ב-20 באוגוסט 1860 יצאה ממלבורן משלחת מחקר בראשותו של רוברט או'הרה בֶּרְק, כשהיא מלווה קהל נלהב, בדומה לזה המתאסף כיום לצפות בשיגורן של חלליות. המשלחת, שאורגנה על ידי ועדה מטעם מדינת ויקטוריה, נועדה להגיע אל החוף הצפוני של יבשת אוסטרליה, מרחק 3,250 ק"מ מנקודת המוצא, דרך שרגלו של אדם לבן לא גמאה מעולם. למסע היו כמה וכמה מניעים, ביניהם הרצון ליצור קשר עם שאר העולם באמצעות קו טלגרף לחוף הצפוני ומשם להודו ולמזרח אסיה, השאיפה לקצר את דרכי המסחר אל אסיה, הרעב לאדמות, והדחף המחקרי לאמת או להפריך את תיאורית הים הפנימי המפכפך לו בלב היבשת. במישור המדיני והפוליטי, מדינת ויקטוריה קיוותה להיות הראשונה שתביא אנשים מן הדרום אל הצפון דרך המדבר. במישור הפרטי והאישי, סקרנות והרפתקנות היו מאז ומתמיד מניעים רבי עוצמה. תושבי אוסטרליה, שאינם ילידים, אכלסו רק את קו החוף, והמרחבים הנעלמים בלב היבשת גירו את הדמיון.
כמעט שנה אחר-כך, בסוף יוני 1861, סמוך לנחל קופר, מתו בבדידות, כל אחד בנפרד, ראש המשלחת ברק וסגנו וויליאם ג'ון וילס. השניים הגיעו אל יעדם, אם כי לא ירדו אל החוף עצמו, אך בגלל ליקויים ארגוניים ואנושיים, שנחקרו מאוחר יותר, לא נותרו להם משאבים כדי לחזור הביתה. יחד עם חבר משלחת נוסף, ג'ון קינג, התקיימו בקושי במשך זמן מה, עד שנכנעו. קינג העביר את שני החודשים הבאים בחברת ילידים, עד שהתגלה על ידי משלחת הצלה. שרידי גופותיהם של ברק ווילס זכו לקבורת מלכים במלבורן.
אלן מורהד, עיתונאי וסופר אנגלי יליד אוסטרליה, מספר את סיפורה של המשלחת, החל משלבי הארגון, וכלה בהתפתחויות האזוריות שהתרחשו בעקבותיה. סיפורו הוא שילוב של תיעוד עם פרשנות, כשהוא מתייחס במידה שווה של ענין ושל תשומת לב אל ההיבט ההיסטורי ואל אישיותן של הנפשות הפועלות. לאור ההכנות המדוקדקות, שכללו בין השאר יבוא צי של גמלים מהודו, ניתן היה לצפות שלמרות הקשיים הפיזיים המשלחת תגיע ליעדה ותשוב בשלום. צירוף של החלטות, שזכו לביקורת בדיעבד, עם חולשות אנוש ועם נסיבות משתנות, האריך את נדודי האנשים וגרם למקרי המוות הטרגיים. ברק היה אמור לצעוד עם כל אנשיו, אך פיצל את מחנהו לשלושה. האיש שעמד בראש מחנה הבסיס נדרש להשאר במקומו בכל מחיר, ובצירוף מקרים אכזרי נטש את המקום שעות ספורות לפני שברק, וילס וקינג הגיעו אליו אבודים ומותשים (ארוע דרמטי שנחקק כמיתוס בהיסטוריה ובאמנות). האיש שעמד בראש כוח המילואים, והיה אמור לחבור אל המשלחת, בחר בחיי נוחות ומשך זמן. הועדה, שהיתה אמורה לפקח מרחוק, התרשלה. יתרה מזו, היא האיצה בברק, שלא לטובתו, למהר בדרכו, לבל תשיג אותו המשלחת שיצאה מאדלייד.
מורהד מיטיב להמחיש את הסביבה העוינת – את החום והבצורת, וגם את הקור והבוץ – ואת יפי נוף הקדומים רב ההוד. סגנונו דיווחי ואישי גם יחד, ולצד הרחבה היסטורית הוא נוקט גם לשון פרוזה דוגמת זו המתייחסת לגורלם של בקר, וילס וקינג: "גם היום, לאחר מאה שנה, אין אתה יכול שלא להתמרמר. רעה מדי היתה מנת חלקם; הלא היו זכאים, אם לא להצלחה, לפחות להפוגה כלשהי […] איבה אכזרית זו של הארץ עצמה בלתי מהוגנת היתה, כה נלוזה ובלתי טבעית". הוא מקדיש מקום גם ליחסים שבין המתיישבים לילידים, החל מן המשפט המקומם שבפתיחה, המתאר כיצד הצטיירו הילידים בעיני החדשים מקרוב באו – "המפגרים שבבני-האדם על-פני האדמה […] אחוזים היו הללו אפתיה אינסופית שלעולם אין שום תמורה או התקדמות מתחוללות בה" – דרך קשרים שנעו בין איבה ועוינות, שמקורן בעיקר בהתנשאות ובקשיי תקשורת, לשיתוף פעולה. כשקינג סובל מן ההמולה סביבו בשובו למלבורן, ואחד העיתונים קובע נחרצות שהוא שב מן השאול, מורהד מעיר: "הוא לא היה בשאול. הוא ישב בקרב הילידים על גדות נחל קופר, ניזון שם בצמצום, ויתכן שעתה היו רגעים שבהם שאל את נפשו לשוב אליהם".
"נחל קופר" הוא סיפור מרשים של כושר עמידה ודבקות במטרה. בהבדלים המתבקשים, הוא גם סיפורה של כל משימה גדולה שבני האדם כקולקטיב מציבים לעצמם, מן המניעים והתכנון ועד ההגשמה והכשלים, כולל מאבקי הכוח, הטלת האשמה וניכוס ההצלחה.
מרתק ומומלץ.
Cooper’s Creek – Alan Moorehead
עם עובד
1965 (1963)
תרגום מאנגלית: רחל רביד ושמואל שיחור
סקירות ספרים 