תגית: אמנון כץ

"דיקטטור" הוא הספר השלישי בטרילוגיה המתארת את חייו של קיקרו, כפי שהם מסופרים מפיו של מזכירו טירו. קדמו לו "אימפריום" ו"לוסטרום". בפתח הספר מתמצת רוברט האריס את אשר סיפר בספרים הקודמים, וכמובן אפשר למצוא דברי רקע ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את כל השלושה לפי הסדר הכרונולוגי, וליהנות מן ההיכרות המעמיקה עם הדמויות ועם התקופה.

בסיומו של "לוסטרום" הותרנו את קיקרו נואש ובודד בגלות, לאחר שהוטל עליו נידוי באשמת הריגתם ללא משפט של קושרים נגד הרפובליקה. מ"אבי המולדת" הפך למוחרם, שכל המסייע בידו מסתכן בעונש מוות. במקביל לשקיעתו האישית, הידרדרה גם הרפובליקה במורד החלקלק אל עבר הרודנות, ונשלטה בידי השלישיה קיסר-פומפיוס-קראסוס. נראה היה כי הגיע קץ הקריירה המפוארת של קיקרו, אבל, כמו שכותב טירו, דבר אחד ניתן תמיד להיאמר בזכות הפוליטיקה: היא לעולם אינה סטאטית. אם התקופות הטובות אינן נמשכות לאורך זמן, הרי הוא הדין לגבי התקופות הרעות. חמישה-עשר חודשים אחרי היציאה לגלות נוצרו התנאים שאפשרו את חזרתו של קיקרו לרומא. הוא יתנזר מפוליטיקה ויישאב אליה שוב, ייאלץ להתרפס בפני קיסר וייחשד בשותפות בקנונית רציחתו, שוב ישקע ושוב יחזור להיות כוח משפיע, ובתקופה שבין הטריאומווירט הראשון לשני יזכה לכוח רב, בעיקר בזכות כושר הנאום שלו. כשהוא כותב על אחד מנאומיו של מעסיקו, טירו טוען כי הנאום הזה, ובעיקר ההבטחה שבסופו, שינו הכל. אני מאמין שניתן באמת ובתמים לקבוע – וזהו הישג נדיר לכל נאום – שאלמלא נשא קיקרו את ה"פיליפי החמישי" שלו, אזי מהלך ההיסטוריה היה משתנה (בנאום זה שכנע קיקרו את הסנאט לא להכנע לאנטוניוס, שטיפח שאיפות דומות לאלה של יוליוס קיסר). ובכלל, הכושר הרטורי ותורת הנאום שיחקו – ועדיין משחקים – תפקיד משמעותי בנפתולי הפוליטיקה. דברים הראויים להשמע אינם מוערכים, ודברי הבל זוכים להערכת יתר, משום שה"איך" לעתים משמעותי יותר מה"מה".

טירו הוא מספר כן, שאינו נמנע מלהעביר ביקורת על מעסיקו. בכך הוא הולך למעשה בעקבות קיקרו האמיתי, שלאחר שנאלץ לתמוך פומבית בקיסר, בניגוד מוחלט לדעתו עליו ועל כל אשר עולל לרפובליקה, כתב במכתב לידידו: "לילה טוב לכם, מוסר, כנות ויושרה!". נקל להעביר ביקורת על קיקרו, ועל מה שמצטייר במבט שטחי כפחדנות, או כמכירת עקרונות, אבל רומא של אותה תקופה היתה מקום אכזרי, כאוטי, שבו מהלכים פוליטיים, וגם מהלכים משפטיים, נקבעו ויושמו תחת איומים, תוך שימוש מסיבי וחסר מעצורים בכוחו הבלתי מרוסן של המון מוסת. קיקרו, על רקע ערכי תקופתו, היה אדם אמיץ, ערכי ומסור לרעיונותיו לטובת הרפובליקה. תיאור חולשותיו ושגיאותיו במשולב עם מעלותיו והשגיו, יוצר דמות אנושית שקל להזדהות איתה.

מכיוון שבתקופה המתוארת בספר עמדו לרשות קיקרו תקופות ארוכות חסרות פעילות פוליטית, שבהן יכול היה להתמסר לכתיבת ספרים, הספר הזה, יותר מקודמיו, מתייחס גם להגותו. טירו מספר על תהליך כתיבת "שיחות בטוסקולום", סדרה בת חמישה ספרים על הפחד מהמוות, על העמידה בכאב, על הפגת הצער, על מצוקות הנפש, ועל שלמות המידות אשר די בה להגיע לאושר. בספרים אלה המליץ על היות האדם שמח בחלקו, על אי תלות, על השלמה עם היותנו בני תמותה, ועוד. כשחמישה אלה הושלמו הפנה את מרצו לכתיבת ספרים נוספים על נושאים כמו הגדת עתידות, הגורל, התהילה והידידות. עולם החומר נעשה לו מקום עוין ומסוכן, אבל בעולם הרוח התנהלו חייו בחירות ובשלווה. מכיוון, שכאמור, טירו מתאר את המעלות עם החולשות, לצד מובאות מדברי ההגות של קיקרו, הוא מספר גם על המוטו המנחה שלו בניהול ענייניו הכספיים: "ההכנסה צריכה להתאים את עצמה להוצאות, לא להפך", ובאמירה שולית כזו הופך המנהיג המיתי לאדם בשר ודם.

סופו של קיקרו אינו ידוע בוודאות – אולי התאבד, אולי נרצח – והאריס בחר להציג בספר את אחת מן הגרסאות הללו. בהוראתו של אנטוניוס הוצגו ראשו וידיו בפורום ברומא. אחרי המסע המשולש בעקבותיו, הצטערתי על מותו כאילו ארע כעת. בסיומו של הספר מצטט טירו מ"על הרפובליקה": "הן בני חלוף הם חיי אדם וקצר מועד הוא שמו, כי מה שבני אדם אומרים מת עמם, אובד בתהום הנשיה של הנצח", ומוסיף כי "כל שיישאר מאיתנו הוא מה שנכתב". מקיקרו, בזכות כתביו שלו ששרדו, בזכות כתביו של טירו, וכעת גם בזכות רוברט האריס, נותר לא מעט, ולא בכדי שמו מוכר גם למעלה מאלפיים שנה אחרי מותו.

"דיקטטור", כמו שני קודמיו, מספר את ההיסטוריה המרתקת בפרוזה איכותית, ולכן הוא מומלץ.

Dictator – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2016 (2015)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ

"חוות קולד קומפורט" היא פרודיה על הספרות, בעיקר האנגלית, בתקופתה של סטלה גיבונס ובמאה שקדמה לה. נראה כי עיקר החצים מכוונים אל הפער שבין הספרות למציאות – "החיים, כפי שפלורה חוותה אותם, נטו להיות שונים באופן מוזר מהחיים כפי שסופרים מתארים אותם" – והספר שופע דוגמאות לכך.

אין טעם להתעכב בפרוטרוט על העלילה, שכן היא שטותניקית במתכוון, סובלת (או נהנית, תלוי בעיני המתבונן) מחוסר הגיון ומחוסר סבירות, רצופת סתירות פנימיות. בקצרה, פלורה הצעירה התייתמה משני הוריה בו-זמנית. מכיוון שההורים בילו את רוב זמנם במסעות, פלורה לא באמת הכירה אותם, ולכן מותם לא העציב אותה במיוחד. חברתה הפצירה בה שתמצא עבודה, אך היא העדיפה להתעלק על קרוביה. שלושה מהם הצליחו להתנער ממנה בנימוס, ופלורה בחרה לעבור לגור אצל דודניתה שבאסקס הכפרית, למרות הבוז שחשה כלפי הכפריים. מיד בהגיעה אל החווה נרתמה למשימה מטעם עצמה להכניס שינויים באורחות החיים של כל תושבי המקום: היא שלחה את אב המשפחה הפנאטי להטיף ברחבי המדינה, הצליחה להביא לנישואיה של דודנית שהובטחה לאחד מקרוביה, גרמה לאשפוזה של אם המשפחה, שחררה פר כלוא, לימדה את המשרתת על אמצעי מניעה שהיו הס מלהזכיר, וגולת הכותרת – היא הצליחה להרחיק מהחווה את דודתה, שבשל טראומה שחוותה בגיל צעיר מאוד הסתגרה בחדרה, משם שלטה ביד ברזל במשפחתה (או דמיינה שהיא שולטת בה).

לא קשה לזהות בפלורה את השתקפותה הנלעגת של אֶמה, הדמות שיצרה ג'יין אוסטן, אך בעוד אֶמה היא דמות אנושית, מתפתחת וניתנת לפענוח, פלורה היא פלקטית וחד-מימדית, כראוי לפרודיה. הרושם שלי הוא שגיבונס, למרות רוח הלצון, דווקא מעריכה את אוסטן. לעומת זאת היא אינה מהססת ללעוג לד"ה לורנס, שלובש בספר את דמותו המגוחכת של מר מייבאג Mybug (לא הייתי מזהה במי המדובר ללא דברי ההסבר של המתרגמים בסיומו של הספר). גיבונס מלגלגת על סגנונות ספרותיים נפוחים, כשמדי פעם היא משלבת בספרה הקליל משפטים מעין אלה, אותם היא מסמנת בכוכביות. היא בודה עובדות אודות ברנוול ברונטה, אחיהן של האחיות ברונטה, שלכאורה הוא שכתב את "אנקת גבהים", כי "אף אשה לא היתה יכולה לכתוב את זה", ובכך, כך היא נראה לי, היא מכוונת את חיציה אל מבקרי הספרות ב-1847 שאף הם אחזו בדעה זהה. מקצת מן הלגלוג גיבונס מפנה גם אל תופעות שמחוץ לעולם הספרות, כמו הטפות האימים של איימוס, אבי המשפחה, שקהל רב מאזין להן בשקיקה, רועד מאימת הגיהינום. הספר כולל מן הסתם חצים נוספים, שמחוסר ידע אין לי יכולת לזהות, וקצת מפתה לראות בו מעין כתב חידה ולפענח את הרמזים הרבים הטמונים בו.

על כריכת הספר הובטח כי הקורא עתיד לצחוק בקול רם, וכי היצירה "לוקה בחיסרון אחד בלבד: אם נקרא בה במקום ציבורי אנו עלולים להפר את השקט". כשקראתי את העמודים הראשונים של הספר, ואפילו חיוך לא עלה על פני, כי הספר נראה לי יותר מטופש ממצחיק, חשבתי שצפויה לי אכזבה. אבל בהדרגה התרגלתי לרוח השטות שלו, והתחלתי להבחין בהומור ובשנינות.

הנובלה אינה קלה לתרגום, בין השאר משום שהסופרת המציאה מלים שאינן קיימות והשתמשה רבות במשחקי מלים. שהם סמיט ואמנון כץ הצליחו לתמרן היטב בין תרגום מילולי לתרגום מפרש, והתוצאה היא טקסט עברי קולח.

"חוות קולד קומפורט" היתה הנובלה הראשונה של סטלה גיבונס, והיא זכתה להצלחה שאותה לא הצליחה לשחזר באף אחת מעשרים וכמה הנובלות שכתבה אחריה. יש יותר מסיבה טובה אחת למה ג'יין אוסטן ואֶמה זכו למעמד אלמותי, ואילו סטלה גיבונס ופלורה, שהושפעו מהן, נותרו אלמוניות יחסית. יחד עם זאת, "חוות קולד קומפורט" היא נובלה שנונה וחביבה, המספקת חווית קריאה שונה ומחויכת, וגם לה מקום ראוי על המדף.

Cold Comfort Farm – Stella Gibbons

תשע נשמות והכורסא

2017 (1932)

תרגום מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ

וולף טרולי בן השמונה-עשרה החליט לשים קץ לחייו ביום הולדתו. את האקט הסופי הזה תכנן לבצע בקפיצה מפסגת ההר האהוב עליו. מכיוון שידע שהוא עוזב את הבית שלא על מנת לחזור, החליט לא לקחת אתו דבר, החלטה שהתבררה בדיעבד כשגויה. רצה הגורל, ועל ההר עלו באותו יום שלוש נשים. נולה דוויין, שציינה את יום הנישואין הראשון אחרי מות בעלה, ביקשה לפזר את אפרו באגם הנסתר על ההר. אל נולה התלוו בתה ברידג'ט ונכדתה וון, והסתבר שאף אחת מהן לא הכירה את הדרך אל האגם. וולף נכנע לבקשותיהן להדריך אותן בשבילי ההר, אבל צירוף של ערפל כבד ושל חוסר נסיון גרם לארבעה לתעות בדרכם. פציעות, קור, חברת זאבים ונשרים, ורעב וצמא היו מנת חלקם בארבעה הימים הבאים. כפי שוולף מספר כבר בפתח הספר, לא כולם שרדו.

סיפור ההישרדות מסופר מפיו של וולף, שמשלב בסיפורו את קורות חייו כילד שהתייתם מאמו בהיותו בן ארבע, וגודל על ידי אביו, בטלן ונוכל שיכור. כשהיה וולף בן שלוש-עשרה עברו השניים ממישיגן לקליפורניה לגור עם אחותו של האב. המעבר הרע את חייו האומללים ממילא של וולף, שמצא עצמו בקרוואן חלוד עם דודתו, ועם ילדיה ונכדיה המוזנחים, נתון למשטר האלים של בן דודו. אבל בזכות המעבר הזה הכיר את מי שהפך ידיד נפשו, בירד המבוגר ממנו בשנה. המפלט של השניים היה על ההר הסמוך למקום מגוריהם, שם יכלו לשכוח מן המדבר הלוהט ומן השכונה העזובה, כשהם נהנים מן הרוח ומן המרחבים, ולומדים להכיר את החי ואת הצומח.

הספר כתוב ברגש ובתבונה, ודמותו של וולף נוגעת מאוד ללב. אי אפשר שלא לאהוב את שלוש הנשים, "הדווייניות" כפי שוולף מכנה אותן. הן אינן דמויות מופת, כל אחת וחסרונותיה, אבל הן מאוד אנושיות ומעוררות הזדהות. גם תיאורי הנוף מוחשיים, וקל לחוש את האימה שגיבורי הספר חווים. מתחת לשכבות העלילה זהו בעיקר סיפור על כוחן של חברות ושל אהבה.

הספר נפתח במכתב שכותב וולף אל בנו דניאל בן העשרים, ובו הוא מספר שהחליט סוף סוף לחשוף בפניו את הסוד האופף את סיפור ההשרדות, סוד שנוגע באופן אישי מאוד לדניאל. בניגוד להתרשמות החיובית מאוד שלי מן הספר, את סיפור המסגרת פחות אהבתי, משתי סיבות. הסיבה האחת היא טיבו של הסוד: לטעמי, הסופרת הלכה כאן צעד אחד יותר מדי עם עלילות המשפחה. סיפור ההר (כך, אגב, נקרא הספר במקור The Mountain Story) עומד לגמרי בפני עצמו, ולא היתה סיבה להעמיס עליו את הסיבוך הנוסף. הסיבה השניה היא עצם ההחלטה לגלות את הסוד: נכון שזכותו של דניאל לדעת, אבל לדעתי, זכותו גם לא לדעת, וזו ההחלטה שאביו היה צריך לקבל (ולא אוכל להרחיב בנימוקי מחשש ספוילר).

בהתעלם מאלמנט הסוד, הספר מומלץ.

The Mountain Story – Lori Lansens

כתר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: אמנון כץ