סיפורים ואגדות / אוסקר וויילד

"סיפורים ואגדות" מכיל מבחר מיצירות הפרוזה הקצרות שכתב אוסקר ויילד. חלקן תורגמו על ידי אליעזר כרמי – חטאו של הלורד ארטור; הספינקס ללא סודות; הרוח מטירת קאנטרוויל; המיליונר לדוגמא; הדייג ונשמתו, והאחרות על ידי חיים תרסי – הנסיך המאושר; הזמיר והשושנה; הענק קשה הלב; הידיד הנאמן; הרקטה המיוחדת במינה; המלך הצעיר; יום הולדת של האינפנטה; הולדת הכוכב; נפש האדם בסוציאליזם; אימרות ופילוסופיה לשימוש הצעירים; פיוטים בפרוזה – האמן, עושה הטוב, התלמיד, המורה, בית משפט אלוהים, מורה החכמה. שני המתרגמים עשו עבודה משובחת, שטעמה הטוב נשמר למרות הזמן הרב שחלף מאז. במהלך השנים ראו היצירות אור בפורמטים שונים, כל אחת בנפרד או בקבצים כאלה ואחרים, וזכו גם לתרגומים נוספים.

יצירותיו של ויילד נכתבו בתקופה קצרה יחסית (הוא נפטר בהיותו בן ארבעים ושש), אך המגוון שלהן מרשים. יש בהן שנינות והגות, אמונה באהבה ובנדיבות אך לעתים גורל מר לנדיבים, זלזול מעודן אך נוקב במעמד וביוקרה חברתית, תיאורים ארכניים ואמירות קצרות, סיפורים עם מוסר השכל וסיפורים משעשעים. לעתים הוא מעניק תגמול הולם בדמות גן עדן למי שלמד לאהוב ילדים ולחלוק איתם את גנו ("הענק קשה הלב"), ולעתים הוא נותן לגיבורו, שהפך מאגואיסט למלא חמלה, תקופת מלוכה קצרצרה בלבד ומוות בגיל צעיר ("הולדת הכוכב"). הוא מקדיש יצירה ארוכה יחסית לשאלת הלב מול הנשמה והאהבה מול העושר והחוכמה ("הדייג ונשמתו"), ויצירה משעשעת במיוחד להבדלים התרבותיים שבין ארצות הברית לאנגליה ("הרוח מטירת קאנטרוויל"). יש הבאים על גמולם בזכות מעשה חסד אחד ("המליונר לדוגמא"), ויש העושים חסדים רבים עד כדי אובדן עצמם ומושלכים ככלי אין חפץ בו ("הנסיך המאושר" ו"הזמיר והשושנה"). האהבה והחמלה מנצחות תמיד, אבל שיטת השכר והגמול או החטא והעונש נדמית אקראית. כמו במציאות.

בין אם הסיפורים מסתיימים באושר ובין אם סיומם מר, הקריאה בהם מענגת תמיד, והמגוון שלהם, כמו גם הבחירות המגוונות בכיווני העלילה, מבטיחים ענין. חלק מן הסיפורים סווגו עם השנים כמיועדים לקוראים צעירים, אך מתחת ל"אגדיות" שבהם הם מעלים לדיון נושאים כבדי ראש של תפיסות חברתיות ומוסריות, ובקריאות חוזרות בגילאים שונים ניתן למצוא בהם רבדים חדשים.

מומלץ, כמובן.

ספרי זהב

1960 (1888 – 1892)

תרגום מאנגלית: חיים תרסי וא. כרמי

הכנופיה / פיליפ רות

כותרת משנה: בהשתתפות טריקי וידידיו

"הכנופיה" היא סאטירה, הכתובה כמחזה, שבמרכזה דמותו של ריצ'רד ניקסון, אז בשנת כהונתו השלישית כנשיא. פיליפ רות, כך עולה מן הספר, ראה בניקסון – עוד טרם פרשת ווטרגייט – אחראי לדרדורן של הפוליטיקה והחברה האמריקאית ולזילות של מעמד הנשיאות. שני הציטוטים המופיעים בפתח הספר מצביעים על  הרעה החולה שביסוד כהונתו. הציטוט האחד הוא מתוך ספר של ג'ונתן סוויפט אודות השקרים שבני אדם מעדיפים לספר זה לזה במקום לנהוג בכנות וביושר. השני הוא מתוך ספר של ג'ורג' אורוול, ובו הוא מתייחס אל שפת הפוליטיקה ש"נועדה להעניק לשקר צליל של אמת". לקראת סיומו של הספר רות שם בפיו של ניקסון, המתמודד על תפקיד השטן, את המלים, "אני אומר שעכשו אנו זקוקים לממשל חדש, שד עם קרניים חדשות, חצאי-אמת טריים לגמרי, אימים שלא נודעו עד כה, והפגנות צביעות שאיש לא חלם על שכמותן". בין ציטוטי הפתיחה לנאום הסיום, הוא חובט בנשיא ובאנשיו ללא רחם.

בנאום באפריל 1971 הצהיר ניקסון על עמדתו נגד הפלות, וטען כי גם לעוברים יש זכויות. באותו חודש הוא הורה להעביר לשלוש שנות מאסר בית את וויליאם קלי, קצין צבא אמריקאי, שנדון למאסר עולם עם עבודת פרך בגין רצח עשרים ושניים אזרחים וייטנאמיים בלתי חמושים (מאוחר יותר הומתק גזר הדין לעשר שנות מאסר, אך קלי, כאמור, ריצה שלוש שנים בנוחות הבית). בפרק הפותח את הספר, "טריקי מרגיע אזרח מוטרד", רות כורך את שני הנושאים יחדיו. האזרח המוטרד מקשה ושואל אם יתכן שקלי ביצע לא רק רצח (שגם השואל וגם הנשיא חיים אתו בנוח, או למצער מתעלמים ממנו), אלא גם הפלה, אם במקרה היתה אחת הנשים הוייטנאמיות בהריון והעובר מת איתה. ניקסון, המכונה בספר טריקי דיקסון, מגייס את כל הגיונו המפותל ואת הכשרתו כעורך-דין, שבה הוא מנופף בכל הזדמנות, כדי לדון בסוגיה ולהניח את דעתו של השואל, שהרי אם אכן בוצעה הפלה הרי שההקלה בעונש מנוגדת להצהרתו של הנשיא.

פרקי הספר הבאים נמשכים באותה רוח של אי-גיון, של מניפולטיביות, ובעיקר של שרידות פוליטית, שכן טריקי, כפי שהוא מודה בפה מלא ובלי לחוש בושה, עסוק מסביב לשעון ללא לאות במשימה יחידה אחת – להבחר לכהונה שניה – ואין לו זמן להטרד בעניינים אחרים. הוא מצהיר שיעניק זכות בחירה לעוברים, כי הם מגזר מושתק ומקופח. תנועת הצופים מתקוממת נגדו משום שההתיחסות לעוברים מרמזת שהוא מעודד יחסי מין, אוי לאוזניים שכך שומעות. בפירואט מרהיב הוא חוזר בו מהצהרותיו בדבר זכויות העוברים, מציג עצמו כפוריטן מתנזר, ומחפש כיצד לרסן את הצופים ובמי לתלות את הקולר לכל מה שהשתבש או משתבש או ישתבש בארצות הברית ובעולם. השעיר לעזאזל יהיה שחקן הבייסבול קורט פלוד, שהוא למרבה הנוחות שחור עור, ומכיוון שהוא מתגורר זמנית בדנמרק נוצרת עילה לכבוש את קופנהגן ולהרוס אותה. גם אחרי שטריקי נרצח, יועציו ויורשיו ממשיכים להתנהל ברוחו. טריקי עצמו מוצא את מקומו בגהינום, ומנהל תעמולת בחירות מול השטן.

טריקי הוא, כאמור, שורש הרע, אבל רות אינו חוסך שבטו מאיש. את הנשיא מקיפים יועצים שונים, כמו יועץ כלכלי, רוחני, צבאי ועוד, כל אחד אינטרסנט לגוף שהוא מייצג, ועצותיו נגועות במשוא פנים. סגן הנשיא, הקרוי מה-שמו, הוא לא-כלומניק שמסוגל פחות או יותר רק לדברי גידוף כלפי מתנגדיו. המשטרה ושירותי הבטחון הם אומרי הן המועלים בתפקידם. הפרשנים מתעלמים מהמציאות ורואים מהרהורי לבם. אין מקום נקי מחצאי האמת ומן הצביעות שטריקי מבקש לקדם בגהינום ובעולמם של בני האדם.

רות אינו טורח להסוות את הדמויות בספרו, גם אם הוא נותן להן שמות בדויים. בני התקופה בוודאי זיהו בקלות את כל אחת מהן והכירו כל פרשה המוזכרת בעלילה. חלק מן הפרטים הכרתי, את אלה שנראו לי מהותיים להבנה חיפשתי, אבל על כמה מהם החלטתי פשוט לקרוא בספר ללא חקירה נוספת. לא מחמת חוסר ענין, אלא משום שלמרות הספציפיות של המטרות לחיציו של רות, בסופו של דבר ולמרבה העצב, הספר לא רק שלא איבד רלוונטיות, אלא צבר עוד ועוד ממנה. ההיאחזות של פוליטיקאים בתדמית ובדעת הקהל על חשבון אמינות ויושרה (טריקי מוטרד ללא הרף מהופעת זעה על שפתו העליונה, תופעה העלולה לערער את אמינותו), הגמישות הבלתי נסבלת של המצפון, זריית חול בעיני הציבור, הטלת האשם בכל מי שאינו במחנה הנכון (באותו רגע), ההאדרה העצמית, השפה הבריונית. אפילו האבסורד של כיבוש קופנהגן מוצא לו מקבילות בימינו.

ואם חשב מישהו שרות הפריז בתיאור הנלעג של ניקסון, הרי שהשיחות (שהוקלטו) שניהל הנשיא עם יועצו אודות הספר מעידות שקלע בול. ניקסון מעלה בשיחות אלה את האפשרות שאחד העיתונים שנואי נפשו עומד מאחורי הספר, כאילו רות, שכבר היה מפורסם ומצליח, נזקק לכך. לחילופין הוא אומר שלא יופתע אם בני קנדי הם הכוח המניע (קנדי, אגב, מכונה בספר ג'ון פ. כריזמה). הוא נתפס ליהדותו של רות, ומביע את דעתו שהאנטישמיות והאנטישמים עשויים לעזור לו ב"מלחמתו" בסופר. מכיוון שהנשיא שבספר נרצח בסופו של דבר, הוא מציע לרמוז שרות מסית לרצח, ולקשור את ההאשמה הזו לתאריך הרצח של קנדי. קל להתבלבל ולחשוב שהשיחות הללו הן חלק מהעלילה, ועצוב להתעשת ולזכור שלא.

היועץ הרוחני של הנשיא, שנושא את ההספד בהלוויתו, אומר שנשיא רגיל היה נזכר כ"נשיא ארצות הברית", או כ"מנהיג העולם החופשי", או כ"המצביא העליון". אבל הנשיא שנרצח לא היה אדם רגיל, והוא ייזכר בפשטות כ"טריקי". ניבא ולא ידע מה ניבא. כל הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו, ונותרה רק התפטרותו בעקבות ה"טריק" של ווטרגייט.  

"הכנופיה" הוא ספר פרוע, עתיר דמיון המסתמך על עובדות,  מצחיק אם מתעלמים מן הרקע ומן הרלוונטיות, ומעציב כמשקף מציאות. התרגום של אליעזר כרמי, למרות למעלה מחמישים השנים שעברו מאז, עדכני ונאה, והספר מומלץ.

Our Gang – Philip Roth

בוסתן

1972 (1971)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

הרוח מטירת קאנטרוויל; הדייג ונשמתו / אוסקר ויילד

שני סיפורים פרי עטו של אוסקר ויילד נכללים בספר זה.

הראשון מביניהם, "הרוח מטירת קאנטרוויל" מציג עלילה מצחיקה עד דמעות, המשקפת מפגש בין-תרבותי. כשמשפחה אמריקאית מתיישבת בטירה בריטית, בעל הטירה חושף ביושר כי במקום מתגוררת דרך קבע רוח רפאים של אחד מאבות-אבותיו. אותו אב קדמון, שרצח את אשתו, נדון לא למצוא מנוחה לנפשו, ומנהג בידו להופיע בפני הבריות ולהפחידן עד אובדן עשתונות. מול כובד הראש שבו הבריטים מתיחסים לתופעה ניצבות האדישות וקלות הדעת של האמריקאים, ויראת הכבוד הבריטית בכל הקשור למסורת המשפחתית מוחלפת בגישה האמריקאית הנעדרת כל פורמליות וטקסיות. הרוח האימתני מוצא עצמו קורבן למעשי תעלולים, והתיאור שלו מסוגר בפחד בחדרו מצחיק ומעורר חמלה גם יחד. אהבה ואמפתיה יגאלו אותו לבסוף מגורלו.

"הדייג ונשמתו" הוא סיפור נוגה. דייג, שהתאהב בבת ים, צריך לבחור אם ללכת אחרי לבו, או לדבוק בנשמתו כולל כל המגבלות המוטלות עליה מטעם אנשי הדת ושומרי המוסר. הוא בוחר בלב, ובמשך תקופה ארוכה מצליח להתגבר על כל הפיתויים שמציגה לו הנשמה כדי שיקבל אותה חזרה. כשהוא נכנע לבסוף, מתברר שהחיבור המחודש אינו צולח. מרית בן ישראל כתבה מאמר מעניין אודות הסיפור, גם אם איני מסכימה עם כל פרשנויותיה, ואסתפק בהפניה אליו. אוסיף רק שכמו ב"הרוח מטירת קאנטרוויל" גם כאן מסתיים הסיפור בכוחה של האהבה.

לא השוויתי מקור לתרגום, אך תרגומו של אליעזר כרמי, למרות קרוב לששים השנים שחלפו מאז ראה אור, רענן. אוסקר וויילד מצוין, כרגיל, בשילוב שבין ציניות שובבה ואמפתיה כבדת ראש, והספר מומלץ בהחלט.

The Canterville Ghost; The Fisherman and His Soul – Oscar Wilde

ספרית תרמיל

1966 (1887, 1891)

תרגום מאנגלית: א. כרמי

איש המרתון / ויליאם גולדמן

במנהטן גבר מזדקן נרגן מתעקש לנסות לעקוף רכב שבו נוהג גבר מזדקן אחר. ברחובות ניו-יורק יוצא ט.ב. לוי מדי יום לריצה, בשאיפה להיות אלוף מרתון. ללוי, הבחור הגמלוני, זוכה מלגת רודס ודוקטורנט להיסטוריה, יש שאיפה נוספת, עזה לא פחות, לטהר את שמו של אביו, שהתאבד אחרי שנרדף בתקופתו של הסנטור מקארתי. בארצות-הברית ובאירופה משוטט לו סוכן חשאי המכונה סקילא, וחושד כי הוא מאבד מיכולותיו וכי מנסים להתנכל לו. בדרום-אמריקה מתכנן טיפוס רחב-כתפיים וקירח לצאת לארצות-הברית, למרות שהיה עדיף בשבילו להסתתר. כל הסיפורים הנפרדים הללו מתחברים בערך במחציתו של הספר בעלילה שכרוכים בה יהודים ונאצים, אנשי ביון ואנשי אקדמיה, כל אחד והאינטרסים שלו.

קראתי את הספר לפני שנים רבות וזכרתי אותו לטובה. בקריאה חוזרת הוא לא הרשים אותי. הכתיבה של וויליאם גולדמן נעימה לקריאה, רגישה לפרטים, שנונה במינון מוצלח, והוא מצליח לייצר מתח. אבל הדמויות די שטחיות, והסיום, שאמור להיות מפתיע, חלש. בנוסף, יש בספר אמירות צורמות שלא היו נכתבות היום, וקצת מפתיע שעברו בשלום בשנות השבעים. כך, לדוגמא, קבוצת הדוקטורנטים כוללת אפרו-אמריקאי אחד שמתואר במלים "כושי שנחשב בעיני יודעי-דבר גאון עולה ראשון מבני הגזע השחור", ועל הומוסקסואל שמסתיר את נטיותיו נכתב כי "שיחק את תפקיד הגבר הנורמלי במיומנות מושלמת".

הספר עובד לסרט מצליח בכיכובם של דסטין הופמן כלוי, ושל לורנס אוליביה ורוי שניידר.

Marathon Man – William Goldman

זמורה ביתן מודן

1976 (1974)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

הנשר נחת / ג'ק היגינס

כשג'ק היגינס ביקר בכפר האנגלי סטאדלי קונסטבל, הוא גילה באקראי מצבה מוסתרת שעוררה את סקרנותו. נסיונותיו לדובב את אנשי המקום נתקלו בשתיקה עוינת, שגרמה לו לפצוח במחקר עצמאי לחשיפת התעלומה. במשך שנה נבר בפרשיה עלומה, ובסופה שב לשוחח עם הכומר המקומי, והפעם זכה לשיתוף פעולה.

בששה בנובמבר 1943, כך על פי ממצאיו של היגינס, נחתה קבוצת חיילים גרמנים בחופי אנגליה, לביצוע משימה פרי הגותו של הימלר. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל התעתד להגיע בחשאי אל הכפר למנוחת סוף שבוע בטרם ישוב להנהיג את המדינה בתקופה הקשה שעברה עליה, והימלר ביקש ללכוד אותו, חי או מת. קולונל מקס ראדל, עוזרו של האדמירל קנריס (שהוצא להורג כשנה וחצי אחר-כך בשל מעורבותו בקשר לרצוח את היטלר), גויס על ידי הימלר לתכנן כיצד תצא המזימה אל הפועל.

חבורה מגוונת התקבצה יחדיו, ביניהם גיבורי מלחמה גרמנים, בריטי שהאמין שעל גרמניה לנצח, דרום-אפריקאית ששנאה את הבריטים בכל לבה בעקבות מלחמת הבורים, ואיש מחתרת אירי. צ'רצ'יל, כידוע, לא נחטף, והספר מתאר יום אחר יום את השתלשלות העניינים שהביאה לכשלון.

יש אנשים רעים בספר – הימלר ואנשי הגסטפו. אבל כל השאר, החיילים בשטח, משני צדי המתרס, מתוארים באותו האופן, ללא קשר לצד שאותו הם משרתים. מול היחידה הגרמנית ניצבת יחידה אמריקאית, שבאה להתאמן באזור, ושתיהן יחד מורכבות מבני אדם פטריוטים, מסורים למדינה אליה הם משתייכים, ובעיקר מסורים זה לזה. למרות הבדלי ההשקפות והאינטרסים המתנגשים, שורר כבוד הדדי בין החיילים, שאמנם אינם דוברים את אותה השפה אבל דוברים את אותם ערכי הרֵעוּת והלהט בעודם מתאמצים להרוג אלה את אלה. קל לשכוח בעת הקריאה, ועובדה זו צורמת מאוד, מי מהם משרת את המשטר הנאצי ומי מגן על העולם מפניו.

"הנשר נחת" הוא ספר דינמי, כתוב לא רע, שאף עוּבַּד לסרט עתיר כוכבים. הפריעה לי מאוד העובדה שהסופר לא טרח לצרף אחרית דבר שתפריד בין אמת ובדיה. יתרה מזו, במבוא לספר הוא אף כותב: "לפחות חצי מן המסופר כאן מורכב מעובדות מוסמכות, מתועדות, היסטוריות. הקורא יצטרך להחליט על דעת עצמו מה מבוסס על ניחוש ומה על דמיון". הקוראת הח"מ סבורה שכשמדובר בספר היסטורי, או מבוסס היסטוריה, זהו תפקידו של הסופר.

The Eagle has Landed – Jack Higgins

זמורה ביתן מודן

1976 (1975)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי

אה קינג / סומרסט מוהם

392997

בשנות העשרים של המאה העשרים סייר הסופר סומרסט מוהם במדינות דרום מזרח אסיה. שישה מתוך תשעה הסיפורים בקובץ מתרחשים באותו אזור, שהיה באותה תקופה תחת שליטה אירופאית, בעיקר בריטית והולנדית. הדמויות שבמרכז הסיפורים הן של אנשים לבנים: במבוא לספר מסביר מוהם שכבריטי קשה לו להבין אפילו צרפתי או גרמני, על אחת כמה וכמה אינו יכול להעמיק בנפשם של ילידי אסיה שעולמם שונה לחלוטין משלו. הסופר, כך כותב מוהם, "יכול לנחש חלק ניכר מהנעשה בנפש בן העם האחר, משום ששניהם שייכים לגזע האנושי, אולם נותר חלק רב, אולי העיקרי והחשוב ביותר, בנפש הזר אשר עדיו אין למחבר האמור כל אמצעי מגע וגישה". באותו הקשר הוא מספר כמה הופתע כשהמקומי שנשכר לשירותו בעת מסעותיו, אדם בשם אה קינג, הזיל דמעות בעת פרידתם: "מעולם לא עלה בדעתי, ולו לרגע, שראה בי משהו יותר מיצור משונה, אווילי במקצת, ששילם לו את שכרו וסיפק לו מקום לינה ומזון […] מעולם לא הרהרתי באה קינג כביצור אנושי". בשל דמעותיו של אה קינג נקרא הקובץ על שמו.

מוהם מתייחס במבוא לשני נושאים מעניינים נוספים. האחד הוא המיקום האקזוטי של שישה מהסיפורים. הוא מצהיר כי אלה הם ככל הנראה הסיפורים האחרונים שיכתוב על רקע האזור, משום שאינו חש צורך לכפות את האקזוטיות על העלילה אם אינה מחייבת זאת, או בלשונו, "אין שום הצדקה לקבוע את מקום העלילה של סיפור כלשהו בסביבה זרה, רק משום שהדבר ציורי יותר". הנושא השני הוא הלך נפשן של דמויותיו. מדובר באירופאים שעקרו או נעקרו ממקומם, וניטעו בסביבה שונה לחלוטין, לעתים עוינת, בה מצד אחד ניתנה בידם שררה ומצד שני נידונו לבדידות. מכורח הנסיבות, "הטיפוסים שניטל עליו לטפל בהם ייראו לפרקים מוזרים ומשונים, מכיוון שבני-אדם השרויים בנסיבות אלו, בפינות המרוחקות, מוצאים לעצמם על פי רוב הזדמנות ואפשרות לפיתוח הרגליהם המיוחדים ושגיונותיהם הקטנים ולהביאם לכלל קיצוניות שלא היתה אפשרית כלל על רקע אחר". הוא שב ומתייחס לבדידות גם בסיפור "אמתחת הספרים": "אנשים הגרים בבדידות נואשת כזו, בנקודות הנידחות ביותר של עולמנו, מוצאים לעתים הקלה בכך שהם מספרים למישהו, שבוודאי לא יפגשוהו שנית, את הפרשה שהעיקה אולי מזה שנים רבות על שעות יומם וחלומות לילותיהם".

את מרבית דמויותיו של מוהם יש להבין על רקע זה. ב"עקבות בג'ונגל" מעורבים שני אנשים נורמטיבים ברצח ואינם באים על עונשם. ב"שעת כושר" מתגלה אדם שהוא לכאורה כליל המעלות כפחדן ואדיש לסבל הזולת הזר. "ידידות" מדבר בשבחה של מחילה על בגידה. ב"נייל מק-אדם", שהוא לדעתי המבריק מכולם, אשה משועממת מנסה לכפות עצמה על סגנו של בעלה. ב"אמתחת הספרים" תנאי הבדידות מהווים קרקע פוריה ליחסים בלתי הולמים, וב"כלי מלא חימה" נרקם זיווג בלתי אפשרי בין שיכור הולל לאחותו החסודה של מיסיונר. הסיפורים מאופיינים בהתגלגלותם בניחותא, לפעמים דרך פתיח שהוא לכאורה בלתי קשור לנושא המרכזי, או במעבר ממספר למספר. כולם מתכנסים לאמירה חברתית כלשהי, לעתים מתקבלת על הדעת בקלות, לעתים מצריכה מחשבה ודיון.

שלושת הסיפורים ה"בלתי אקזוטים" חותמים את הקובץ, ומכונסים תחת הכותרת "יצירי המסיבות". ב"חיצוניות ומציאות" סנטור מוצא את פילגשו הדוגמנית במיטה עם גבר זר, ומוצא פתרון מקורי וציני כיצד להוסיף ולהחזיק בה ולא לחוש נבגד. ב"סנאטוריום" פורחת אהבה בין שני חולי שחפת השוהים חודשים באותו מוסד. ב"העפיפון" ניטש מאבק בלתי שקול בין אמו של גבר לאשתו.

סומרסט מוהם הוא סופר מיומן, סיפוריו נעימים מאוד לקריאה, ותמיד תימצא בהם התבוננות מדויקת ומעניינת אל תוך נבכי נפשם של גיבוריו. המעלות שמניתי ב"הפרוטה והירח" וב"הצעיף הצבעוני" מצויות גם בסיפורים.

Ah King – Somerset Maugham

מ. מזרחי

1987 (1933)

תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי, אריה חשביה