זהו סיפורו של נורי, או בשמו המלא פואד אליאס נאסח חלסצ'י, נער יליד עיראק שעלה לארץ עם משפחתו בראשית שנות החמישים. זהו סיפורה של העליה ההמונית לישראל בשנים הראשונות לקיומה, עליה של פליטים ניצולי שואה ושל מגורשי ארצות האיסלם, שנהרו לארץ והכפילו את אוכלוסיתה בתוך שנה וחצי. וזהו סיפורו של אלי עמיר, שהביוגרפיה הפרטית שלו משקפת את קשיי ההגירה וההיטמעות, וגם את ההתגברות עליהם.
משפחתו של נורי נשלחה מן המעברה אל כפר אוריאל, מקום ששמו אינו מעיד על אופיו. כפר אוריאל, הסמוך לגדרה, הוקם עבור עולים עיוורים, ואיכלסו אותו יוצאי תימן, עיראק ובולגריה. הגברים העיוורים הועסקו במפעל מקומי, ונשותיהם קיבלו חלקת קרקע בסמוך לצריפי העץ שבהם התגוררו. אביו של נורי, שלא היה עיוור, הועסק במפעל כמנהל עבודה, והמשפחה בת תשע הנפשות הצטופפה בצריף וטיפחה חלקת ירקות. את נורי הבכור שלחו להתחנך בקיבוץ. הספר נפתח כשהאב לוחץ על הבן לשוב הביתה. נורי, שהקיבוץ חביב עליו, נקרע בין חובתו למשפחתו ובין תשוקתו להשתלב בחברה החדשה. כשנכנע לחובה, לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. בלחצו של אביו עזב שוב את הבית ועבר לירושלים. הפכפכותו של האב לא נבעה מגחמנות: מיוסר בשל חוסר יכולתו למצוא את מקומו בארץ החדשה, ובשל דכאונותיה של אשתו שהתגעגעה אל מולדתה, ביקש לאפשר לבנו לימודים גבוהים שיבטיחו את עתידו, וקיווה שהבן יהיה החלוץ שימשוך בעקבותיו את המשפחה מן הכפר הנידח אל העיר הגדולה.
"נער האופניים" מתאר את שנותיו הראשונות של נורי בן העשרה בירושלים, שם עבד בשעות היום כמחלק עיתונים וכשליח במשרד ראש הממשלה, ובערב למד בתיכון לבגרות. עבודתו חשפה אותו אל פניה השונים של החברה הישראלית ואל הנושאים המטרידים אותה. באחד המקומות בהם חילק עיתונים פגש את מיכל, צברית בת למשפחה מבוססת, וחווה ביתר שאת את המפגש הבין תרבותי שאפיין את התקופה.
נורי הוא נער עירני, מתלבט, קשוב לסביבה. הנושא שמעסיק אותו במיוחד הוא זהותו כישראלי. אלי עמיר "הואשם" לא אחת ש"השתכנז", אבל לא נרתע מלהביע את דעותיו, וגם כאן, כנער, הוא בוחר בדרכו שלו, להיות בגדאדי בביתו ובן המערב בצאתו. חובה עליו לחצות את הקו, חשב, לסגל לעצמו את התרבות שלהם ואת ערכיה, אבל יעשה זאת לאט ובמתינות, ולא יסתפק במעטפת. ואין זה אומר שישרוף גשרים, בשום פנים לא יפנה עורף לחברה שבא ממנה, וודאי שלא להוריו ומשפחתו, אפילו אם הפער ביניהם מועד להתרחב. כשהוא בוחן את סביבתו ותוהה מיהו הצבר האמיתי, הוא מגיע למסקנה שאולי לא צריך להידמות לאיש ולא לחקות איש, אלא להיות הוא עצמו, יהודי-ערבי בלשונם וישראלי בעיני עצמו. מול הקיטוב מזרח-מערב הוא מבקש לבור לו את שבילו שלו. הוא מבין את הדבקות ביידיש כפי שהוא מבין את הדבקות בערבית-היהודית. הוא מתאמץ לחבב על עצמו את המוזיקה הקלאסית, כי הן לא יתכן שאוזניו ייחסמו בפני יצירות קלאסיות שהאזינו להן דורות על דורות. מה היה אומר אילו פסל מישהו את המוזיקה של עזיז אחרי האזנה אחת?
עמיר שב וחוזר אל רגשות הקיפוח של יוצאי עיראק. יחסם של הישראלים הותיקים אל העולים לא הצטיין בחיבה יתרה, וההתמרמרות גאתה. אביו של נורי אומר על מוסדות המדינה, "אותנו הם בכלל לא רואים, אנחנו הקורבנות של המהפכה הציונית". נורי עצמו סבור שבדומה למשה, שגזר על עמו ארבעים שנות מדבר, כך גם בן-גוריון גזר על העולים מעברות נידחות. ויחד עם זאת הוא אינו נמנע מלבקר את המבקרים. כשאמו מתגעגעת אל חייה הטובים בבגדאד, נורי המפוכח זוכר גם את הצדדים הרעים של חייהם בעבר: נשכח ממנה אז שהמוסלמים השתגעו, נשכחו כל הרדיפות, הרי קשרי השכנות הטובה התרופפו וניתקו, וגשרי החיים המשותפים קרסו לקרקעית הנהר. נמחו מזכרונה אותיות האש שזעקו מעל לגגות כי אין עוד מקום ליהודים שם. הוא חס על אביו, שחייו נבללו עם העליה לארץ, אבל תוהה כיצד ניצולי שואה שעברו גיהינום מצליחים להחלץ מעברם ולמצוא את מקומם, והוריו אינם מצליחים ליזום שינוי במצבם.
נורי נחשף שוב ושוב אל הקיטוב בחברה, אל הפילוג בין אמונות ודעות שונות, ואל הלהט שבו אחזו הכל בדיעותיהם. בכל מקום שפנה אליו מצא חבורה אחידה ולה מנהיג, נביא, רב, איש רוח, הוגה דעות, אורקל, נואם בחסד, ואוזני כולם כרויות לדברו. הוא שוכר דירה אצל רוויזיוניסט, חסידו של ז'בוטינסקי, נסחף עם שכרונו של ההמון בעת נאום חוצות של בגין. עובדי משרד ראש הממשלה מנצלים כל הזדמנות כדי לשאת באוזניו את האני מאמין שלהם בנושאי חברה ופוליטיקה, בזכות תנועת הפועלים ונגד הקומוניזם. עורך שנתון הממשלה, איש הישוב הישן, שמתנגד להשתלטותם של האשכנזים על מוסדות השלטון, מעביר באוזניו ביקורת על התנהלות הממשלה. בין השאר הוא אומר על חזון כור ההיתוך: "אצה להם הדרך, רוצים הכל מהר, מיזוג גלויות, כור היתוך, ולא מבינים באיוולתם שלא מבשלים צ'ולנט על פרימוס אלא על פתיליה […] כואב לי שכל כך מהר זנחו את התוכן ועברו לסמלים חיצוניים […] לא הלבוש ישווה בין עניים לעשירים, עירוניים וחברי קיבוץ, עולים וותיקים, רק ההשכלה תגשר על הפערים".
אלי עמיר מתאר את השנים הראשונות למדינה מנקודת מבטו היחודית, ומציג שורה של דמויות כובשות לב. הראשונה שבהן היא, כמובן, דמותו של הנער נורי, אך לא נפקד מקומן של דמויות מרתקות נוספות. הוריו של נורי הם כאלה: אנשים שנקרעו בין עולמות, והתקשו, בשל חולשה שהנסיבות גרמוה, למצוא את מקומם בעולם שבו הם רק מספרים בהמון. עזיז, המוסיקאי העיוור, הוא דמות מקסימה, אדם שהיה מצליח ומפורסם בעיראק, ושמר על חדוות חיים ועל רוח איתנה גם לנוכח ירידתו בארצו החדשה שדחתה את אמנותו. קלינסקי ושטארק, פקידים במשרד ראש הממשלה, שחיים בסימביוזה למרות שהינם חלוקים בכל, גם הם מפניה המגוונים של חברה בהתהוות, ועוד רבים וטובים.
"נער האופניים" כתוב בכשרון רב ובחיות רבה, ונושאיו מרתקים. יחד עם זאת, לטעמי, הוא לוקה בחזרות רבות, ועריכה מקצרת ומהדקת היתה עושה אותו משובח אף יותר. בהתעלם מן ההסתיגות הזו, נהניתי מאוד לקרוא אותו, ומצאתי בו סיפור אישי מרגש וסיפור היסטורי מרתק.
עם עובד
2019
סקירות ספרים 