תגית: אמונה

אלישבע-מרים, המכונה בפי מכריה אלי, היא תלמידת סמינר חרדי לבנות בקרית ספר. הוריה הם בעלי תשובה, ילידי ארצות הברית, מקפידים בקלה כבחמורה, אחותה הבכורה ואחיה הצעירים דבקים באותה הדרך. בעקרון, גם אלי מחזיקה באותם ערכים, מקבלת על עצמה את הכללים, רואה את עתידה כאשת תלמיד חכם המפרנסת את בעלה כדי שיוכל להקדיש את עיתותיו לתורה, צופה הליכות ביתה ומגדלת ילדים למצוות. בקצוות, היא מרשה לעצמה חריגות קלות. גרביונים פחות עבים מן המקובל, טיפונת איפור, פה ושם הצצה סקרנית אל העולם הבלתי חרדי. אולי גורמת לכך נוכחותן בסמינר של בנות מזרמים פחות חרדיים, אולי זוהי חקרנות גרידא של בת-עשרה.

התהיות הקטנות הללו באשר לכללים שעל פיהם היא חיה מקבלות תפנית משמעותית כשהיא פוגשת את דני, אחיו של גיסה מאיר. בניגוד למאיר ולכל משפחתו, דני נמנה עם אלה המכונים שבאבניקים, הפושטקים של החברה החרדית. דני נפלט מכל ישיבה שאליה רושמים אותו הוריו, הוא ממיר את הכיפה החרדית בכיפה קטנה סמלית, שגם אותה הוא חובש רק כדי לכבד את הוריו, הוא מרשה לעצמו ג'ינס וטריקו, ומרגע לרגע הוא מאבד את אמונתו, ונוטה יותר ויותר אל החיים החילוניים.

אלי מוצאת עצמה נמשכת אל דני, נמשכת וחוששת, מתייסרת באהבה שהיא אינה אמורה לחוש ורוצה עד מאוד באהבה הזו. השניים נפגשים לעתים רחוקות בנסיבות משפחתיות, וכל פגישה מעצימה את המשיכה ביניהם, את קרבת הלבבות. גבול נחצה כשהם נוגעים זה בזה, ובסופו של דבר (עובדה המסופרת כבר בפרקים הראשונים) אלי מוצאת עצמה בהריון אחרי מגע מיני חד-פעמי ביניהם.

בחברה החרדית הסגורה והנוקשה מדובר במשבר מערער, שאינו משפיע רק על שני הצעירים אלא גם על משפחותיהן הענפות, שנאלצות להתמודד עם הבושה שאותה יש לשמור בסוד.

לאה סאקס, שניכר שהיא בקיאה בעולם שהיא מתארת, מיטיבה לבטא את הבלבול של אלי, את ההיקרעות בין החינוך לנטיית הלב, בין הרצון לדבוק בערכים שעליהם חונכה לרצון לדבוק באהבה שהיא חשה. היא מוליכה את אלי בין כניעה למרדנות דרך רצון למצוא שביל זהב, ומובילה את העלילה אל נקודת הכרעה. יש לציין כי הספר אינו בא לערער על אמונות ועל אורח חיים חרדי, אלא בודק מה מתרחש בנפשו של מי שאינו מוצא עצמו מתאים בשלמות למסגרת.

בניגוד לצד המוצלח הזה של הספר, תיאורי המשיכה של אלי כלפי דני ארוכים, חוזרים על עצמם שלא לצורך ומייגעים. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר מקיצורו באופן ניכר, מקיצוץ משמעותי בתיאורים הללו, ומהשארת הבמה המרכזית לדילמה הנצחית שבין חינוך שהוטבע לדרך עצמאית, ולהתלבטויות שבין בחירה בעולם הנוקשה שערכיו ברובם מקובלים עליה לבחירה באושר הפרטי שהיא ודני זכאים לו.

בהסתיגות האמורה, הספר נוגע ללב, ומעניק הצצה מעניינת אל עולם סגור.

קינמון

2025

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

גחמה של קצין ס.ס. הצילה את חייהם של ארבעה יהודים. כהנא, המספר את קורותיהם, שופט לשעבר שגופו מעוות בשל תאונה ביום לידתו, ניחן ביכולת לראות מעבר לגלוי לעין; מקס הימלפרב רואה בכוכבים וחוזה עתידות; ליאו ריזנברג הגמד מפגין תעלולים אתלטיים; ואדם ואהן הוא להטוטן. סרן קוהל הבחין בכישוריהם יוצאי הדופן, והטיל עליהם לשמש כליצני החצר שלו, לשעשועיו שלו ושל אורחיו. בהנתן האות הם נכנסים בריצה לחדר בו  יושבים אדוניהם. חבושי בקרעי מדי הפסים הם מפגינים ללא לאות את יכולותיהם, מושפלים עד עפר ונאחזים בכוח בתקווה לשרוד.

אחרי השחרור, כהנא, שאינו מוכן עוד לשפוט בני אדם, עולה לירושלים. מקס חוזר למקום הולדתו בתקווה למצוא לפחות את חברתו הנוצריה ולשקם משהו מחייו, אך מגלה שנרצחה בעוון הסתרת יהודים, ועולה אף הוא לירושלים, שם ייפגש עם כהנא. ליאו, שהחזיק מעמד עם חבריו עד תום המלחמה, נהרג בתאונת רכבת בדרך מן המחנה אל החופש. ואדם נעלם. שנים אחר-כך ימצאו אותו חבריו, וילמדו על רגשות הנקם שרדפו אותו וששלחו אותו בעקבות האיש שרצח את אשתו מול עיניו בשל התערבות עם הסרן קוהל.

אביגדור דגן הוא סופר מחונן, לדעתי מהטובים שכתבו פה. בספר צנום יחסית הוא מחזיק עולמות שלמים, מביע כאב תהומי ללא זעקה, מתבונן בגיבוריו בחמלה אוהבת, ועוסק בשאלות רוחניות עמוקות. הוא אינו מתיימר לספק תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, אבל מציע אפשרויות, או למצער מציע את אלו שהמספר חש שלם אתן.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הנקמה. אדם ואהן הקדיש את מרבית חייו למרדף אחר הקצין ולץ שרצח את אשתו. בימים שאחרי המלחמה, כשאלפי נאצים ירדו למחתרת ונפוצו לכל עבר, המשימה לאיתור ולץ נדמתה בלתי אפשרית, אבל שורה של צירופי מקרים הוליכה את אדם בכיוון הנכון, ואלה העניקו לו שלווה ובטחון בידיעה שאלוהים הוא שמנחה אותו. "ולמן הרגע בו התחיל להאמין, ירדו עליו שקט, שלווה ושלום, שכמותם לא ידע מעולם. מעתה לא היה עוד דחוף ולהוט ואנוס על פי רצון הנקמה העמוק שהביאו אל מסע ארוך זה. לא הוא היה הנוקם מעתה, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהחליט על נקמת דמה של אסתר, ואדם ואהן אינו מעתה אלא כלי בידי שמים".

במהלך המרדף היה אדם נחוש לשים סוף לחייו של ולץ, כראוי לו. אבל כשמצא סוף סוף את הרוצח, גילה שביצוע המשימה אינו פשוט. "מעודו לא הרג איש. ידיו נקיות עדיין. אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? […] האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידתו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עמו באכזריות? […] ומה אם כל זה איננו אלא נסיון?"

הנושא המרכזי מכולם בספר הוא האמונה באלוהים. להלן מספר ציטוטים בנושאים אלה.

כיצד ניתן להאמין באלוהים, בהשגחתו ובאהבתו בתוך זוועות המחנות? "היו רבים בינינו בגהינום שתחת פיקודו של הסרן קוהל האדיר, שעד הסוף לא משו מאמונתם. והיו אחרים שפנו אל אלוהים לא כל כך מתוך איזו אמונה עמוקה, אלא כנדחפים על ידי חוסר הישע המגשש שבהם […] אלוהים היה חצאיתה של אמא, המקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלוהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים יד עליך, מקום מקלט, מפלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו".

מקס, שהטיח באלוהים אחרי שנודע לו על הירצחה של חברתו, "טוב? צדיק? רחום? לא. אתה רשע. נבל. זד. אני רואה אותך מציץ מאחור; כל כוכב לועג לחוסר הישע שלנו", ממשיך לחפש תשובות גם שנים אחר-כך. "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמים. אני אפילו יודע כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" ביאושו הוא מוסיף: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

כמו מקס, גם חבריו מבקשים תשובות, או למצער דרך העוקפת את השאלה. מנחם, בעל המכולת המקומית, מציע את התובנה שקיבל מסבו: "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תכנס אתה בינתים ותעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל". כהנא מוצא מפלט ביופי: "ידעתי שלעולם לא אדע – גם אם לעולם לא אחדל לשאול – מה מאחורי כל זה, מדוע סובבים הכוכבים ביקום וכדוריות הדם בעורקי, אבל דבר אחד היה ברור לי אותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להווצר בלי שתהיה לו מטרה. ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מכל היופי הזה, לא יכלו להברא רק לשם שעשוע בוראם. הם לא נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי".

בשולי הדברים כהנא מזכיר כמה מן הדמויות ברחוב הירושלמי, ומשתוקק להרחיב אודותן. "זהו רחוב מלא חלומות, ואין דבר שהיה מהנה אותי יותר מלספר לכם על האנשים חולמי החלומות, ופעם אעשה זאת, אבל לא עכשו, כי עכשו אני מנסה לספר לכם את סיפורם של ארבעת ליצני החצר של הסרן קוהל האדיר לשעבר, ואסור לי לעצור את הזרם ולהציף את הגדות", וגם "באמת שאני חייב לספר לכם יותר על הסבלים ברחוב שלי. יום אחד אספר. אני מבטיח". שנתיים אחר-כך כתב דגן את "רחוב ושמו ממילא" המצוין וקיים את הבטחתו.

אביגדור דגן לא כתב בעברית, אך זכה למתרגמים מוצלחים. את "ליצני החצר" תרגמה יפה שולמית הראבן.

מיוחד ומומלץ מאוד.

The Court Jesters – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1982

תרגום מאנגלית: שולמית הראבן

כשאהרון, בן למשפחה חרדית-ליטאית מבני-ברק, היה בן עשרים, הוא הגיע אל בית הוריו לבוש במדי חיל-הים, וגורש בבושת פנים. איש מבני המשפחה לא ערער על החרם שהטיל עליו אבי המשפחה. מי שהרגיש בחסרונו יותר מכולם היה אחיו יענקי, הצעיר ממנו בשנה, אך גם הוא קיבל עליו את הדין. עשור אחר-כך, יענקי הוא אברך הלומד בכולל, אב לארבעה ילדים, ונשוי לחיה'לה, חרדית ממשפחה אמריקאית מודרנית, שלקחה על עצמה את עול הפרנסה כדי לשחרר אותו ללימודים. אהרון, המכונה כעת ארי, הוא ד"ר לסוציולוגיה, וחי עם ערגה, אף היא מבית דתי שבחרה באורח חיים חילוני.

יענקי מנהל חיי שגרה שמייסרים אותו. הוא אמור להקדיש את כל זמנו ללימודים, אבל בפועל הוא מטפל בילדיו בזמן שאשתו, שהפכה למפרנסת כדי שהוא לא יצטרך לעבוד ויוכל להתרכז בלימוד, מפתחת קריירה כמהנדסת תוכנה. הוא דווקא מוצא סיפוק במטלות הבית ובזמן שהוא מקדיש לילדים, אבל הוא מודע בחריפות לחריגוּת שבאורח חייו, מתבייש שיחשבו שהוא ה"אשה" בבית. הוא רוצה בכנות שחיה'לה תהיה מרוצה בעבודתה, אבל מכיוון שאינו מצליח להתרכז בלימודים למורת רוחם של ראש הכולל ושל אביו, הוא סבור שאולי עליה לעבוד פחות. חיה'לה עצמה נהנית מעבודתה, שואפת לאפשר ליענקי להקדיש עצמו ללימודים, ויחד עם זאת מתקשה לנווט בין רגשות אשם על מיעוט זמנה עם הילדים לשאיפה להתקדם בתחום עיסוקה, והיא כואבת את הביקורת שהיא רואה בעיניהן של אמהות אחרות.

אצל ארי נדמה שהעתיד הורוד מתדפק על דלתו. זה עתה אושרה מועמדותו לפוסט דוקטורט בארצות הברית יחד עם מלגה מקרן פולברייט, וערגה הסכימה להנשא לו. נכסף לשתף את האח, שהיה הקרוב אליו מכולם, בשמחתו, הוא יוצר לראשונה מזה עשור קשר עם יענקי.

המפגש המחודש בין שני האחים, שעל פניו הם כל-כך שונים זה מזה בכל, עתיד להשפיע עמוקות על שניהם. לא, יענקי לא יידבק בחילוניות, וארי לא יתחרט על בחירותיו. אבל יענקי יתבונן באופן שונה בחייו, אחרי שאחיו יתפעל מהיותו אב מסור. וארי יגלה ש"אחרי עשר שנים אפשר להודות בגעגוע לדברים מסוימים, כמו לימוד גמרא" מבלי לוותר על אורחותיו. בשל ההשפעה ההדדית, ובשל פתיחות חדשה ביניהם, כל אחד מהם בנפרד יגיע להחלטה באשר לסדר העדיפויות המתאים לו, ויארגן את חייו באופן שיגרום לו לחוש שלם יותר. שניהם יחד יתמודדו עם הצלקת שהותירה במשפחה כולה נחרצותו של האב, יעזו להתעמת אתו, ויסיקו מסקנות אישיות.

הספר נולד מעבודת הדוקטורט של הסופרת, שבמסגרתה חקרה אברכים רבים במשך ארבע שנים, ולמדה על חייהם בעולם המשנה את פניו, עולם שבו הם נדרשים להיות אבות פעילים, לא רק אבות נוכחים-נפקדים. הצורך לתמרן בין חובות הבית ללימודים, בין הזהות הגברית לעבודות הנחשבות כנשיות, גורם התחבטויות ותהיות על זהות ועל ערך עצמי.

דבורה ווגנר מיטיבה לתאר את שני העולמות המשולבים של האחים, ומעניקה לקורא החילוני הצצה אל עולמם של האברכים. קל לפטור אותם, בעיקר בימים אלה, כמשתמטים מן החובה הלאומית, אבל מן הראוי, כך נראה לי, להחשף קודם אל תפיסת העולם שרואה בלימוד את חזות הכל. גם אם ההיחשפות הזו לא תייתר את הצורך בחלוקה שוויונית של הנטל, היא לפחות תאפשר פתיחת שיח מנקודת מוצא של היכרות. יש תקווה, אומרת הסופרת בעקיפין, לחיות בצוותא ללא כפיה, לקיים הרמוניה גם בין שונים תוך מציאת מה שמחבר.

אין צורך להיות חרדי או דתל"ש כדי להזדהות עם האחים ועם לבטיהם ובחירותיהם. ההגדרות המסורתיות של גבריות ושל נשיות נשברו בחברה החרדית כמו בחילונית, ובזו וגם בזו הגישוש אחר הגדרות חדשות מותאמות אישית זהה.

יענקי, ארי, והדמויות הסובבות אותם, נכנסים אל הלב, והספר מומלץ.

קינמון

2023

ביוני 1944 שוגרו לראשונה טילי V1 לעבר לונדון. אחד מהם פגע סמוך לבנין בו שהו מוריס בנדריקס ושרה מיילס, שניהלו רומן חשאי מאחורי גבו של הנרי, בעלה של שרה. מוריס עזב לזמן קצר את חדרם, ואיבד את הכרתו ברגע הפגיעה. שרה, שיצאה לחפשו, האמינה שמת. הטעות התבררה בתוך דקות, אבל למחרת ניתקה שרה לחלוטין את הקשר עם מוריס.

שנה וחצי אחר-כך, מוריס, עדיין אכול שנאה, כלפי שרה, כלפי הנרי, כלפי עצמו, פוגש את הנרי באקראי, ונסחף חזרה אל חיי הזוג.

גרהם גרין מתאר בדייקנות ובאמינות את טלטלת הרגשות שחווה גיבורו במהלך הרומן הבלתי אפשרי עם אשה שהצהירה שלא תעזוב את בעלה, במהלך התקופה הכואבת שאחרי הפרידה, וגם בימים שאחרי המפגש עם הנרי, שהזמין אותו אל ביתו שם פגש שוב את שרה. מוריס נע כל העת בין תשוקה לחרדה, בין רצון לאיחוד לחשש מנטישה, ועל כל אלה, כולל שגיאותיו שלו שהוא מודה בהן, הוא מספר בכנות ובלא להסתיר דבר.

התנהלותו של הרומן וקצו הם לכאורה נושאו של הספר, אבל בעיני ליבתו האמיתית היא המאבק הבלתי אפשרי בציפורני האמונה. יסוריה של שרה בשל האהבה ושברה מתגמדים בהשוואה ליסוריה משעה שהחלה לדבר עם אלוהים וביקשה להאמין. "אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי. תעשה שאני אאמין", התחננה ברגע של משבר. ואחרי פרק זמן ארוך של טלטלות הודתה בחוסר אונים, "אני מאמינה שיש אלוהים – אני מאמינה בכל חבילת הפעלולים, אין שום דבר שאני לא מאמינה בו. הם יכולים לחלק את השילוש הקדוש לתריסר חלקים ואני אאמין. הם יכולים לגלות בחפירות ארכיאולוגיות מסמכים שמוכיחים שפילטוס המציא את ישוע כדי לזכות בקידום, ואני בכל זאת אאמין. נדבקתי באמונה כמו שנדבקים במחלה". מוריס, שבבירור מתעב את המוסדות הדתיים, נסחף אף הוא אל הדו-שיח עם מי שבקיומו אינו מאמין: "אני שונא אותך, אלוהים, אני שונא אותך כאילו אתה קיים", הוא מצהיר כשהרומן מגיע לסופו.

במשולב עם שני נושאים אלה, לגרהם גרין, מפיו של מוריס שכבר פרסם מספר ספרים, יש כמה אמירות מעניינות על כתיבה, החל במשפט הפתיחה – "סיפור, אין לו התחלה או סוף: אדם בוחר בשרירותיות רגע אחד בחווית חייו, וממנו יסתכל לאחור או יביט קדימה" – דרך התיחסויות לשגרת עבודתו, להערכת המבקרים, לכתיבה מוזמנת ולכתיבה יצירתית, ל"יחסיו" עם הדמויות שהוא מעצב, ועוד.

הספר ראה אור לראשונה ב-1960 בהוצאת ספרים זיו בתרגומה של רבקה רז. התרגום הקודם סבל מהשמטות רבות, וטוב עשתה הוצאת עם עובד שהביאה אותו אל הקורא הישראלי בתרגום היפה והשלם של עפרה אביגד.

"סוף הרומן" כתוב מצוין ומומלץ.

The End of the Affair – Graham Greene

עם עובד

2022 (1951)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

מכות קשות ניחתו על מיכאל במהלך חייו הארוכים. אחותו מתה בדמי ימיה מלוקמיה, בנו נהרג מפליטת כדור מרובהו של חברו הטוב, בתו נהרגה בתאונת מטוס יחד עם חתנו, שהיה גם חברו הקרוב ביותר, ואשתו, אהבת חייו, חלתה בסרטן ונפטרה. נותר לו רק נכדו יגאל, הכותב את סיפורו של סבו, ונחמה הוא מוצא בערוב ימיו ביעל, אשתו של יגאל, ובשני ילדיהם, ניניו.

מותם של ששה מליונים בשואה לא פגע באמונתו של מיכאל באלוהים. מכיוון שהמספר העצום הזה היה כל-כך בלתי נתפס, שכנע את עצמו שיש איזו תכנית קוסמית נסתרת מאחורי המוות הנורא. מותה של אחותו, לעומת זאת, גרם לו למשבר אמונה. אלוהים חדל להתקיים, ומיכאל לא חדל לתהות על משמעות החיים. חברו טען כי יש רק שתי אפשרויות: "האדם זקוק למשהו להיתלות בו בחייו. או שהוא תולה את כל חייו באלוהים, או שהוא תולה את עצמו על ענף של עץ". מיכאל סבר שקיימת אפשרות שלישית, חיים עם סַכֵּי עיניים, כמו אלה המכסים את צדי עיניו של הסוס, ומאלצים אותו ללכת ישר מבלי להביט לצדדים. החיים, לתפיסתו, הם כרכיבה בערפל. משמעותם תתברר רק בסופם, או שלא תתברר כלל.

עם כל מכה שנוחתת עליו, מיכאל חוזר ותוהה על קיומו של אלוהים ועל הסיבה להמשיך לחיות. את התלבטויותיו הוא מעלה על הכתב, לעיניו בלבד. הוא חולק אותן לעתים עם פגסוס, סוס עץ שמקורו בסחרחרה בפראטר בוינה, ושניתן במתנה על ידי בעליו המקורי לחברו של מיכאל, לאחר שזה הציל אותו כשניסה להתאבד. בעולמו הספרותי של אביגדור דגן, שבו שכווי מלמד בינה ב"בינת השכווי", וכובע מזכיר נשכחות ב"כובע הצילינדר הישן", גם סוס עץ הוא בן-שיח, קשוב ומהנהן.

כמו רבים מן האנשים, המאכלסים את ספריו של דגן, גם מיכאל שואל "למה". למה להמשיך לחיות למרות הכל. מיכאל סבור שמצא את התשובה: "מה הדבר שקשר אותי לחיים, על אף הערפל הכבד, אי הידיעה, וכל מאמצי הנואשים לחדור מבעד לאפלה? […] אהבה שאין לה סוף, אהבה ששום כוח בעולם לא יוכל לה". ליגאל נכדו יש הסבר נוסף: למרות הספקות והמהלומות, "עלה בידי סבא מיכאל פעם אחרי פעם לומר 'הן' לחיים. היה זה בעיקר הודות לכך, ואולי רק בשל כך, שעיניו תמיד היו פקוחות וצמאות ליופי".

"פגסוס", כמו מרבית יצירתו של אביגדור דגן, הוא שילוב של יצירה ספרותית מענגת עם הגות מעוררת מחשבה. תיאוריו פשוטים וחומלים, דמויותיו נכנסות אל הלב, והאהבה שהוא חש כלפי דמויותיו מדבקת. מומלץ, כמובן.   

Pegasus – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1992

תרגום מאנגלית: רינה מרקס

אשר הלפר הוא סופר סת"ם, תושב מאה שערים, בשנות החמישים לחייו. בזכות הכשרון שניחן בו הוא מבוסס כלכלית, גר בדירה מרווחת יחסית, רכש דירות לשני ילדיו, ובזכות אורח חיים צנוע עוד נותר ברשותו חסכון ניכר. כלפי חוץ הוא פחות או יותר כמו כולם סביבו, אם כי הוא אינו מקפיד על קוד הלבוש המקובל, אבל חייו האמיתיים מתנהלים בחדר העבודה בביתו. כאן, בארון סגור, הוא מחביא את הספרים החילוניים שהוא אוהב לקרוא, וכאן הוא מסתגר עם מחשבותיו ומעלה על הכתב את הרהוריו.

יהושע בר-יוסף, שבחר בגלוי להתנתק מן החברה האורתודוכסית, מתאר מפיו של אשר את חייו של אדם שנותר בין העולמות. תחושה מקדימה של משבר אמונה פקדה אותו ביום נישואיו לרייזל, והוא נאבק בעצמו כדי לא לברוח. מספר שנים אחרי נישואיו החל להתנער מכמה מכבלי החינוך שהונחל לו, הקפיד פחות על קיום מצוות, אילץ את אשתו להסתפק בשני ילדים, ובעיקר שקע בקריאת ספרי חול. רייזל, אשה אדוקה ללא הרהורי כפירה, בחרה להשלים עם הליכותיו החדשות בשל קדושת המשפחה, ובלבד שיצניע את החריגוּת שלו וישמור על השבת בבית. ימיו של אשר נחלקים לשניים: מן הבוקר עד הצהרים הוא עוסק בעבודתו, כותב מזוזות ופרשיות לתפילין, ומן הצהרים עד הערב יוצא לשחק שחמט או פונה אל ספריו. בשבתות הוא שייך לאשתו ולמשפחתו.

חייו של אשר, למרות הכפילות והעמדת הפנים המתמדת, נינוחים למדי. הוא אוהב את התרבות החילונית שבספרים, ואוהב גם כמה מן הסממנים של חיי הקהילה. "אין דבר חביב עלי מניגון של דבקות המושר לאט לאט ובקצב הנכון. אותה שעה אני מרחף כל כולי בעולמות העליונים". החיבה הזו לניגונים בחברותא אינה מונעת ממנו להתבונן במבט מתנשא על סביבותיו. אל החרדים הוא מתייחס כאל "ילדים המשחקים באלוהים". אשתו נראית לו נחותה ממנו – כשיש ביניהם חילוקי דעות, הוא שוטח בפניה את טיעוני שני הצדדים, ומבקש ממנה לבחור: "בדרך זו הגיעה תמיד להכרה שאני צודק". הוא מזלזל באביו המלמד הכנוע, ומבקר קשות את אמו המנוכרת בעיניו. גם את בנו שלו אינו מעריך ביותר: כשהוא מתלבט עם עצמו אם היה עליו לפקוח את עיניו של הבן ולהוביל אותו אל דרכו, הוא מגיע למסקנה שהבן אינו חכם במיוחד ועדיף לו להצמד לבינוניות המוכרת.

למה לא לבחור בין האפשרויות? למה להעדיף חיים של הסתתרות? אשר, כך נראה, מעדיף לדבוק במוכר, אולי חושש מן התוצאה של הבחירה בשונה. הוא יודע כי "אילו הייתי בורח הייתי מאבד את הקרקע מתחת לרגלי". כששניים מגיסיו מסתלקים מן הבית ועוברים לחיות חיים חילוניים בתל-אביב, הוא מודע לכך שלמרות שהוא חש קנאה הוא לא היה מסוגל לנהוג כמותם. כדי לעבור מהפך כזה יש למצוא אמונה חליפית, ואילו הוא מעולם לא יצא לחפש אמונה חדשה.

ההשלמה שאליה הגיע מתערערת לחלוטין כשאשר מגלה שהוא נמשך אל נערים צעירים. הרעיון של משכב זכר מעורר בו סלידה ובחילה, פרי חינוך שרואה בכך את הרע המוחלט, חטא שעונשו מוות. אבל הוא אינו יכול להמנע מן התשוקה המתעוררת בו, ולו רק למבט, לליטוף, לנשיקה. הסופר מותיר את גיבורו מתייסר ביסורים של בושה וחרטה ופחד, משתוקק ליכולת לחזור אל האמונה ולהגאל מתשוקתו, אך נתון לשליטתו של ההגיון שרכש בהשפעתם של הספרים, מורעל ללא תקנה.

יהושע בר-יוסף מציג דמות מורכבת ומעניינת של אשר המספר, ומיטיב לתאר גם את הדמויות שסביבו ואת הווי החברה שבה הוא חי. "אהבת נפש" הוא ספר קצר ומהודק, כמעט נטול עלילה, אך המתרחש בנפשו של המספר דרמטי דיו ומעורר מחשבה.

חזרתי אל ספרו של בר-יוסף בעקבות צאתו לאור של ספרו החדש והמהנה של צעיר בניו, יצחק בר-יוסף, "הי, אתם שם למעלה". הבן מתאר בספר זה דמויות ממשפחתו שבבתי אונגרין, וגם את דמותו של אביו, שאודותיו הרחיב ב"מזכרת אהבה" המצוין. למרות שיש להפריד בין היוצר ליצירתו, היה מעניין לקרוא את "אהבת נפש" על רקע ההיכרות עם הסופר באמצעות ספריו של בנו. ואם בבני בר-יוסף הספרותיים עסקינן, אמליץ בהזדמנות זו גם על ספרו של האח הבכור, יוסף בר-יוסף, "הזקן הזה הקירח על האופניים", שגם בו נוכחת המשפחה.

הקיבוץ המאוחד

1979

טארה וסטאובר נולדה בחווה הררית באיידהו ב-1986. את תאריך הולדתה המדויק אינה יודעת, משום שהוריה שמרו מרחק מן הממסד, לא הוציאו תעודות לידה לילדיהם, ולא רשמו אותם לבית הספר. אביה של טארה היה פנאט מורמוני, שחינך את ילדיו להתבדלות ולמה שהוא החשיב כצניעות. הוא האמין בכל לבו בקצו הקרוב של העולם, והמשפחה עסקה ללא הרף בהכנות ליום הדין. באותו להט האמין גם שהרשויות עוינות אותו, שהרפואה המערבית היא שלוחת השטן ושהחינוך הביתי הוא צו אלוהי. אמה של טארה היוותה תחילה משקל נגד לקיצוניות של בעלה, אך עם השנים אימצה לחלוטין את אמונותיו.

בפתח הספר מבקשת הסופרת להדגיש שהסיפור אינו על הקהילה המורמונית. משפחת וסטאובר חלקה את אמונתה עם הקהילה שבקרבה התגוררה, אך כפי שטארה הבינה בבגרותה, ההתנהלות הלא יציבה והקיצונית של אביה נבעה מהפרעה דו-קוטבית, ששגשגה על קרקע האמונה. אמה, שגדלה בבית שקידש את ה"מכובדוּת", חשה לכודה, ואולי לכן נמשכה דווקא אל ה"פרא" מן החווה ההררית. החיבור ביניהם יצר את אורח החיים הכאוטי והמיוסר של שבעת ילדיהם. כשמקלפים את הדרמות שחוללו, אפשר אולי להאמין שאהבו את הילדים, אבל האמונה גברה על האהבה.

חייהם של טארה ושל אחיה מזכירים במידה רבה את אלה שתוארו ב"טירת הזכוכית" הביוגרפי, ב"תורת עץ הרעל" המבוסס על פרטים ביוגרפיים, וב"חוף מוסקיטו" הבדוי. הורה אחד דומיננטי, אחוז דיבוק או אמונה סוחפת-כל, הורה שני אדיש או כנוע או משוכנע, וילדים המשלמים את המחיר. ילדי המשפחה, כאמור, לא נשלחו לבתי ספר. תחילה ניסתה אמם לשמור על מסגרת לימודית ביתית בשעות הבוקר, וללמד אותם כתיבה ומתמטיקה, אך האב הוביל אותם בכל הזדמנות אל מגרש הגרוטאות שבבעלותו כדי שישמשו כוח עבודה. טארה עצמה, הצעירה בילדים, למדה קריאה בזכות אחד מאחיה שלימד אותה, כנראה בעקבות התערבות עם אח אחר. מגרש הגרוטאות היה מקום הרה סכנות, שהביא לפציעות חוזרות ונשנות, אך חייהם של בני המשפחה היו נתונים בסכנה מתמדת לא רק שם. כך, בגלל החלטות גחמניות של האב, סבלה האם מפגיעה מוחית, ואחד הבנים נפגע אנושות פעם אחר פעם בתאונות דרכים ובתאונות עבודה. בכל אחת מן הפציעות טיפלו בכוחות עצמם, לבל יבואו במגע עם רפואת השטן. האם התמחתה בצמחי מרפא, ועם השנים פיתחה אמונה בתיאוריות רוחניות שונות, ואלה היו אמורים להספיק.

על הרקע הזה גדל כל אחד מן האחים באופן שונה: שניים עזבו כדי להמשיך לעסוק באופן עצמאי באותם תחומי עיסוק שבהם שלח האב את ידו. אחד הפך לעבריין, וכששב הביתה הטיל אימה וטרור על הצעירים ממנו. אחר, יוצא דופן לגמרי, נער שקט ומסודר בתוך המולת הבית המטונף, נרשם ללימודים וניתק קשר. אחות אחת מצאה עבודה מחוץ לבית והתחתנה. עוד אח, שנחשב במשפחה לגאון, זה שהיה מתחמק מעבודה כדי לקרוא אנציקלופדיות בסתר, היה היחיד שנדחף בכוח על ידי אביו לצאת וללמוד, כי "הוא חכם פי חמישה ממה שאיינשטיין היה. הוא יכול להפריך את כל התיאוריות הסוציאליסטיות וכל הספקולציות האתאיסטיות האלה. הוא יגיע לשם ויפוצץ את כל המערכת הארורה הזאת". הלחץ, לא במפתיע, דיכא את כשרונותיו של הנער.

טארה עצמה, כפי שמעיד שם הספר, זכתה להשכלה. התמזל מזלה, והיא הושפעה מן האח שעזב לטובת לימודים. לאחר עזיבתו, הכריחה את עצמה לנהוג כמוהו, לשבת וללמוד, להאבק עם קריאת דברים שאינה מבינה, מיומנות שהועילה לה שנים מאוחר יותר. אותו אח הוא שעודד אותה לעזוב את הבית ולהרחיב את אופקיה, באמרו: "יש שם בחוץ עולם, טארה, והוא ייראה שונה לגמרי ברגע שאבא כבר לא ילחש לך באוזן מה הוא חושב עליו". אביה הבטיח לה שאלוהים ישלח בה את חרון אפו משום ש"דחית את ברכתו כדי לזנות אחרי חוכמת בני תמותה". אמה, בסתר, אישרה את בחירתה: "אל תשארי. לכי. אל תתני לשום דבר למנוע ממך ללכת מכאן". התמזל מזלה גם בהמשך הדרך, ובכל פעם שאיבדה את האמון בעצמה הושטה לה יד מסייעת של מורים שזיהו את הפוטנציאל שבה.

הסיפור מרתק בכל פרקיו, אך בעיני שיאו הוא במאבק האינסופי של הצאצאים בכלל, ושל טארה בפרט, במורשת שהוטבעה בנפשם. אחרי שנים של הטפות בלתי מסתיימות לאורח חיים מסוים ולאמונות שווא מסוימות, כל ההשכלה שבעולם וכל ההגיון שבעולם לא יפוגגו לחלוטין את המשקעים. הסופרת מתארת את הזמן הממושך שלקח לה כדי להבין, שפרוצה היא לא כל מי שלובשת בגדים שאינם רחבים ומסתירים כליל את הגוף. הגשת טפסים רשמיים עוררה בה אימה, שהרי הרשויות עוינות אותה ואת משפחתה. היא מתארת את תדהמתה כשקראה את השתלשלות הענינים האמיתית של פרשת רובי רידג', ששימשה את אביה כהוכחה לכך שהממשל עוין את הדוגלים בחינוך ביתי, ויום אחד יבואו נציגיו להרוג את משפחתו. במשך זמן רב נאחזה בכוח בתורה שהונחלה לה, דווקא כשהתרחקה פיזית מהבית: "הנאמנות שלי לאבא גדלה ביחס למספר הקילומטרים שהפרידו בינינו. על ההר יכולתי למרוד; אבל כאן, במקום הרועש והמואר הזה, מוקפת בכופרים המתחזים לקדושים, נאחזתי בכל אמת ובכל דוקטרינה שהעניק לי".

שיא נוסף הוא בהתפתחות ההבנה של הסופרת לגבי ההורות שהוענקה לה. כל השנים נמנעה מלספר לזרים על אורח החיים החריג של משפחתה, קצת מתוך פרנויה מושרשת, קצת מתוך בושה. אך בסופו של דבר היא נוכחת לדעת שהבושה אינה נובעת דווקא משם, אלא מן העובדה שהוריה, שהיו אמורים להגן עליה, סיכנו אותה ביודעין במקרה של האב, ועצמו עיניים מלראות את עינוייה במקרה של האם. יצוין בהקשר זה שהספר אינו בא לסגור חשבון מתוך עוינות. רוב הזמן הוא דיווחי, ענייני, מנסה להבין, אבל נדמה שההיבט הזה צופן תסכול וכאב.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות". הספר "משכילה" משמיע את קולה של טארה, והוא צלול ומהדהד, מספר בכשרון סיפור מרתק, ופוקח עיניים אל היבטים מהותיים בנושאים שונים, ובראשם הורות. אורה דנקנר תרגמה היטב, והספר מומלץ מאוד.

Educated – Tara Westover

שוקן

2020 (2018)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר

בשלהי המאה התשע-עשרה עזבו מספר איכרים שבדים ובני ביתם את אדמתם, ועברו להתגורר במושבה האמריקאית בירושלים. המושבה, שהוקמה ב-1881, היתה מיוסדת על עקרונות נוצריים פרוטסטנטיים ועל עקרונות סוציאליסטיים. חבריה עסקו תחילה רק בפעילות פילנטרופית, ובשלב מאוחר יותר גם בפעילות יצרנית ומסחרית. בשונה מקבוצות דתיות אחרות שקבעו את משכנן בירושלים, קבוצה זו לא היתה בעלת אופי מסיונרי. כשעלה מספר החברים לכמאה וחמישים איש, שכרו, ואחר-כך רכשו, את המבנה שהפך מאוחר יותר למלון אמריקן קולוני, שם ניהלו חיים משותפים. בשנת 1900 ביקרה במקום הסופרת השבדית סלמה לגרלף, ובספר "ירושלים", שפורסם בשני חלקים – "בדַלַרְנָה" ו"בארץ הקודש" – תיארה, באמצעות דמויות בדויות, את חיי אותם איכרים במולדתם ובביתם החדש.

הספר נפתח בדלרנה בשבדיה, ומתאר את חיי האיכרים, ובעיקר את חיי בני משק אינגמר לדורותיהם. תושבי המקום היו כולם אנשי אדמה, כולם אנשים מאמינים, לא רק בנצרות הרשמית, אלא גם בשפע של אמונות ברוחות ובאגדות עתיקות. הקהילה המגובשת התערערה כשאחת מבנות האיכרים שבה לביקור מאמריקה יחד עם בעלה הֶלְגוּם, שהיה חבר בקבוצה של יוצאי שבדיה שעתידים להצטרף אל האמריקאים שהקימו את המושבה בירושלים. בהשפעתו התחילו רבים מבני הקהילה לשמוע את קולו של אלוהים, הקורא להם ללכת בעקבות ישו לירושלים. אנשים אלה, שכונו "הלגומיים", התנהלו כמעט ככת, ניסו לעקור בכוח אמונות בלתי נוצריות, וניתקו קשר עם מי שאינו אוחז באמונתם. בהדרגה התמעט מספרם, אך הנותרים החליטו לעזוב את בתיהם ולהגשים את צו האלוהים. סלמה לגרלף מיטיבה לתאר את המאבק הפנימי שבו שרויים האנשים, את הקושי העצום שבנטישת כל המוכר והאהוב, ואת האמונה העצומה אף היא בחובה החדשה המוטלת עליהם. משפחות נקרעו, משקים נמסרו לזרים, אנשים דחו את ההחלטה הגורלית עד הרגע האחרון, חלקם החליטו להשאר, והנותרים יצאו בשיירה לדרך הארוכה.

עיר הקודש לא האירה פנים לבאים בשעריה. בפרק נוגע ללב מתארת סלמה לגרלף כיצד נישא מהגר גוסס בידי חבריו ברחובות ירושלים, כדי שיספיק לראות אותה בטרם ימות. המהגרים ציפו לעיר מעטירה, זוהרת, אפופת קודש. הגוסס, שרואה את עליבותה, מאמין בדמדומי מוחו כי חבריו מרמים אותו, ומכיוון שאינו רוצה לחשוב עליהם רעות, הוא משכנע את עצמו כי "הם עושים זאת כך בשביל לשמחני אחר כך עוד יותר, כשישאוני דרך השער הגבוה לתוך עיר הכבוד והתפארת. אתן להם לעשות עתה כחפצם, כוונתם בוודאי טובה אלי". השבדים, המורגלים בקור, סבלו קשות מן החום הארץ-ישראלי, והמחלות עשו בהם שמות. הם היו מורגלים במרחבים פתוחים, ונאלצו לצמצם את עולמם לחדר קטן מידות. המושבה כולה סבלה במשך שנים ממחסור קשה, מדיבה שהפיצו נגדה המיסיונרים, ומיחסים מעורערים עם הקונסוליה האמריקאית. ככל הנראה גם היחסים בין האמריקאים לשבדים לא היו תקינים, אם כי הסופרת בחרה שלא להתייחס לכך. היא מתארת את היומיום של החברי המושבה, ובאמצעות כמה סיפורים פרטיים עומדת יפה על הקשיים הנפשיים שבהם היו נתונים. מכיוון שנכפו עליהם תנאי נזירות, נאלצו לדכא את היצרים הטבעיים ואת הכמיהה לקשרים בין אישיים. לגרלף מתארת יציאה של המושבה כולה לקטיף פרחים, ואת הזוג שצעד בראש: "דומה היה כוח נסתר דוחף אותם קדימה, והם רוצים להשאיר מאחוריהם את כל החבורה ולעוף אל קצווי-ארץ ולחיות פעם את חייהם הם". גם אמונתם עמדה במבחנים רבים, ושוב דרך סיפור פרטי אחד, של אשה שהאמינה שראתה את ישו עד שנוכחה בטעותה, הסופרת מתארת את המשברים שהיו מנת חלקה של הקבוצה.

הספר תורגם לעברית ב-1968 בסגנון ארכאי במידה מסוימת, מהודר יותר מן המקור השבדי ומן התרגום לאנגלית, אך נראה כי הוא בעיקרו נאמן למקור.

"ירושלים" הוא הרבה יותר מתיעוד היסטורי בפרוזה. סלמה לגרלף פורשת קשת של נושאים מרתקים – אמונה, משפחה, גידול ילדים, חינוך, מולדת, אהבה – על רקע ערכי התקופה. היא מציגה דמויות יחודיות משכנעות, אותן היא מתארת בעין בוחנת, בחמלה, בנסיון להבין, וללא שיפוטיות. היא מעבירה ביקורת מרומזת, אך ברורה היטב, על התרכזות בסממנים החיצוניים של הדתות על חשבון תכניהן, ועל תופעות מסוימות, כמו היחס לזקנים ולאנשי שוליים. סגנונה ישיר, וקטעים הגותיים מקבלים אצלה את הגוון האנושי המקרב אותם אל הקוראים.

שבע שנים אחרי כתיבת הספר זכתה סלמה לגרלף בפרס נובל לספרות. בצדק.

Jerusalem – Selma Lagerlöf

דקל (בשיתוף עם מיילקס)

1968 (1901-2)

תרגום: יעקב רבינוביץ

אריאל, צעיר דתי כבן שש-עשרה, עולה בלילה שבין שישי לשבת על אופנוע, ממהר להזעיק עזרה ליותם, בן-דודו כאח לו, שאיבד את הכרתו בשל הרעלת אלכוהול. הלילה קר, גשום ובוצי, ובסופו יימרח אריאל על הכביש, וימצא עצמו בבית חולים, סובל מפגיעת ראש ומשיתוק בחצי הימני של הגוף. על הפציעה הגופנית יתגבר כמעט לחלוטין, יהפוך את יד שמאל לדומיננטית, ויצליח ללכת ולרוץ כמעט מבלי לצלוע. הפגיעה המוחית תותיר אותו עם קשיי דיבור, קֶצֶר חמור בין ההבנה להלבשתה במלים. חודשים אחר-כך, לאחר רגע של שבירה, תגיע אחותו הבכורה מרים להכרה האכזרית, כי אנשים מבחוץ אולי היו סולחים לו על מותו, אם זה מה שהיה קורה, אבל לא על העילגות המגושמת הזאת.

"צערו העתיק של הירח" סובב סביב התמודדות בני המשפחה עם אריאל של אחרי התאונה, השונה מאוד מזה שלפניה. הצעיר הרהוט, הווכחן, הצחקן, הפך מסוגר, מתוסכל, כעוס. אביו מנסה לדחוק בו שיחזור אל עצמו, שיתאמץ לדבר ברור. אמו חרדה לו, נוהגת בו כבילד. חברתו אבישג, שמצאה את יותם המעולף והזעיקה את אריאל, אינה עומדת במעמסה ומתפוגגת. יותם עצמו, הדמות החידתית – וגם המעצבנת ביותר בספר – נוהג כבן-עשרה אגואיסט, נרתע נוכח הקשיים. הסיפור נע בין הדמויות – רות ושלום ושמונה ילדיהם, יעל ואייל ויותם בנם, אבישג ושי, חברותיהן של הבנים, ודמויות נוספות – כל אחד ודרכו להכיל את החיים שהשתנו.

איך קרה ששני צעירים דתיים נקלעו לתסבוכת שכזו, לסערת רגשות שכזו שגרמה לחילול שבת וכמעט גרמה למותם? התשובה תתברר בהמשך, אבל הספר אינו מכוון לחשיפת הגורם. למעשה, כשמגיע הרגע שבו מסופרים הדברים שארעו באותו ערב, אין תחושה של תגלית גדולה, אלא של אריגת עוד פריט מידע אל תוך התמונה הגדולה של המשפחה. ההימנעות של נעמה דעי מרידודו של הספר לרמת "בלש" היא אחת מן המעלות של היצירה.

בשל הרקע האמוני של גיבורי הספר, ההתמודדות שלהם עם המצב כפולה. בנוסף ליחסים החדשים שהם בונים עם אריאל, הם עוסקים בשאלות של אמונה, נוכחותו של אלוהים, הדרך הנכונה להתנהל בעולמו. הדילמות שלהם צצות ממש מן הרגע הראשון, כשההורים נקרעים בין הרצון למהר אל מיטתו של הבן למצוות שמירת השבת (הם נשארים בבית עד צאת השבת). שלום, אביו של אריאל, ישוב וייזכר במייק, אביו של יותם, שאורח חייו היה הופכי לשלו – "אבא ואני עסוקים בחובה שלנו כלפי האלוקות שהתחסרה למען קיומנו, אבל מייק זה, הוא עסוק בהתענגות על קיומו, מקיים בכל נשימה ובכל צחוק את דרשתו של הרמח"ל שמטרת הבריאה של האל להיטיב עם ברואיו, שיזכה מי להתענג על טובו. שיתקיים עונג, שתתקיים בחירה בעונג". איתמר, הבן החייל, ייקרע בין אסור למותר כשינהל קשר קרוב עם נערה חילונית. העיסוק הבלתי פוסק בשאלות מעין אלו מעניק עומק לספר ורב-מימדיות לגיבוריו. אין צורך להיות דתי כדי לעקוב בעניין אחר המתרחש בנפשם.

ההיכרות שלי עם הסלנג של גיבורי הספר תרמה, לדעתי, להעמקת חווית הקריאה. יחד עם זאת, קראתי כמה ביקורות חיוביות שלא התיחסו לשפתם של בני המשפחה. אין לי אלא להסיק שאין הכרח בהתמצאות בניואנסים של דרך ההתבטאות כדי להכנס לעולמם.

הסיפור אמנם מיוסר, אך לא נעדרות ממנו הפוגות קומיות. החביבה עלי קשורה לקֵלִיקָקו,ּ השם שנתן אריאל לכלבו, בעקבות הבדיחה המלגלגת על הפוזות הדתיות המופרזות. הבדיחה מספרת על בתיה, המציגה את עצמה בפני אליהו במלים, "אני בתקה, לא בתיה, לא אומרת את שם השם", ועל כך מגיב אליהו באומרו, "אה, נעים מאוד, אליהו, קֵלִיקָקוּ בשבילך". הסוגיות הכבדות, ולצדן ההפוגות הקומיות, יחד עם הקול היחודי לכל אחד מן הדוברים, מציגים דמויות אנושיות, חיות, טבעיות, המשתלבות יחדיו במרקם החיים של המשפחה.

שמו היפה של "צערו העתיק של הירח" שאול מסוגיה במסכת חולין, סוגיה ששמשה את אביו של שלום כדי לצייר ציור של אהבה, אך שלום תפס אותה כמציירת ציור של צער העולם, צער השכינה, האין-סוף המסוגר בסוף, האמת הכלואה בחצאי שקרים […] סוד עצבותו של המרחק בין הרצוי למצוי. המרחק העצוב הזה שב ועולה בספר.

"צערו העתיק של הירח" הוא ספר מעניין, כתוב מצוין, מעורר מחשבה והזדהות, ומאוד מומלץ.

עם עובד

2019