תגית: אמיל זולא

בין השנים 1871 ו-1893 כתב אמיל זולא עשרים ספרים שבמרכזם דמויות ממשפחת רוגון-מאקאר, ובאמצעותן תיאר את החברה בתקופתו. ז'רבאז הוא השביעי שבהם.

הספר נפתח כשז'רבאז, צעירה בראשית שנות העשרים לחייה, ננטשת על ידי בן זוגה לאנטיה. כשהיתה בת ארבע-עשרה נולד בנם הבכור, וארבע שנים אחר-כך נולד הבן השני. משפחתה לא היתה מרוצה מן השידוך עם לאנטיה, ובני הזוג עם שני ילדיהם נמלטו לפריז. הם מתגוררים בחדר צפוף במלון מוזנח, ז'רבאז עובדת ככובסת, ולאנטיה עסוק בעיקר במישכון חפציהם כדי ליהנות מחיים של נוחות יחסית. לז'רבאז יש נשמה אופטימית ושאיפות צנועות, "לעבוד, לאכול לחם לשובע, לגור בדירה נקיה, לגדל את ילדיך, ולמוּת בתוך מיטתך". כשהיא מתבוננת מחלון חדר המלון החוצה היא רואה יופי, גם אם המתבונן בסביבה מעיניו של הסופר רואה זוהמה ומצוקה. במעין רמז לעתיד מתאר זולא, כאילו באמרת אגב, את המשפחה שנטשה כשעברה לפריז: "היא, דרך־אגב, דומה לאמא שלה, עמלנית גדולה שמתה מעבודת־פרך, מחמת ששימשה בהמת־משא לאב מאקאר למעלה מעשרים שנה. היא נטלה ממנה את השגעון להתקשר לאנשים; אפילו זה שהיא צולעת קצת קיבלה מהאשה המסכנה, שהאב מאקאר היה מכה אותה מכות־רצח. מאה פעמים היתה זו מספרת לה על הלילות שבהם היה האב חוזר שכּור ומראה אבירוּת כה בּרוּטאלית, שהיה שובר לה את העצמות; ואין כל ספק, שהיא גדלה באחד מלילות האלה, עם רגלה המפגרת".

לאנטיה, כאמור, נוטש, וז'רבאז נותרת עם שני ילדים לפרנס. זולא מעניק לה כמה שנים טובות עם קופו, גגן האוהב אותה, מוכן להשקיע איתה בחסכונות לעתיד, נמנע מאלכוהול, ומסייע לה להגשים חלום להיות בעלת מכבסה משל עצמה. בתוך סביבה אלימה, שטופת אלכוהול, צרת עין עד עוינות, עניה ורכלנית, ז'רבאז וקופו הם אי של שלווה. הם עובדים קשה, חיים בצמצום בתוך דירה קטנה מאחורי המכבסה, ומרוצים. "ברובע קנו להם ז‘רבאז וקוּפוֹ שם של צמד־חמד, שאינו מעורב ביותר בין הבריות, בלי קטטות ותיגרות, המטייל טיול קבוע באחד בשבת, בסביבות סן־אוּאן. האשה עבדה שתים־עשרה שעה ביום אצל מרת פוקוניֶא, ועוד מצאה לה עתות של פנאי לקיים נקיון קפדני בדירתה, ליתן נזיד לבני־ביתה, בבוקר ובערב. האיש לא היה נותן עינו בכוס. היה מביא הביתה את משכורתו הדוּ־שבועית, מעשן מקטרתו ליד החלון קודם שעלה על יצועו, כדי לשאוף אויר צח. היו מזכירים אותם לשבח על שום הליכותיהם הנעימות". נולדת להם בת, נאנה (שתהיה הדמות המרכזית בספר השבעה-עשר בסדרה), וכשאחיותיו של קופו אינן מוכנות לתמוך באמן שהזדקנה ונחלשה, ז'רבאז אוספת גם אותה אל ביתה.

זולא פרסם את הספר תחילה כסיפור בהמשכים בעיתון לפני שראה אור כספר שלם. באחרית דבר הוא מתייחס לביקורת שלה זכה הספר, ומסביר מה הניע את כתיבתו: "ביקשתי לתאר את התנוונוּתה הפאטאלית של משפחת פועלים, השרויה בתוך האוירה המאולחת של פרברינו. בעטיין של השיכרות והבטלה מתרופפים והולכים קשרי המשפחה, נשכחים והולכים רגשי הלב ההגונים, והפתרון הסופי הוא – חרפה ומוות. זהו איפוא מוסר ההשכל בפעולתו, פשוטו כמשמעו […] הנפשות הפועלות בספרי זה טובות הן ביסודן, הן רק נבערות מדעת ומקולקלות מחמת העמל המפרך והמצוקה שהם מנת גורלן".

התנוונותה של המשפחה החלה כשקופו נפל מגג שעליו עבד ונפצע. ז'רבאז סירבה לשלוח אותו לבית החולים, והעדיפה לטפל בו במסירות בביתם למרות צקצוקי הלשון והגינוי של סביבתה. הטיפול הצליח, קופו שב לאיתנו, אבל התרגל לבטלה, ולא שב להיות האיש שהיה קודם הפציעה. "עליצותו חזרה אליו, להגו השנון נתחדד בשיטוטיו הארוכים. ויחד עם תענוג החיים קנה לו את שמחת הבטלה; רישול הוצק באבריו, שריריו נתלפפו תנומה עריבה ביותר; זה היה מעין כיבוש איטי של העצלוּת, שניצלה את החלמתו כדי ליכנס לתוך עורו ולהקהותו אגב ליטופים". מכיוון שלא שב לעבוד, התרגל להכנס למסבאות ללגום יין עם ידידיו, וההדרדרות לא איחרה לבוא. ז'רבאז, שזולא מתאר כ"נוחה היתה ככבשה וטובה כלחם", לא מיחתה, אלא הוסיפה לראות את הטוב. הוא עדיין אוהב אותה, הוא שותה רק יין ולא יי"ש, הוא אינו אלים, אינו נוהה אחרי נשים אחרות. עדיף לסלוח ולהבליג.

בינתים שב גם לאנטיה לתמונה, נצלן כתמיד, וז'רבאז הפכה מפרנסת יחידה של המשפחה, כולל המסתפח הבלתי קרוא. נקודת אור ומשען בחייה מהווה גוז'א, נפח המאוהב בה. בחברתו היא מוצאת שלווה, הערצה, וגם תמיכה כספית בעת הצורך, אם כי היא מתביישת בצורך הזה. ההגינות המושרשת בה, ואולי גם ההרגל והפטאליות, מונעת ממנה לעשות את מה שטוב בשבילה כשהוא מציע לה את לבו ומבקש לפתוח אתה בחיים משותפים. "זה אי־אפשר, אדון גוּז‘ֶא. זה יהיה רע מאד… אני נשואה, לא כן? יש לי ילדים… אני יודעת היטב שאתה רוחש לי ידידות ושאני גורמת לך צער. אבל יהיה לנו מוסר־כליות ולא נדע אושר… גם אני רוחשת לך ידידות, ואני רוחשת לך יותר מדי ידידות שאניח לך לעשות שטויות. ואלה יהיו שטויות, בלי כל ספק; לא, אתה רואה, מוטב שנישאר כפי שהננו. אנו מעריכים ומבינים זה את זה; זה הרבה מאד; זה חיזק ועודד אותי יותר מפעם אחת. כשנשארים הגונים, במצב שלנו, מקבלים על כך שכר נאה".

סופה של ז'רבאז, כך על פי זולא, בלתי נמנע. שום דבר טוב לא יוכל לצמוח בפרברים המזוהמים שבהם שוכנים הפועלים, הנאלצים לעבוד בפרך תמורת שכר זעום, ומוצאים את נחמתם בשיכרות המולידה בתורה אלימות שמכלה הכל. ז'רבאז, למרות טוב הלב, הנחישות והאופטימיות, נדונה לחוש "נואשת מלהיות אי־פעם מאושרת", וסופה לגווע "מעוני, מזוהמה ומיגיעות חייה ההרוסים".

זולא אינו חוסך בפרטים, ומתאר מצוקה, זוהמה ואלימות ללא כחל ושרק וללא נסיון ליפות או לחוס על הקוראים. קריאה בספר כמוה כשיטוט בגיהינום עלי אדמות. על פי הביוגרפיה שכתב אודותיו אנרי טרויה, ספריו של זולא נכתבו אחרי תחקיר מקיף, כולל ביקורים במקומות עליהם כתב, גם אם הכתיבה עצמה נעשתה בנוחות המירבית של ביתו הבורגני. הוא מתייחס בספר לשלל נושאים, ביניהם שלטונו של נפוליאון השלישי, התיעוש המואץ שבשלו השכר הנמוך של הפועלים הפך נמוך עוד יותר, האלימות הגברית והסכנות שבחייהן של הנשים, והספר נוקב עד מאוד.

שמו של הספר במקור הוא כשם שניתן למסבאות שמכרו ליקר זול לפועלים בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה. שמן של המסבאות לקוח מפועל צרפתי שמשמעותו נוקאאוט, מהלומה מוחצת.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן-יהודה.

קשה אך מומלץ.

L'Assommoir – Émile Zola

ספרית פועלים

1958 (1877)

תרגום מצרפתית: מנשה לוין

אמיל זולא, שנולד בפריז 1840, היה בנו של מהנדס איטלקי – עובדה שהוטחה בפניו בעתיד על ידי מתנגדיו שגינו אותו כזר – ושל אם צרפתיה. בימי חייו של האב, שעל שמו קרוי סכר שבנה בדרום צרפת, ידעה המשפחה חיי רווחה. אחרי מותו נקלעו האם ובנה לקשיים, וסבלו עוני ומצוקה. מכיוון שנכשל בבחינות הבגרות נאלץ להסתפק בעבודות פשוטות, עד שבהיותו בן עשרים וחמש, אחרי נישואיו, התמסר לכתיבה.

כמי שראה עצמו אדם בעל חשיבה מדעית, עבודת היצירה שלו היתה מתוכננת ומובנית. הוא השקיע רבות בתחקירים, והתווה את מהלך עלילותיו הרבה לפני שישב לכתוב בפועל. כשהגיע זמן הכתיבה היה מסוגל לכתוב כמעט ללא תיקונים. כאחד מאבות הנטורליזם כתב על המציאות ללא כחל ושרק, לא בחל בשפה המונית שבה דברו גיבוריו, ותיאוריו את הדלות, את האלימות ואת הגסות היו בוטים ומדויקים ללא נסיון ליפות. "להפנות עורף לרומנטיקה ולתאר את המציאות בצבעיה האמיתיים […] כבר לא היו קיימים נושאים שהיו טאבו, כבר לא היו מלים אסורות מטעמי נימוס". גישה זו הקנתה לו תומכים ומתנגדים, והויכוחים סביב ספריו, בעיקר עשרים ספרי משפחת רומון-מקוואר, הפנו אליו תשומת לב רבה, ותרמו, כמובן, להפצתם. כפי שמציין טרויה, הבורגנים של זמנו יכלו ליהנות מן הקריאה תוך סתימת אפם וגינוי הכותב. הוא הפנה את חיצי ביקורתו אל הכנסיה, אל בעלי ההון, וגם אל האנשים נטולי הכוח. גיבוריו היו עובדי מכרות פחם, זונות, סוחרים זעירים, אך הגיבורה האמיתית היתה המציאות החברתית, בין אם העלילה התרחשה במקומות של מצוקה ובין אם התרחשה בסלונים מעודנים.

הביוגרף אנרי טרויה מתאר את חייו של זולא מלידה עד מותו בחנק בשל ארובה שנסתמה. הוא עומד בהרחבה על הפער שבין האיש ובין היוצר, לעתים גולש מדי, לטעמי, לקביעות פסיכולוגיות בגרוש. הוא מספר על חוג חבריו של זולא, החל מחבריו בתקופת הלימודים, ביניהם סזאן, והמשך בחבורות הסופרים שכונו בהמשך "קבוצת החמישה", ביניהם מופסאן, דודה, גונקור וטורגנייב, ו"האדונים זולא". היחסים רוויי היצרים בין הסופרים מתוארים בהרחבה, בעיקר הקנאה והעוינות שחש אדמונד דה גונקור, שלא היסס להשמיץ את זולא בכל הזדמנות (הוא השווה את עצמו לאמריקו וספוצ'י ואת זולא לכריסטופר קולומבוס, כלומר הוא המגלה האמיתי של הספרות הנטורליסטית, וזולא, שאותו האשים ללא ביסוס בגניבה ספרותית, הוא רק השני). טרויה מתאר גם את חייו האישיים של זולא, את הקשר האמיץ עם אמו, את נישואיו לאלכסנדרין, שהיו ככל הנראה נוחים גם אם לא שופעי אהבה, ואת המשפחה השניה שלו עם ז'אן, פילגשו ואם שני ילדיו.

זולא מוכר, כמובן, גם בזכות מאבקו עבור דרייפוס והמאמר "אני מאשים". הוא שילם מחיר יקר עבור התיצבותו לצד דרייפוס, הועמד למשפט, נידון לקנס ולמאסר, גלה לאנגליה כדי להמנע ממאסר, וגם בשובו לצרפת אחרי שחרורו של דרייפוס המשיך לסבול משנאה. כפי שמציין טרויה בצדק, פרשת דרייפוס לא באמת הסתיימה עם סיום ההליכים המשפטיים. "מי יגאל את צרפת מנוכחותך הרקובה? פרס הוצע לראשך", "חזיר מטונף, מכרת את עצמך ליהודים. אני יוצא מפגישה שבה הוחלט כי תתפגר", "הגורל בחר בי, ואתה, אדוני, תתפוצץ; חומר הנפץ יחסל את אישיותך הנלוזה שהארס שלה מזהם את צרפת שלנו" – אלה הם רק מבחר קטן מדברי השטנה שנשלחו אל זולא. בשל דברים אלה ודומיהם עלתה ההשערה כי מותו של זולא מחנק בשל ארובה שנסתמה לא היה תאונה אלא רצח. השאלה נותרה פתוחה.

אנרי טרויה מצטייר כאן כביוגרף אובייקטיבי. אם כי ניכר שהוא מעריך את זולא הסופר, הוא אינו מאדיר את דמותו, אלא מתאר במידה שווה את מעלותיו ואת חסרונותיו כאדם. ספרותית, לדעתי, הביוגרפיה הזו נופלת מן האחרות שלו שקראתי, אבל היא מעניינת ולכן מומלצת.

Zola – Henri Troyat

כנרת זמורה ביתן דביר

2005 (1992)

תרגום מצרפתית: דלית להב

שלושה סיפורים על אהבה פרי עטו של אמיל זולא נכללים בקובץ ישן זה של ספרית תרמיל הזכורה לטוב. שני הראשונים תורגמו על ידי יוסף כרוסט, השלישי על ידי יעקב בן-ציון.

"למען ליל אהבה" הוא סיפורו של צעיר בודד שמתאהב בשכנתו, שאותה הוא מכיר רק מצפיה בחלונה. מה יהיה מוכן לעשות אם תינתן לו ההזדמנות לממש את אהבתו? גיבורת "סמי אהבה" היא אשה צעירה הנשואה לגבר שגילו כפול משלה. בשל גילו וחוסר יכולתו להעניק לה ילד, ומכיוון שנראה שאין ביניהם שום דבר משותף, היא נמשכת לגבר אחר. ב"ההתקפה על הטחנה" מגיעה המלחמה בין הפרוסים לצרפתים אל סף ביתם של צעירים ביום בו הם אמורים להנשא.

אמיל זולא מיטיב לתאר את דמויותיו, את כאבן, את חריגותן ואת כמיהתן לאהבה, ומשלב בחוכמה וברגישות תיאורי טבע ונסיבות היוצרים אוירה מובחנת ומדויקת. סיפוריו וספריו מומלצים תמיד.

לעומת זאת, התרגום לוקה בחסר. לא מבחינת השפה, שהיא נאה וקריאה למרות היותה פה ושם מיושנת. הבעיה היא בהשמטות שמשום מה הרשו לעצמם מתרגמים בעבר. את הסיפור הראשון קראתי לפני מספר שנים בקובץ "חמישיה צרפתית" תחת השם "בעבור לילה אחד של אהבה" בתרגומה של אחינעם ברגר. הנה דוגמא להשוואה משני התרגומים.

תרגומה של אחינעם ברגר: "הגבר הצעיר איבד את אביו ואת אמו כשהיה רך בשנים. לפנים היו בני מישו משפחה של רצענים מאלוּאֶה שבקרבת העיירה מאנט. כשמתו הוריו שלח אחד הדודים את הילד לפנימיה. אחר כך עזב גם הדוד את העולם, וזה חמש שנים מועסק ז'וליאן במשרה צנועה כמעתיק במשרד הדואר של פ.".

תרגומו של יוסף כרוסט: "הצעיר נתייתם מאביו ואמו בעודו ילד. אחד מדודיו שלח אותו לפנימיה. אחר כך מת הדוד וז'יליין מילא תפקיד של פקיד במשרד הדואר במשך חמש השנים האחרונות".

למרות ההשמטות – מומלץ.

ספרית תרמיל

1973

Pour Une Nuit d’Amour (1883)

Les coquillages de Monsieur Chabre (1984)

l'attaque du moulin (1892)

ארבעה סיפורים נכללים בקובץ זה. כפי ששמו של הספר מעיד, מופיעות בו ארבע רכבות, אחת בכל אחד מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי המאה התשע-עשרה, עת פריחתה של מסילת הברזל, במציאות ובסִפרות.

שלושת הסיפורים הראשונים מתרחשים מיד אחרי טקס נישואים, וכל אחד מהם מדגים את אמנות הסיפור הקצר, המסוגל להכיל במסגרת מצומצמת עולם שלם. בני הזוג, שמתאר אמיל זולא ב"נסיעה במסלול מעגלי", עובדים בחנותה של אם הכלה הדורסנית וצרת העין, שאינה מאפשרת להם ליהנות מן החיים כזוג, ומונעת מהם את ירח הדבש שהובטח להם. באקט מרנין של חירות הם מצליחים לזכות בפרטיות זמנית במקום שכוח אל. זולא, שאינו נזקק לתיאורים מפורשים, מצליח באמצעות רמזים קטנים להציג את כמיהתם של השניים זה אל זה ואל הנורמליות הזוגית. השתיין השיכור מאושר ומיין של אנטון צ'כוב ב"אדם מאושר" משתף את הנוסעים ברכבת באושרו, עד שהוא מגלה, מיד אחרי שטען ששום דבר לא יכול לפגוע בהרגשתו זו, שעלה בטעות על הרכבת הלא נכונה, והותיר את אשתו לבדה ברכבת הנוסעת אל ירח הדבש. בתוך סיפור קצרצר ומשעשע למדי משלב צ'כוב דיון במהותו של האושר. ב"הכלה מגיעה אל ילו סקיי" מלווה סטיבן קריין זוג בנסיעתו ברכבת אל מקום מגוריו של החתן, שריף העיירה שלא סיפר לחבריו על נישואיו והוא חרד מתגובותיהם. תיאור הנסיעה ברכבת, במהלכה מודגמת הקרתנות של בני הזוג, שאינם חשים בה, ובמהלכה הם מחליקים בהדרגה לתפקידיהם כנשואים, מרשים.

הסיפור הרביעי שונה. ארתור קונן-דויל מפצח תעלומת היעלמות של רכבת שלמה ב"הרכבת האבודה". ארוע שנראה לחלוטין בלתי אפשרי בא על פתרונו באמצעות וידוי של נידון למוות, שמאיים לסחוט שורה ארוכה של אנשי שררה. השונות של סיפור זה מן האחרים אינה נובעת רק מן ההיעדרות של החתונה, אלא בעיקר מהצגתה של עלילה דינמית, בניגוד לאחרים, בעיקר שני הראשונים, המתמקדים באופן מוצלח כל כך בהלכי רוח.

המכלול כולו מהנה מאוד ומומלץ.

זיקית

2015 (1884, 1886, 1898)

נסיעה במסלול מעגלי / אמיל זולא, 1884. תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Voyage Circulaire – Émile Zola

אדם מאושר / אנטון צ'כוב, 1886. תרגום מרוסית: גל נולמן

Счастливчик – Антон Чехов

הכלה מגיעה אל ילו סקיי / סטיבן קריין, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Bride Comes yo Yellow Sky – Stephen Crane

הרכבת האבודה / ארתור קונן דויל, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Lost Special – Arthur Conan Doyle

"חמישיה צרפתית", כשמו, מכנס יחד חמישה סיפורים שנכתבו בידי סופרים צרפתים. למרות שראו אור לפני שנים רבות (בין 1838 ל-1902), בכל אחד מהם יש זוית מיוחדת, ההופכת אותו רלוונטי, או למצער מעניין לקריאה, גם לקורא בן ימינו.

הותיק מכולם הוא "הממריצים המודרניים" מאת אונורה דה בלזק. למעשה, אין זה סיפור, אלא מאמר דעה, שבו חוזה בלזק את התדרדרותם של בני האדם כתוצאה מהתמכרות לחומרים מזיקים. החומרים שמפניהם הוא מזהיר הם אלכוהול, סוכר, תה, קפה וטבק. יש להודות שהמאמר שטחי למדי, אולי בשל ידע מוגבל של הכותב או של תקופתו, אבל הבלחי ההומור של בלזק מהנים. במאמר מוסגר אספר שהפרק הנלהב העוסק בקפה הזכיר לי בקשר אסוציאטיבי את קנטטת הקפה של באך, אחד היצירות החילוניות הבודדות שלו, שעוסקת אף היא בהתמכרות למשקה.

חזון מסוג אחר מציג ז'ול ורן ב"יום בחיי עיתונאי אמריקני ב-2889". במבטו המרחיק אלף שנים אל העתיד הוא מנבא את כוחה הכל-יכול של העיתונות, ומונה שורה ארוכה של חידושים טכנולוגיים. לצד הטלפון, שהיה מוצר חדש בתקופתו, הוא חוזה את הטלפוטו, הוא מתאר שיחת ועידה בין-יבשתית, מדמיין העברת מידע שאינה מבוססת נייר ודפוס, ואף מבשר את המצאת המחשב, או בלשונו פסנתר אלקטרו-חישובי. בהומור מעודן הוא מציין כפנטזיה את האפשרות לרפא נזלת, או להחזיר לאחור את הגלגל ולשקם את אמנות הציור שנזנחה בשל הצילום. נדמה שאין גבולות לדמיונו של ורן, אך אפילו הוא לא יכול היה לנבא את קצב ההתפתחות המעריכי של הטכנולוגיה, ומה שתיאר לעצמו כחדשני בסוף האלף השלישי נחשב מיושן כבר בימינו.

אנטול פרנס, בסיפור האחרון כרונולוגית, "נציב יהודה", מרחיק את עדותו אל העבר, ונותן את הבמה לפונטיוס פילאטוס, שקנה את מקומו בהיסטוריה כשדן את ישו לצליבה. יחד עם חבר ותיק הוא דן באופיו של העם היהודי ובשיטת הממשל הרומי. את ישו הוא אינו זוכר.

הסיפור הקצר מכולם הוא של מרסל פרוסט, "לפני הלילה". ידידה של המספר מתוודה בפניו על קשר אהבה לסבי, ונתלית בדבריו לפיהם "אין זה מוסרי פחות – ליתר דיוק, אין זה בלתי מוסרי יותר – שאשה תמצא עונג בזרועות אשה אחרת מאשר בזרועות בריה בת מין אחר". פרוסט, כרגיל, כותב בצמצום וברגש, והסיפור דיבר אלי בעיקר משום שבימים אלה אני קוראת את הביוגרפיה של קולט, ידידתו של הסופר, שקיימה קשרים לסביים והטרוסקסואלים גם יחד. לא יכולתי שלא לתהות כיצד התנהלו שיחותיהם.

אהבתי מכולם את סיפורו של אמיל זולא, "בעבור לילה אחד של אהבה", שגיבורו, גבר חסר ביטחון וחסר כישורים חברתיים, נסחף באהבתו אל שכנתו האריסטוקרטית הבזה לו. עד כמה ירחיק לכת כדי לממש את אהבתו, ומה יעלה בגורלו אם אכן יצליח לממש אותה? זולא מוליך את גיבורו אל שיא דרמטי בלתי צפוי אך משכנע.

כשכתבתי על "רביעיה אנגלוסקסית" הבעתי את דעתי שקשה לפספס עם מבחר סיפורים מאת היוצרים הדגולים המיוצגים באוסף. אמירה זו תופסת גם כאן, אם כי באוסף הצרפתי בחירת היצירות פחות "ספרותית", ויותר מתבדרת לסוגות שונות. יותם בנשלום ולי עברון, שהיו שותפים לתרגום "רביעיה אנגלוסקסית", השתתפו גם בתרגום הקובץ הצרפתי, ועשו עבודה יפה יחד עם אחינעם אסתר ברגר ומיכל שליו.

מעניין ומומלץ.

תשע נשמות

2019

The Day of an American Journalist in 2889 – Jules Vernes (1889) תרגום: יותם בנשלום

Avant la Nuit – Marcel Proust (1893) תרגום: לי עברון

Traité des Exitants Modernes – Honoré de Balzac (1838) תרגום: לי עברון

Pour Une Nuit d’Amour – Emile Zola (1883) תרגום: אחינעם אסתר ברגר

Le Ptocurateur de Judée – Anatole France (1902) תרגום: מיכל שליו

החודש לפני מאה ועשרים שנה, ב-13 בינואר 1898, ראה אור המאמר העתונאי המפורסם "אני מאשים". מחברו, הסופר אמיל זולא, התקומם כנגד העוול הברור שנגרם לדרייפוס, אשר הורשע בבגידה שלוש שנים קודם לכן. מספר ימים קודם שפורסם המאמר זוכה אסתרהאזי, הבוגד האמיתי, במשפט שארך דקות ספורות בלבד. זיכויו סתם את הגולל על סיכוייו של דרייפוס לזכות במשפט חוזר. אמיל זולא לא יכול היה להבליג עוד. מאמרו, שתפס את כל העמוד הראשי בעתון "ל'אורור" (השחר) שבבעלותו של ז'ורז' קלמנסו, נוסח כמכתב פתוח אל נשיא הרפובליקה. במכתב התייחס זולא אל הכתם המביש על פניה של הרפובליקה, נקב בזה אחר זה בשמות כל המעורבים בפרשה, והביע נכונות להגן על עמדותיו בפני כל תביעת דיבה. זמן קצר אחר-כך אכן נאלץ לעמוד לדין, וניצל את במת בית המשפט כדי לחזור על האשמותיו. הוטל עליו קנס ונגזר עליו מאסר, שכדי להמנע ממנו גלה לאנגליה. זולא אמנם שילם את מחיר תעוזתו, אך מאמרו היכה גלים והביא לתפנית בפרשה: דרייפוס הועמד למשפט חוזר, הורשע שוב, אך קיבל חנינה על ידי הנשיא ומאסרו הגיע לקצו. ב-1904 דרש להשפט שוב, וכעבור שנתיים טוהר שמו כליל והוא הוחזר לצבא.

המאמר המתורגם פותח את הספר, והוא צלול ונוקב כפי שהיה בעת כתיבתו. שני השלישים הנותרים של הספר מכילים מאמר בן שלושה פרקים מאת חי בדרה. בפרק הראשון הוא מתאר את הרקע לפרסום המאמר. בפרק השני, הטוב מבין השלושה, הוא מנתח את העקרונות שעמדו מאחורי המאמר, עקרונות שהם סוד כוחו עד היום: רדיפת הצדק, העדר כל אינטרס אישי מצדו של הכותב, והנכונות לשלם מחיר אישי (יתכן שהמחיר ששילם היה יקר הרבה יותר מקנס ומגלות, שכן מותו אפוף תעלומה: זולא נפטר ב-1902 מהרעלת פחמן דו-חמצני בשל סתימה בארובה, ויש הסבורים שהסתימה היתה מכוונת). הפרק השלישי דן בהשפעת פרשת דרייפוס על הרצל ועל התנועה הציונית. הכותב שולל כל דעה שאינה אוחזת בקונצנזוס, לפיו פרשת דרייפוס הוותה נקודת מפנה בתפיסותיו של הרצל, למרות שהרצל החל לכתוב את "מדינת היהודים" קודם לכן, ואף פרסם מאמרים אודות האנטישמיות בצרפת. אני עצמי סבורה שהדיון אקדמי בלבד ואינו מהותי, אבל חי בדרה מאמין כי "אתה ואת המבקשים לדעת את נפש אומתכם, את כור מחצבתה של הציונות הצודקת, לא תוכלו להבינה מבלי להכיר את סיפור מכתבו האלמותי של אמיל זולא", קביעה מופרזת לדעתי.

להרחבה על פרשת דרייפוס אני ממליצה על ספרו של רוברט האריס, "קצין ומרגל", ספר מתח היסטורי משובח, המסופר מנקודת מבטו של פיקאר, ראש מחלקת המודיעין הצבאי, שאמנם היה נגוע באנטישמיות, אך נלחם לטובתו של דרייפוס.

יפה עשתה הוצאת קמין-ברזילי כשהחליטה לתרגם את המאמר ולהוציאו לאור בכריכה קשה מושקעת, ובצירוף צילום איכותי של המאמר מוטמן במעטפה הצמודה לכריכה. לא יפה עשתה כשהותירה שגיאות עריכה רבות ומביכות בעשרים העמודים הראשונים של המאמר. אמיל זולא ו"אני מאשים" שלו ראויים ליחס מכבד יותר.

אסיים בקטע מן המאמר: "כשחונקים את האמת מתחת לפני הקרקע, היא נערמת שם וצוברת כוח נפץ כה רב, שביום בו תתפרץ החוצה היא תפוצץ הכל ביחד אתה. במוקדם או במאוחר נראה אם לא הכנו היום את התשתית למהדהד שבאסונות".

J’Accuse! – Émile Zola

קמין-ברזילי

2017 (1898)

תרגום מצרפתית: הדר קלונובר

חמישה פרקי "איך מתים" ראו אור בהמשכים בין השנים 1875 ו-1889. לא הצלחתי לברר אם זולא עצמו כינס אותם לספר, אבל אין ספק שיש הגיון רב בפרסומם כיחידה אחת. כל אחד מהפרקים הוא סיפור בפני עצמו, והמשותף לכולם הוא מקרה מוות, הגסיסה שלפניו והקבורה שאחריו. יותר משמדובר ביצירה אודות המוות, מדובר במבט מרוכז אך מקיף על החברה הצרפתית בזמנו של זולא.

המוות בספר פוקד את הרוזן דה ורטיי, שמותו וקבורתו מתנהלים comme il faut, בלי יותר מדי רגש, אבל כמו שצריך, לפי כל כללי הטקס. שניה היא מאדאם גראר, אשה בורגנית אם לשלושה בנים בוגרים החיים על חשבונה, הפותחים במלחמות ירושה עוד בטרם מותה. אדל, בעלת חנות סדקית, מתה משחפת שלא טופלה בשל הלחץ לצבור רכוש לקראת פרישה. שארלו הוא צעיר המתים, בנם של הורים עניים, החיים מן היד אל הפה ממשרה זמנית למשרה זמנית. האחרון הוא ז'ן-לואי לקור, איכר שכל חייו היו הוא והאדמה שלובים זה בזה, ומותו מתקבל בטבעיות.

כפי שאפשר לראות, הספר מתנהל מן האצולה ועד אחרון העניים. הוא אמנם סב סביב המוות, אבל עוסק גם בכסף ובפרנסה, בעושר ובמחסור, ביחסים בין בני משפחה, ביחס הרשויות והכנסיה אל אנשים על פי מעמדם, ובדרכו הפשוטה והתמציתית מקיף את החברה על מגוון רבדיה. המוות אמנם מכונה לעתים "המשווה הגדול", אבל לא אצל זולא: אנשים שונים בחייהם ושונים במותם. קחו לדוגמא את התנהלותה של הכמורה במקרי המוות השונים. אצל הרוזן "הטקס בכנסיה נמשך שעתים בקירוב. כל אנשי הכמורה שוקדים על המלאכה". אצל הילד "עכשו יורד גשם; וצריך לחכות, מתחת למטר השוטף, עד שהכומר הזקן מחליט סופסוף לצאת מבית תפילה קטן". אצל האיכר "הנוכחים מתעניינים בעיקר במלאכתו של הקברן. הם מקיפים את הבור, עוקבים במבטם אחר האת; וכאשר הם מסבים ראשיהם, הכומר כבר הלך לדרכו עם שני נעריו; ואין שם עוד אלא המשפחה הממתינה בסבלנות". גורמים נוספים זוכים להתיחסות בכל הסיפורים: הטיפול שמקבל הגוסס, אורכה של שיירת הלוויה והרכבה, המשתתפים בלוויה, יחסם של הקברנים, הטקסיות, האבל וההתאוששות ממנו.

אני אוהבת מאוד את הספרים של אמיל זולא, והספר הצנום הזה עומד בסטנדרטים הגבוהים של הסופר. 

המקור הצרפתי ברשת

Comment on Meurt – Emile Zola

נהר ספרים

2014 (1875 – 1889)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי

אני מניחה שהספר היה חדשני בתקופתו. היום הרעיונות המרכזיים בו ידועים ולעוסים. "גן עדן לאשה" הוא שמה של חנות כל-בו גדולה בפריז, בעידן בו החנויות הגדולות החלו לנגוס עוד ועוד מנתח השוק, ומוטטו את המסחר הזעיר. בזמנו הוא היה יכול להיות ספר חובה למפרסמים ולמשווקים: הוא עוסק בטריקים הפרסומיים שבעל העסק נוקט כדי למשוך לקוחות, במלחמת מחירים, בדרכים המפתות ביותר להציג מוצרים (לדוגמא, מוצרים במחירי מציאה בכניסה, כדי לגרום ללקוחות להכנס, או סידור המחלקות בסוג של מבוך, כדי לגרום להן לעבור בכולן). לכאורה נושא משעמם, אבל לאמיל זולא היה עט קסום, שהצליח להפוך אפילו נושא כזה לקריא ולספרותי.

גיבורת הספר היא נערה עניה שמגיעה מן הכפר לעיר עם שני אחיה אחרי מות הוריהם, ומנהלת מלחמת הישרדות כדי לשמור על חיים הגונים ולהתפרנס בכבוד. בניגוד לספריו האחרים, כמו ז`רמינל וז`ראבז, זולא ניאות להעניק לה את גמולה על תמימותה ועל נחישותה.

תוך כדי קריאה חשבתי שהספר לוקה בסטראוטיפיות מסוימת, לדוגמא בתיאור קהל הלקוחות, אבל בהרהור שני אני רואה את המגוון שהוא יצר בתוך הקהל, וחוזרת בי.

הליקוי היחיד שמצאתי בספר הוא בחזרות רבות, אבל רוב החזרות תורמות עוד משהו קטן לעלילה, כך שבשורה התחתונה הן לא באמת מפריעות.

מומלץ, ברור. אמיל זולא לא מאכזב.

Au Bonheur des Dames – Emile Zola

הוצאת כרמל

2006

תרגום מצרפתית: עדה פלדור