איתמר ובועז הם אחים, בשנות השישים שלהם, הראשון מבוגר מאחיו בכשנתיים. פעם בשנה מגיע איתמר מארצות-הברית לארץ לשהות קצרה, והשניים מעבירים יחדיו "ליל אחים" במלון בו הוא שוהה. בכל לילה כזה הם שותים בלי להגביל את עצמם, ומדברים על ילדותם, על אהבותיהם, על חייהם. איתמר פורץ מדי פעם בבכי, בועז מתפרץ מדי פעם בזעם, ולכן הם בוחרים להתבודד, להבדל מן המשפחה, מאשתו של בועז, כי "איננו רוצים שמאיה תהיה עדה לא לחולשתי ולא לזעמו". האחים שונים זה מזה, כמעט הפכים. איתמר הוא יפה תואר וקצר-רואי עד מאוד. "שני הדברים קבעו את מהלך חיי יותר מכל תכונותי האחרות", הוא אומר. הוא רך ורגיש ופגיע, בעוד בועז ירש את המעשיוּת ואת האלימות המודחקת אך המבעבעת של אביהם. "אבא שלך", מכנה אותו איתמר, בהתיחסו לקשר בין בועז לאב, שנוצר אולי כניגוד להעדפה הברורה של האם את בנה הבכור היפיפה. למרות שחוו ילדות והתבגרות תחת הניכור הקשה ששרר בין הוריהם – השניים לא החליפו מילה, ואיתמר נדרש לתווך ביניהם – ולמרות שניצבו לכאורה בפינות שונות של זירת ההתגוששות המשפחתית, הקשר ביניהם איתן.
בלילה המתואר בספר מספר איתמר לבועז על חוויה שעבר עשרים שנה קודם לכן. למה לא סיפר קודם ולמה הוא מספר כעת? התשובה תתברר בסיומו של הסיפור, ותהיה אחת משלוש הפעמים בהן ייאמר "אל תספר לאחיך", בכל פעם מפיו של דובר אחר בהתייחס לאח אחר. בעוד בועז נענה לציווי מתוך התחשבות ברגשותיו של איתמר, איתמר נענה מתוך כניעותו. כי איתמר הוא כזה, רך וגמיש ונסחף. הארוע המכונן של חייו היה החלטתה של מיכל אהובתו – עליה הוא אומר "חשבתי ועוד אחשוב עליה בכל המקומות ובכל הזמנים ובכל הנשים האחרות" – להפרד ממנו אחרי חמש שנים יחדיו. "אהבתי את אדוניתי ונרצעתי לרצונה", הוא אומר בדיעבד, ולכן בזמן אמת הגיב על שברון הלב שלא יירפא לעולם במלים, "כן, זה חבל מאוד, אבל אם זה מה שאת אומרת וזה מה שאת רוצה, אז כנראה זה מה שצריך לעשות".
החוויה עליה הוא מספר כעת החלה כשיופיו משך את תשומת לבה של בעלת בר בו ישב לשתות, וזו הזעיקה למקום את שרון, ידידה צעירה שלה שביקשה לבלות לילה בלתי מחייב עם גבר יפה תואר. מה שהצטייר כהרפתקה מינית בלתי מזיקה התפתח במהלך הלילה לסיפור אימה מסגנון "מיזרי", כשאיתמר ושרון מתעתעים זה בזה, וידה של האשה על העליונה. מה מניע את שרון? הפתרון יגיע בסופו של הסיפור. איתמר הוא מספר סבלני, מרבה בפרטים, מניע את סיפורו קדימה ולצדדים, חוזר לילדות, למיכל, להורים, לשירותו הצבאי, להגירתו לארצות-הברית. בועז הוא מאזין קשוב, מעורב מאוד, חי את החוויה כאילו לא התרחשה שנים רבות קודם לכן.
האופן בו איתמר מספר ובועז מקשיב ומתערב הם שמייחדים בעיני את הספר. מאיר שלו מנווט באמנות את העלילה בין הווה לעבר, כששיחות מתנהלות בו זמנית בשני המישורים. יש משהו מהפנט בשילוב וגם במעורבות העמוקה של בועז, שמדי פעם נזעק לתת עצה כאילו הדברים מתרחשים מול עיניו. "אני מספר לך משהו שהיה ונגמר לפני עשרים שנה. כבר מאוחר מדי להגיד לי מה לעשות", מגיב איתמר כשבועז מנסה לומר לו כיצד להגיב למהלך של שרון. התרשמתי גם מן הדיוק בבנית דמויותיהם של האחים, שניהם נוגעים ללב כל אחד בדרכו, וממערכת היחסים שנבנתה ביניהם.
"אל תספר לאחיך" כתוב בסגנון שאינו אופייני למאיר שלו. פחות סיפור אפי, פחות הברקות לשוניות והפגנת ידע מעמיק בשפע מקורות. בכל זאת, למרות שאני מעריכה את סגנונו הרגיל, נהניתי לקרוא גם את הספר הזה, והערכתי את האומץ לנסות משהו שונה, שאכן זכה פה ושם לביקורת בלתי אוהדת דווקא מפי מעריציו. מצד שני, כמו בספרי פרוזה אחרים שלו, שוב התאכזבתי בסיום. שתי ההתרות שהזכרתי למעלה בלתי משכנעות, ומהנאה וסקרנות גלשתי לחוסר סיפוק.
מכל מקום, בשל ההנאה שגרם לי ברובו, אני ממליצה עליו.
עם עובד
2022
סקירות ספרים 