתוב מצוין והתרגום של אלינוער ברגר נאה וזורם בטבעיות. קשה לשקף את השפע שבעלילה בסקירה, וקשה עוד יותר להסביר את המיוחדוּת שבדרך כתיבתו. אסתפק אם כך בהמלצה חמה לקרוא אותו. אני מצדי אחפש כעת את ספריה האחרים של ג'ויס קרול אוטס שתורגמו לעברית ושקיומם חמק ממני עד כה.

The Falls – Joyce Carol Oates

ספרית פועלים

2022 (2004)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

הענק הקבור / קאזואו אישיגורו

עלילת "הענק הקבור" מתרחשת בבריטניה בתחילת המאה השישית. סיפור פרטי על זוג זקנים, ביאטריס ואקסל, משתלב בסיפורה של התקופה, ושניהם יחד עוסקים בזכרון ובשכחה.

ביאטריס ואקסל חיים בשוליה של קבוצה, המתגוררת במחילות ומנהלת אורח חיים שיתופי. הם עדיין נושאים בעול כמו כולם, אך בשל גילם נשללו מהם כמה זכויות, כמו הזכות להחזיק נר במגוריהם, כנראה מחשש פן יגרמו לשריפה. החשכה היורדת עליהם מוקדם, הערפל האופף את זכרונותיהם, והידיעה כי מותם קרב, מדרבנים אותם לקום ולעזוב. הם מחליטים לצאת לבקר את בנם, שעזב לפני שנים ועבר לגור בכפר אחר. למרות שלא היה ביניהם קשר, ולמרות שאין להם ודאות באשר למקום הימצאו, הם סמוכים ובטוחים שתוך זמן קצר יזכו להפגש אתו. יתרה מזו, הם יודעים שהוא מחכה להם וישמח לראותם. ביאטריס ואקסל הם המודל שכל זוג היה רוצה לאמץ. המסירות ההדדית שלהם מכמירת לב, האהבה השוררת ביניהם מוחלטת. האם כך התנהלו במהלך כל חייהם המשותפים? הם אינם יודעים. קרעי זכרונות צפים מדי פעם, מרמזים על משברים. בדרכם יגלו כי "הבל נשימתה של קווריג [הדרקונית] הוא שממלא את הארץ ושודד מאתנו את זכרונותינו", וכשיהיו מעורבים בנסיונות לחסל אותה אקסל יבקש מביאטריס: "הבטיחי לי, נסיכה, שלא תשכחי את מה שאת חשה בלבך ברגע זה […] תבטיחי לי, נסיכה? תבטיחי לשמור תמיד בלבך את מה שאת מרגישה כלפי ברגע זה, לא משנה מה תראי אחרי שיתפוגג הערפל". היא מצדה חשה בטחון: "מה שאקסל ואני מרגישים כעת בלבנו זה כלפי זה מעיד שהדרך שהלכנו בה לא סיכנה אותנו, ולא משנה שהערפל מסתיר אותה כעת". היא חרדה רק מן הפרידה שיכפה עליהם המוות, ומייחלת שגם בעולם הבא יזכו להשאר צמודים כבחייהם.

שלוש דמויות מצטרפות אל מסעם. הימים ימי שלום אחרי מלחמות עקובות מדם בין הבריטונים, תושבי האי המקוריים, לסקסונים, שפלשו אליו עם סיומו של השלטון הרומי. מן הצד הבריטוני משוטט סר גאוין, אחיינו של המלך ארתור ומי שנמנה עם אבירי השולחן העגול. מן הצד הסקסוני סובב באזור לוחם בשם ויסטאן, המאמץ אליו נער בשם אדווין, שנרדף על ידי אנשי כפרו השטופים באמונות תפלות. פני כולם מועדות אל קווריג, אם כדי לשמור עליה ולשמר את חסד השכחה שהיא משרה, ואם כדי לחסל אותה, ובכך לעורר טינות ישנות. "את ואני נכספנו לסופה של קווריג, וחשבנו רק על הזכרונות היקרים שלנו-עצמנו," אומר אקסל לביאטריס. "אבל מי יודע איזה שנאות ישנות ישתחררו עכשו ברחבי הארץ?". זה שמבקש להרוג את הדרקונית תוהה, "איזה אל הוא זה, אדוני, שרוצה שעוולות יישכחו ויחמקו מעונש?". ולעומתו זה שמבקש להגן עליה מבכה את שיתרחש אם ייכשל: "פעם נלחמנו למען אדמה ולמען אלוהים, ואילו עכשו נלחמנו כדי לנקום את נקמתם של רעים-לקרב שנפלו, שהם-עצמם נטבחו כנקמה. מתי זה ייגמר? תינוקות שגדלו להיות גברים מכירים רק ימי מלחמה".

איפה באמת נמצא בנם של ביאטריס ואקסל? לאן בעצם מועדות פניהם של הוריו? האם יזכו להזכר בעברם או שיוסיפו לגשש אחריו בערפל? מי יצליח לממש את תוכניתו לגבי הדרקונית, האביר או הלוחם, ומה יעלה בגורלו של האי ובגורלם של תושביו כתוצאה מכך? קאזואו אישיגורו מוליך את העלילה בסבלנות ובבטחה דרך עובדות היסטוריות ומיתוסים, וכדאי מאוד להצטרף אליו.

"הענק הקבור" נהנה מאותן האכויות שמאפיינות את "שארית היום", ספרו המצוין של אישיגורו. הוא מסופר באותה סבלנות, ומיטיב לחשוף את נפש גיבוריו במרומז ובהדרגה. וכמו ב"אמן של העולם הצף", המוצלח אף הוא, הוא משלב במיומנות את הפרטי עם התקופתי.

מומלץ מאוד.

The Buried Giant – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2020 (2015)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

לעולם אל תתן לי ללכת / קאזואו אישיגורו

leolam_master

אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

הביתה / טוני מוריסון

home_m

"הביתה", כמו מכלול יצירתה של טוני מוריסון, עוסק בקהילה האפרו-אמריקאית. ההווה של הספר הוא שנות החמישים של המאה העשרים, ימי מלחמת קוריאה והמקארתיזם, ימים שבהם העבדות היא כבר היסטוריה, אך הגזענות והאפליה עדיין שוררות במלוא עוצמתן. גם כשהחקיקה מובילה לכיוון ליברלי והומני, על הדעות הקדומות קשה יותר להתגבר, כמו שאומר ידיד מזדמן לפרנק, גיבור הספר, כשהוא מזהיר אותו לא לאכול ליד שום דלפק בשום תחנת אוטובוס: "הנוהג ממשי בדיוק כמו החוק, ויכול להיות מסוכן באותה מידה".

פרנק מאני התגייס לצבא עם שני חברי ילדותו, כדרך מוצא מן העיר לוטוס שבלואיזינה, שם גדלו, והשלושה נשלחו לקוריאה. פרנק לבדו שב משם, בן עשרים וארבע בלבד, כשהוא מצולק בנפשו, קורבן לטראומות שאותן הוא מנסה להטביע באלכוהול. לא רק המלחמה רודפת את פרנק: בהיותו ילד, עשרים שנה קודם לכן, נאלצה קהילתו לעקור בכפיה מביתה מטקסס, ולעבור ללוטוס העניה. בלוטוס היה עד לקבורה חשאית של גבר, ספק חי ספק מת, ככל הנראה קורבן לינץ'. כל שהצליח לראות, בעודו מסתיר את הזוועה מעיני אחותו הקטנה, סי, היה רגל שחורה, והתמונה נצרבה במוחו, והוסיפה לרדוף אותו שנים אחר-כך. צבעה של הרגל הוא הפעם היחידה בה מצוין צבע העור של דמות כלשהי בספר. העלילה צובעת אותם בבירור, ללא מלים מיותרות.

הקשר המשמעותי והיציב ביותר בחייו של פרנק הוא עם סי, שנולדה בעת המעבר מטקסס ללואיזיאנה. סבתם החורגת של השניים, שהופקדה על הטיפול היומיומי בהם בעוד הוריהם עובדים מצאת החמה ואל תוך הלילה, אבחנה במדויק שהאח בן הארבע הוא בעצם האמא האמיתית של התינוקת. לאחר המבוא, המתאר את תמונת כף-הרגל המפרכסת, הספר נפתח בבריחתו של פרנק ממוסד פסיכיאטרי, לאחר שהוא מתבשר שאחותו שרויה במצוקה קשה ועלולה למות. מסעו של פרנק אל סי רצוף פחדים, כמעט מסע השרדות של איש שחור בטריטוריה לבנה עוינת.

בכמה ספרים בני זמננו, כמו "שיבה" ו"אמריקנה" נטען, ובצדק, כי אי אפשר להבין את חווית היות שחור באמריקה מבלי להיות כזה. טוני מוריסון, שעשתה רבות, ובכשרון גדול, להעלאת מצוקות האפרו-אמריקאים אל התודעה, מודה בספר ביושר, באמצעות קביעות שהיא שמה בפיו של פרנק, בחוסר היכולת לתפוס את המציאות כולה במלים. הספר מסופר ברובו בגוף שלישי מפי סופרת יודעת-כל, כשבמרבית פרקים האי-זוגיים פרנק מדבר אל הסופרת, מוסיף פרטים שהיא לא כללה בסיפור, מתערטל בהדרגה מסודות, ומביע את דעתו על אוזלת ידן של המלים. כך הוא אומר על הגירוש: "אין לך מושג מה זה חום עד שאת חוצה את הגבול מטקסס ללואיזיאנה בקיץ. אין מלים שיכולות לתפוס את החום הזה". על קביעה שלה בדבר מניע לאחד ממעשיו הוא טוען "את טועה לגמרי", ו"אני לא חושב שאת יודעת הרבה על אהבה", ועל קוריאה הוא אומר: "אינך יכולה לדמיין אותה כי לא היית שם".

טוני מוריסון אוהבת את דמויותיה, גם את הפגומות שבהן. היא שופעת חמלה, אינה ממהרת לשפוט. לפרנק ולסי, הגיבורים המיוסרים, היא מעניקה בסופו של התהליך תחושת ערך עצמי, שחרור, ולו חלקי, מצלקות העבר, ואחווה המאפשרת להם תחושה של שיבה הביתה, גם אם הבית הפיזי הוא זה שממנו ביקשו להתרחק.

"הביתה" הוא ספר צנום יחסית, ממוקד בחוויה מתמשכת אחת, בפרק חיים קצר יחסית של שני אנשים צעירים. טוני מוריסון זועקת באיפוק את הרשעות שבגזענות, ותופסת בחדות ובבהירות את רוח התקופה כפי שחווים אותה גיבוריה. אין בספר את המורכבות של "חמדת", אך יש בו את הכשרון, את החמלה ואת העין הבוחנת של הסופרת הגדולה. ספר מומלץ בהחלט.

Home – Toni Morrison

הספריה החדשה

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

חסד / טוני מוריסון

688928

הספר מתרחש בארצות-הברית בסוף המאה ה-17. הדמות המרכזית בו היא פלורנס בת ה-16. כשהיתה בת 8 הוצעו אמה השפחה ואחיה התינוק לסוחר כתמורה למחיקת חובות. האם התחננה בפני הסוחר שיקח את בתה ולא אותה ואת התינוק. זהו מעשה החסד שעל שמו נקרא הספר, שכן הסוחר התנגד לעבדות, והסכמתו לקבל את הילדה הצטיירה כמעשה של חמלה. האם היתה כוונת חסד בתחינתה של האם? פלורנס תתמודד כל חייה עם השאלה הזו.

בספר שלוש דמויות נשיות מרכזיות נוספות: רבקה, גברת הבית, שנשלחה מאנגליה להנשא לגבר לא מוכר לה. גם זהו סוג של חסד, כי במעמד אליו השתייכה יכלה להיות משרתת, פרוצה, או אשת-איש. ולמרות הסיפורים שנפוצו על כל אחת מן הקריירות הללו, נראתה האחרונה הבטוחה ביותר… סורו, שגדלה על הנהר עם אביה רב החובל, שרדה יחידה מטביעת הסירה, ואיבדה במידה רבה את שיווי המשקל הנפשי. לינה, השפחה הותיקה בבית, עברה יסורים כנערה, והיא משמשת במידה מסוימת תחליף אם לשתי השפחות הצעירות. דרך ארבע הדמויות המנותקות והמיוסרות האלה מספרת טוני מוריסון את סיפורה הנורא של העבדות, ואת סיפורן של מי שבוססו בתחתית המיץ של הזבל של אותם ימים – הנשים שהיו טרף קל לכל גבר, אדון או עבד.

באותה תקופה שלפני עצמאות המושבות, העבדות לא היתה "מוסדרת", במובן זה שלא עשתה הבחנה ברורה בין שחור ללבן. יש בספר עבדים לבנים, שחור חופשי, ו"סתם" אנשים שהוחכרו לעבודה לריצוי עונש או כתשלום חוב, ובעצם לא ידעו מתי אם בכלל ייצאו לחופשי.

מכל ספריה של מוריסון, לספר הזה נכנסתי בקלות הרבה ביותר. במרבית ספריה האחרים לקח לי זמן להתאפס ולהכיר את הדמויות. כאן הן נכנסות ללב ומוכרות מן הרגע הראשון.

הספר מתאר בערות שלא תיאמן, אמונות טפלות, מאבקי דת מרושעים, אכזריות, צרות אופקים. אבל באופן מפתיע הוא לא ספר כועס. בספריה האחרים יש זעם שרוחש ורוחש מתחת לסיפור, ודומה שעוד מעט יתפרץ מהנייר בזעקה. בספר הזה, העצוב עד אין קץ, הכעס עמום יותר. יש בו יותר יאוש וצער מזעם. יכול להיות שזו אחת הסיבות לכך שכבש את ליבי: בכעס יש אלמנט של הטפה, ואילו כאן המסקנות כל-כך ברורות שההטפה מיותרת.

מומלץ בחום רב

A Mercy – Toni Morrison

הוצאת הספריה החדשה

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר