תגית: אמיר זיו

"חמצן" נפתח בפרק קצרצר, המתרחש בבית חולים. רופא ואחות מבטיחים לדפני, שעליה עדיין איננו יודעים דבר, שיעשו כל שביכולתם. הפרק הקצרצר שאחריו מתאר שריפה, שמן הסתם הובילה לסצנת בית החולים. וכך הלאה, כל פרק צועד מעט אחורה בזמן, ומוביל לפרק שלפניו בספר ואחריו כרונולוגית. הטכניקה מעניינת, גם אם אינה מקורית, אבל בעיני היא אינה מכסה על סיפור חלש. לא לזה ציפיתי מאמיר זיו, שכתב את "ארבעה אבות" המוצלח. גם "ארבעה אבות" נקט בטכניקה בלתי שגרתית – שלוש נקודות בזמן, שכל אחת מהן מתוארת בסגנון שונה ומנקודת מבט שונה – אבל שם הטכניקה והסיפור עבדו יפה יחד. ב"חמצן", לעומת זאת, הפרקים הנפרדים אמנם מספרים על אותם אנשים, אך הסיפור בלתי מגובש, ורבים בו הקצוות הבלתי סגורים.

בפרק השלישי אנו מתוודעים לרן, בנה של דפני. לאורך עמודים רבים, בדקדקנות מייגעת, נמרחת ההתמזמזות שלו עם טליה, שניהם מתנדבי מד"א, בתוך אמבולנס. לולא "ארבעה אבות", ולולא קראתי את השורה התחתונה בהמלצות שנכתבו על "חמצן", הייתי נוטשת את הספר עוד בטרם הסתיים הפרק. מכיוון שהתמדתי בקריאה, הכרתי גם את דפני ואת איתן, הוריו הפרודים של רן, את שלמה ידיד, הפטריארך העשיר המנהל את המשפחה, ואת בני שותפו, שמתייחס אליו בתערובת של הערצה ושל שנאה. שלמה חוגג יום הולדת שבעים בארוע מפואר בנוכחות שועי הארץ, אך מאחורי החזות הנוצצת רוחשים משברים. המשטרה מעורבת, חבר בוגד, סב מסית את נכדו נגד אביו, בני המשפחה מפרפרים תחת עריצותו של הכסף, ונער אחד נשחק. הבעיה מבחינתי היא שהסיפור סובל מחוסר איזון בין עיקר ותפל, ושכל גיבוריו סטראוטיפיים, אולי למעט בני, שנותר תמוה, ואף אחד מהם לא הצליח להכנס ללבי.

לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020

"ארבעה אבות" מתרחש בשלוש נקודות זמן. הראשונה, ב-1961, נפתחת בתיאור התכתבות שגרתית בין אזרח, המתלונן על בניה בלתי חוקית אצל שכנתו, ובין מהנדס העיר. עם הזמן משתרבבת להתכתבות נימה אישית, ואנו לומדים להכיר טוב יותר את המתלונן, מר א' בוכמילר. בוכמילר, בן שישים ושלוש, הוא מציצן חטטן, הניזון מחייהם של אחרים. הוא אינו מסתפק בתפקיד הצופה, אלא נוטל לעצמו תפקיד של מפעיל בובות המתמרן את האנשים שאחריהם הוא עוקב. על חיי משפחתו, לעומת זאת, הוא אינו מצליח לשלוט, ובנו בחר להתרחק ממנו.

עלילת התקופה השניה מתרחשת שלושים ושתים שנים אחר-כך. בניגוד לעלילת התקופה הראשונה, שנפתחה באוירת שגרה והתקדמה באופן לינארי, השניה מתחילה באוירת תעלומה ובלבול, ובהמשך נעה קדימה ואחורה בזמן עד להסבר כמעט מלא של הסוד שבתחילתה. גיורא, וטרינר של חיות גדולות, אב יחיד לנירה, ילדה בת שש, מגיע הביתה, מוכתם בדם, ונחפז להכין לבתו עוגת יום הולדת וזר למסיבה המתוכננת למחרת בגן. בהדרגה אנו נחשפים למה שארע מוקדם יותר באותו יום, ולמה שארע בשנים הקודמות בינו ובין אשתו, והניע שרשרת ארועים שהביאה לאותה נקודה בזמן. תפקיד משנה משחק כאן מר ב' בוכמילר, בנו של גיבור התקופה הקודמת.

בתקופה השלישית, ב-2004, נירה שבגרה, וכעת היא בת שבע-עשרה, כותבת בלוג, ובו היא מנסה להבין את תהפוכות חייה, שנגרמו בעטיים של האבות שבספר. לבוכמילר הבן, בן שישים ושלוש, כגילו של אביו בתחילת הספר, ניתן שוב תפקיד מפתח:

שאלתי אותו אם הוא לא רואה את הדמיון, את זה שכמו אבא שלו גם הוא מציצן, יושב ומציץ על חיים של אחרים. הוא נעלב ממני. אמר שהוא מעדיף לקרוא לעצמו מביטן […] עניתי לו שלא יספר לי סיפורים, ושהוא לא פחות שקרן מאבא שלו. ושגם הוא, עם כל הארכאולוגיה שלו, בסך הכל חי את החיים שלו דרך אחרים, ממש כמו עלוקה שאם ינתקו אותה היא פשוט תמות.

הנושאים המרכזיים בספר, כך אני מבינה אותו, הם קשיים בתקשורת, חוסר יכולת ליצור קשרים פתוחים נטולי סודות, והאבהות הלקויה הכרוכה באלה. העלילה מטרידה, לעיתים אף מפחידה, אבל הדמויות והסיפור אפשריים ומציאותיים. הספר, כמובטח על הכריכה, מציע שיאים דרמטיים, זעזועים ומתח. אמנם מדובר בספר ביכורים, אך אמיר זיו כותב כסופר מנוסה ומיומן, המצליח לשכנע במספר סגנונות כתיבה, בהתאם לאופי המשתנה של הסיפור, ומתמקד במה שחשוב להתרחשויות מבלי להתפזר.

בשורה התחתונה: שונה ומומלץ

עם עובד

2017