תגית: אלישע בן אבויה

אלישע בן אבויה היה מגדולי התנאים אחרי חורבן בית שני, עד שהיה לכופר ולבוגד, כזה ששמו כמעט נמחק והוחלף בכינוי "אחר". דמותו יוצאת הדופן ריתקה חוקרים וסופרים (ביניהם מילטון שטיינברג בספרו המצוין "כעלה נידף"). איל חיות-מן מספר מפיו של אלישע על נערותו, מאז שעזב את בית אביו כדי ללמוד בישיבת לוד, ועד שהוסמך לרבנות בהיותו בן שש-עשרה בלבד, כשהוא מסומן, על פי גרסת הספר, כיורשו של רבי אליעזר בן הורקנוס. מכיוון שאלישע המספר כבר מצוי בערוב ימיו, ובדעתו לספר את כל קורותיו, מן הסתם ייכתבו ספרי המשך.

איל חיות-מן הוא חוקר קבלה, ודבר זה ניכר בספר, השזור מעשי פלאים של יודעי ח"ן ואזכורים רבים של תפיסות קבליות. אלישע עצמו, שהיה אחד מארבעה שנכנסו בפרדס (אחד נפגע, אחד מת, אחד – רבי עקיבא – יצא בשלום, ואלישע, האחר, קיצץ בנטיעות), מתנסה בחזיונות, נאבק ב"תהום" ובטומאה, והוא בעל כוחות שלפעמים יוצאים משליטתו. המאבק האינסופי בין טוב לרע, בין טוהרה לטומאה, הוא, בהשראת רבי אליעזר, הכוח המניע בחייו של אלישע. המאמינים כי יש בקבלה ממש ימצאו כאן שפע מידע שעשוי לרתק אותם. עבור אחרים, היבט פנטסטי זה של הספר עשוי להצטייר כמעין הארי פוטר, כולל האנטגוניסט וזה שאין להזכיר את שמו.

מכל מקום, קבלה או קסם בדוי, לספר יש שני היבטים מרכזיים נוספים, שבעיני הם מעניינים יותר. האחד הוא סיפור התקופה בישראל שאחרי חורבן בית שני, ההתארגנות מחדש, כשמנהיגי העם מנסים לגבש את שארית הפליטה. נדמה שאז, כהיום, הם מתקשים למצוא את המכנה המשותף, להסכים על דרך אחידה להתמודד עם בעיות ולהתכונן לקראת העתיד. המחלוקת ביניהם עשויה להרבות חוכמה, אך עלולה להיות הרסנית, כפי שאומר רבן גמליאל: "החורבן הכחיד בית ועיר, ואילו המחלוקת עלולה להכחיד את העם כולו". דמויות היסטוריות מתעוררות לחיים בין דפי הספר, והשילוב של העובדות עם פרי דמיונו של הסופר עובד היטב.

ההיבט הנוסף, הנוגע ללב מכולם, הוא סיפור התבגרותו של אלישע. כבר בברית המילה שלו החליט אביו להקדיש אותו לתורה, ושום דבר לא יכול היה לגרום לאב להתחרט, אפילו לא טקס הנישואין שהצליח הבן לארגן לעצמו ולרות אהובתו רגע לפני שנשלח לישיבת לוד בהיותו בן שלוש-עשרה. בשלב מאוחר יותר בחייו, ברגע נדיר שבו מצא עצמו לבד בחיק הטבע, הבין שמעולם בעצם לא עמד ברשות עצמו. מרשות אביו עבר לרשות רבו, הדרך חזרה הביתה נחסמה בפניו, אהבתו לרות הוקרבה, עתידו נקבע על ידי אחרים, ואם נדמה היה לפרקים שניתנה לו אפשרות לבחור התברר בדיעבד ששימש כפיון במשחק רציני עד אימה ששיחקו אחרים. רות, ההגיונית ורחבת האופקים, הציגה בפניו את חייו ללא כחל וסרק, אך הוא סירב לראות: "דברים שלא נתתי עליהם את דעתי נעשו לפתע גלויים עד גועל: תפלותם של הנעים והנדים ונסיונותיהם המגוחכים של הותיקים להתבלט ולהתחרות ביניהם; הרהב של רבי טרפון, שכיסה על אדם שעתידו מאחוריו; וביחוד רבי אליעזר, שהתהלך כמי שעוסק בעולמות עליונים, ובה בעת איבד את שלוותו על דברים של מה בכך, ולעולם לא היה נכון למחול על כבודו. לא רציתי לראות דבר מן הדברים האלה, אך גם להתעלם מהם לא יכולתי, ומצאתי את עצמי נוטר לרות על כורחי". רות הציעה לו אפשרויות חיים אחרות, נוחות יותר, מסוכנות פחות, אבל היעוד ששטף את מוחו גרם לו להקריב אותה ואת אהבתם על מזבחו. פרק זה בחייו של אלישע מסתיים בספר בעימות דרמטי עם רבי ישמעאל, עוד דמות מרתקת ששמחתי להכיר.

איל חיות-מן הוא סופר מעמיק, עשיר בידע שאותו הוא חולק ביד רחבה, ובעל לשון שיש להתפאר בה וכושר ניסוח מצוין. נהניתי ללמוד, נהניתי מסיפור התקופה ומסיפור ההתבגרות, אבל במקומות רבים לאורכו של הספר חשתי עייפות מחמת הגודש והחזרות. בעיקר ניכר העומס באלמנטים הקבליסטיים, שהם אמנם מרכיב בעל חשיבות מכרעת בסיפורו של אלישע ולכן בספר, אבל מבחינתי העיסוק בהם יכול היה להחתך בחצי ומעלה, והספר רק היה משתבח מכך. במאזן הכללי מדובר בספר שונה, מיוחד ומעשיר, אך בשל תחושת ההתשה הזו אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון

כנרת זמורה

2024

אלישע בן אבויה, תלמיד חכם, חי בארץ ישראל בתקופת הרומאים, במאה הראשונה והשניה לספירה, בן-זמנו של רבי עקיבא. הוא נחשב לאחד מגדולי התנאים, עד שהפך לאפיקורס, וככל הנראה חבר לרומאים כנגד בני עמו. בשל כפירתו במקרא ובתורה שבעל-פה נודה מן החברה היהודית, ובמקומות מסוימים הוא אף אינו מכונה בשמו, אלא בכינוי "אחר". על פי סיפור תלמודי, בן אבויה איבד את אמונתו אחרי שראה ילד נופל אל מותו מצמרת עץ, לשם טיפס במצוות אביו לקיים מצוות שילוח הקן. לכאורה היה הילד אמור לזכות באריכות ימים בשל קיום שתי המצוות – כיבוד אב ושילוח הקן – ומותו הסתמי זעזע את בן אבויה.

מילטון שטיינברג, מי שהצטיין הן בלימודי פילוסופיה, והן בלימודי יהדות, ניצב בפני אותן דילמות שעינו את בן אבויה. בהיותו סטודנט ארגן חוג לימוד לעימות בין שני התחומים, לאחר שהמרצה למתמטיקה וללוגיקה עשה כמיטב יכולתו לערער את אמונתם של תלמידיו היהודים. במרכז הספר "כעלה נידף" העמיד את חיפושו של בן אבויה אחר דרך לוגית להבנת העולם, לאחר שאיבד את היכולת להאמין אמונה עיוורת.

"אם אפשר ליישם בהצלחה את שיטתו של אוקלידס על נושאים שבהם עוסקות הדת, הפילוסופיה ותורת המוסר, ראי אילו תוצאות יהיו לזה: במקום תורות המבוססות על אמונה עיוורת או ניחוש, תהיה למין האנושי שיטת הוכחה שתוכל להעניק לו בטחון שלם. נדע לעד שזו וזו היא האמת על המציאות, שאנחנו מוכרחים להתנהג כך ולא אחרת".

כנגד הגישה הזו הוא שם בפיו של רבי עקיבא את הטיעון בזכות האמונה, ולא בזכות ההגיון, להוות נקודת מוצא להבנת המציאות:

"זה כל מה שאני אומר – שהאמונה היא ההתחלה, שאפשר לבחון אותה באמצעות הנסיון, אבל היא חייבת להתקיים, כי בלעדיה לא יכול להתקיים דבר"

"שטות מוחלטת," זרק אלישע בבוז.

"אפשר היה לצפות," המשיך עקיבא בלהט, "שזה מה שתגיד. לדבר על אמונה עם אדם חסר אמונה זה כמו לתאר את חווית הצבע לעיוור".

חלקו הראשון של הספר הוא גרסתו של שטיינברג לסיפור התלמודי על ארבעה תלמידי חכמים שנכנסו לפרדס, כלומר עסקו בתורת הסוד:

תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא. אמר להם רבי עקיבא: כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר (תהלים ק"א): דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. בן עזאי הציץ ומת, עליו הכתוב אומר (תהלים קט"ז): יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. בן זומא הציץ ונפגע, ועליו הכתוב אומר (משלי כ"ה): דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום. (תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד ב)

על פי הספר, בן אבויה, שהתענה לנוכח התערערות אמונתו, ניסה למצוא ישועה בדיונים מעמיקים עם חבריו על אמיתות המקרא, על האמונה באל שככל הנראה אינו טוב ומיטיב, ועל תקפותן של שיטות לוגיות מבית מדרשם של היוונים. בן עזאי ובן זומא לא עמדו בעולו של הדיון, ורק רבי עקיבא יצא ממנו בשלום. בן אבויה, על פי הספר, חש כמי שעולמו נחרב:

"אבל אם נשלול את הנסים, מהי מהימנותו של מקרא שרשם אותם כעובדות? ואם מתערערת סמכותו של המקרא, הרי אין שום בסיס מוצק לתורה שבעל פה הנשענת עליו".

[…]

"הכל הידרדר כמו מפולת: חלוק אבן זז ממקומו; האדמה שמאחוריו מידרדרת. סלע מתגלגל. שיח מתאמץ להאחז בשורשיו ונכנע, והמדרון כולו מחליק בתנועה רועמת והרסנית…"

בחלקו השני של הספר, בן אבויה שנודה והוחרם, עובר לאנטיוכיה, העיר השלישית בגודלה באימפריה הרומית (אחרי רומא ואלכסנדריה). כאן הוא שוקע בלימוד שיטתי של כל מה שיכול לסייע לו בחיפושו אחר הדרך הלוגית להבין את העולם. הוא לומד יוונית, מתמטיקה, ספרות, פילוסופיה ועוד. יתכן שהיה נשכח, או אולי הופך לפילוסוף ידוע, אך הגורל הועיד לו תפקיד אכזרי. הוא נקרא לירושלים לסייע לרומאים בעצותיו, המבוססות על היכרותו עם מנהיגי היהודים, כדי להכניע את מרד בר-כוכבא. על פי הספר, מכיוון שהאמין בכוחה של האימפריה להעניק חירות מחשבתית לתושביה לאורך שנים, ומכיוון שלא האמין בהמשך קיומו של העם היהודי, בחר לתמוך ברומא ולבגוד בעמו.

"אדם יהיה מאושר אם יש לו שלושה דברים – האנשים שהוא אוהב והם אוהבים אותו, בטחון בערכה ובהמשך דרכה של הקבוצה שהוא חלק ממנה, והדבר האחרון, אמת שעל פיה יוכל לארגן את קיומו".

שטיינברג אינו מתיימר להציג תשובות לשאלות שעולות בספר, ולגיבורו הטרגי הוא אינו מעניק שלוות נפש. בן אבויה מגיע למסקנה ששיטתו של אוקלידס, שעליה התבסס, מושתתת גם היא על אמונה, שאצל אוקלידס היא באה לידי ביטוי במערכת של אקסיומות. מכיוון שהוא שואף להתבסס על הגיון בלבד, השיטה שהיתה נר לרגליו כבר אינה יכולה לשמש אותו. ועם זאת הוא אינו מסוגל לחזור לאמונת נעוריו:

"זו הסתירה המופלאה והבלתי-נסבלת של חיי: שיצאתי לחפש את מה שהיה לי מראש – אמונה שתעניק לימי כבוד ומשמעות, דפוס התנהגות שבאמצעותו יכול אדם לבטא, בבהירות, את מסירותו לחבריו. במובן מסוים היה זה מסע ארוך ומפרך במעגל, שבסופו חזרתי לנקודת המוצא. ואף על פי כן אסור לי להכנס. כי אלה שחיים שם מתעקשים, לפחות בדורנו, על קבלה מוחלטת, ללא סייג, של הדת שנגלתה להם – ואני איני מסוגל להפקיד את חירות דעתי לשום סמכות. חופש המחשבה, בני, הוא יין משכר. הוא לא הצליח לחזק את ליבי, אך משלגמתי ממנו, לעולם לא אוכל להסתפק במשקה יוקד פחות". 

הספר נפתח במבוא מאת דב אלבוים ובהקדמה מאת דוד גולינקין, שניהם מאירי עיניים, וכדאי מאוד לקרוא אותם כרקע לספר. הסופר עצמו מפרט בפרק המסיים מהם המקורות שהסתמך עליהם, ואיפה הרשה לעצמו חירות ספרותית. בעיני זהו פרק חיוני והכרחי בכל ספר מבוסס היסטוריה.

כמה גורמים חברו יחד לעשות את הספר הזה מרתק. ארץ ישראל של אותם ימים מתוארת בחיות, כאילו היה הסופר נוכח במקום. הדמויות התלמודיות לובשות עור וגידים, ויוצאות מן היובש העיוני אל נוכחות אנושית משכנעת. על הסיפור שורה אוירה של חמלה ושל הבנה, וניכר ענין אמיתי של הסופר בתכנים שהוא מעלה. ואולי יותר מהכל, העדכניות של הנושאים שבן אבויה התלבט בהם לפני אלפיים שנה היא שמעניקה לקורא חווית קריאה מעוררת.

As a Driven Leaf – Milton Steinberg

ידיעות ספרים

2015 (1939)

תרגום מאנגלית: יעל ענבר