תגית: אמנות

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף

וינסנט ואן גוך, הצייר ההולנדי, התאבד בשנת 1890 בהיותו בן שלושים ושבע. בימי חייו נמכר ככל הנראה רק ציור אחד שלו, "הכרם האדום", ממש באחרית ימיו, בסכום השווה לכאלף וחמש-מאות דולר של ימינו. בימי חייו נחשב יוצא דופן, שלא לומר משוגע, ועבודתו נדחתה כמעט על ידי כל מי שראה אותה או שמע עליה. אחרי מותו, אלמנת אחיו תיאו, שמת כחצי שנה אחריו, עמלה רבות כדי לפרסם את יצירותיו של גיסה. בעשור הראשון של המאה העשרים נערכה בפריז תערוכה של כמה עשרות מציוריו, והוא החל לצבור מוניטין. ב-1990, מאה שנה אחרי שנמכר הציור הראשון, נמכר "דיוקנו של ד"ר גאשה", בסכום שהוא שווה ערך לכמאה ושבעים מליון דולר של ימינו.

אירוינג סטון, שכתב מספר ביוגרפיות טובות מאוד, מספר הפעם על חייו הקצרים של ואן גוך. נדמה שהמילה הטובה ביותר לתאר את האיש היא אינטנסיבי. הוא נכנס בכל לבו ונפשו וגופו לכל מה שבחר לעשות, בין אם מדובר בהשתקעות באזור העני ומוכה הסבל של המכרות בבורינאז', ובין אם מדובר ביציאה אל השדות של ארל לצייר באור המסנוור ותחת השמש הקופחת. סטון עוקב אחר גלגוליו האמנותיים בכל הטווח שבין רישומי הפחם המוקדמים לתמונות שטופות האור של שנותיו האחרונות. הוא מתאר את התאהבויותיו, את מאבקיו הבלתי פוסקים בסביבה שהסתייגה ממנו, את מאמציו ללמוד ולהשתפר ולהפיק מעצמו את המירב. הוא מרחיב אל דמויות אחרות בחייו, ביניהן הציירים ההולנדים שהשפיעו על עבודתו בשלביה המוקדמים, הציירים האימפרסיוניסטים שפגש בפריז, שהאור וה"מהומה" בציוריהם גרמו לו לפקפק בכל מה שעשה עד אז, ואמיל זולא שכתב את "היצירה" אודות סזאן, ואת "ז'רמינל" אודות כורי הפחם שהיו קרובים ללבו של ואן גוך. הוא מספר על העוני המייסר שחווה רוב חייו, משום שהעדיף להוציא את כספו המועט על צבעים ולא על מזון, ועל התדרדרות מצבו הנפשי עד חיתוך האוזן המפורסם והאשפוז ועד ההתאבדות. דמותו של תיאו אחיו מתוארת באהבה, האח שהיה כל כך שונה מוינסנט בכל הליכותיו, אך תמך בו ללא הרף, ולמעשה קיים אותו ואת אמנותו, ונתן אמון בציירים החדשנים של זמנו.

הסופר, כרגיל, יורד לפרטי הפרטים של חיי גיבורו, גם אם את חלקם הוא משלים מדמיונו. הספר מרחיב דעת בכל מה שנוגע לאמנות של ואן גוך וגם לאמנות תקופתו, מציג דמויות תוססות ומלאות חיים, ונקרא כפרוזה טובה, ומעורר ענין למרות שקורות חייו של הצייר הן כבר מזמן נחלת הרבים.

מומלץ.

Lust for Life – Irving Stone

זמורה ביתן

1987 (1934)

תרגום מאנגלית: משה זינגר

הכרם האדום

הבנקאי ואספן האמנות היהודי-צרפתי מואיז קמונדו, שנפטר ב-1935, הפך בשנותיו האחרונות את ביתו הפריזאי למוזיאון המוקדש למאה השמונה-עשרה. את הבית הוריש לאגודה לאומנות דקורטיבית, והעניק לו את השם "מוזיאון נסים דה קמונדו" לזכרו של בנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. קמונדו היה אחד מעשירי היהודים בצרפת, שהיו מעורבים אלה בחייהם של אלה באמצעות קשרי עבודה, חברות ונישואים, וגם באמצעות קשרים חשאיים מחוץ לנישואים. "אולי הייתי יכול לצייר עץ משפחתי, אבל הוא היה נראה כמו רשת קורי עכביש", כותב אדמונד דה ואל, צאצא למשפחת אפרוסי, שסבתו אליזבת היתה חברתה של ביאטריס, בתו של מואיז, ושקרובו הרחוק שארל הוא שסייע למואיז לקנות את ביתו בפריז.

אדמונד דה ואל התחקה אחר קורות בית אפרוסי לאורך דורות בספרו "הארנבת עם עיני הענבר", כשהוא מתבונן בהיסטוריה משתי נקודות זוית, אישית-משפחתית כנצר למשפחה, ואמנותית כקדר ואמן בעל שם עולמי. ב"מכתבים לקמונדו" הוא מקדיש את תשומת לבו למואיז קמונדו, אדם בודד באחרית ימיו, למרות קרבתם של בתו, חתנו ושני נכדיו, מסוגר באבלו על בנו. הספר, כשמו, הוא אוסף מכתבים שכותב דה ואל לקמונדו, משתף אותו בממצאים שמצא בארכיונים, בהרהורים על מהלכה של ההיסטוריה, במחשבות על אמנות, על אספנות, על זכרון ועוד. כמו בספר הקודם, גם כאן הוא אינו מסתפק בהתמקדות צרה בדמויות, אלא מרחיב את היריעה אל התקופה על תהפוכותיה, וכמובן נוגע באמנות. בשונה מהספר הקודם, שהפליג בתיאורים מפורטים ודקדקניים של כל נושא שעליו נתן את דעתו, כאן, בגלל המסגרת המגבילה של המכתבים, התוצאה היא תמונות נפרדות, תמציתיות וממוקדות כל אחת לעצמה, היוצרות יחדיו תמונת חיים של מואיז קמונדו, של משפחתו ושל הקהילה שסביבו.

כמובן, לא נעדר מקומה של האנטישמיות. התקופה המתוארת בספר היא בעיקרה זו שבין מלחמות העולם. זוהי צרפת שבה ספרים אנטישמיים של לואי פרדינן סלין הופכים לרבי מכר, ושבה מעל במת בית הנבחרים נאמר לראש הממשלה היהודי בלום: "מוטב שאת המדינה הזאת יוביל אדם ששייך במוצאו לאדמה הזאת… ולא איזה תלמודיסט ערמומי". לקראת סיום, פרק כמו-דוקומנטרי אינטנסיבי מספר על שארע לבני קמונדו האחרונים תחת השלטון הנאצי. מואיז כבר היה בין המתים. בתו ביאטריס קיוותה שהתנצרות תציל אותה, אבל היא ובתה פאני הואשמו באי ענידת הטלאי הצהוב ונכלאו בדארנסי. במסמך שמצא דה ואל טרח מי שטרח לציין שהיא יהודיה מכל הכיוונים, ושאין לשחררה. בעלה של ביאטריס, ליאון ריינאך, התגרש ממנה, אולי בנסיון להצילה, ונתפס עם בנו ברטראן לא רחוק מן הגבול הספרדי. כולם נשלחו לאושוויץ. איש מהם לא שרד.

בסיום הספר מתייחס דה ואל לזהותו שלו, כצאצא מצד אחד של משפחת אפרוסי היהודיה, וכבנו של כומר אנגליקני מן הצד השני: "אני חושב שאני בן כלאיים. התפקרתי מכל דת אפשרית. אבל אני בהחלט יודע איך נראית מחויבות לרעיון. אני יודע שיש דרכים לעשות מתפוצה משהו יוצא מן הכלל. ושזאת דרך לומר משהו, דרך לצאת נגד הבוז השקט. אני חושב שאפשר לאהוב יותר ממקום אחד. אני חושב שאפשר לחצות גבול ועדיין להיות אדם שלם".

בשוליים: אוסף הנצקה, שהיווה זרז לכתיבת ספרו הקודם של דה ואל, ושכן בביתו בעת הכתיבה, החליף בינתים ידים. שני שלישים ממנו הושאלו לטווח ארוך למוזיאון וינאי, ושליש נמכר למטרות פעילות רווחה.

"הארנבת עם עיני הענבר" אהוב עלי במיוחד. הוא כתוב מתוך אהבה ומעורבות אכפתית, מעשיר, שופע ידע, ונוגע מאוד ללב. "מכתבים לקמונדו", שכאמור שונה ממנו בסגנונו, נכתב באותה רוח, ואני, כמובן, ממליצה עליו. יחד עם זאת, אין לי יכולת להעריך כיצד יתקבל אצל מי שיגיע אליו ללא ידע מוקדם. "הארנבת עם עיני הענבר" תרם לי, לצורך זה, את ההיכרות עם הסופר ועם נבכי החברה היהודית העשירה באירופה של העשורים הראשונים של המאה העשרים. "האחרון לבית קמונדו" של פייר אסולין, ספר מומלץ אף הוא, העניק לי את ההיכרות עם מואיז קמונדו ועם המוזיאון. הקריאה ב"מכתבים לקמונדו" היתה אפוא עבורי כשיבה אל מחוזות מוכרים, תוך העשרתם בנקודת המבט היחודית של דה ואל. מעניין כיצד יחוו אותה מי שלא קראו את שני הספרים האחרים.

Letters to Camondo – Edmund de Waal

ידיעות ספרים

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

כותרת משנה: מסע ברחבי העולם בעקבות היסטוריה, תרבות ואמונה

"לחצות את הגבול" הוא מעין היסטוריה תרבותית מתומצתת. שמונה פרקי הספר מוקדשים כל אחד לנושא נפרד. "ציורי הזמן" סוקר את תולדות האמנות מימי היוונים ועד אמני האימפרסיוניזם. שלושת הפרקים הבאים – "מסעות יהודיים", "נצרות", "בעקבות האסלאם" – מתארים את היווצרותן של הדתות המונותאיסטיות ואת עיקריהן. הפרקים שאחריהם – "סיפורי אירופה", "האבולוציה האמריקאית", "הארה מן המזרח" – מפנים מבט אל אספקטים בהיסטוריה של שלושת האזורים. האחרון, "גיאוגרפיה", מתייחס בקצרה אל התחומים בהן היא עוסקת.

עד כמה אפשר להקיף נושאים עמוקים כאלה בספר אחד? אברהם (אבי) הכהן קומפני מרבה השתמש במילה "לצלול", אבל המילה "להציץ" היתה מתאימה יותר. מדרך הטבע, מכיוון שמדובר בסקירות מתומצתות, אין מקום להעמיק בניואנסים או להמנע מקביעות נחרצות, אבל כמתאבן הספר יכול לעורר ענין. הסגנון נעים, רציני וקליל גם יחד, ויכולתי לדמיין את הכותב, שהוא בין השאר מדריך טיולים, נושא דברים בפני קבוצה סקרנית.

כותרת המשנה מדברת על מסע, ולכן ציפיתי לספר שמבקר במקומות ברחבי העולם, ומציג את ההיסטוריה, התרבות והאמונה שלהם (אולי בליווי תמונות יפות, כמו זו שעל הכריכה). בפועל זהו ספר על שלושת הנושאים הללו, כשבסופו של כל פרק מצורפת רשימה קצרה של אתרים לביקור, רובם ככולם מוכרים ברבים. זה בסדר לכתוב כך, כמובן, רק כדאי להיות מודעים לתוכן השונה מן הכותרת ולתאם ציפיות.

ההעדפה שלי היא לספרים שמעמיקים בנושא אחד, ומכיוון שכך איני קהל היעד של הספר הזה. ניכר שלכותב יש ידע בתחומים שעליהם הוא כותב, ומי שמבקש מידע כללי יוכל למצוא כאן את מבוקשו.

ספרי ניב

2024

כותרת משנה: וספסיאנו דה ביסטיצ'י וכתבי-היד המאוירים של הרנסנס

המאה החמש-עשרה – שלהי ימי הביניים ותחילת הרנסנס – ראתה פריחה בהפקת ספרים. כמאתים ושנים-עשר אלף ספרים בלבד הופקו בכל מערב אירופה במאה האחת-עשרה, ומאז עלה מספרם בקצב גובר, עד למעלה משני מיליון ומחצה במאה הארבע-עשרה, שבה נטלה איטליה את ההובלה, ועד לחמישה מיליון במאה החמש-עשרה. כל הספרים הללו נכתבו בכתב-יד על ידי מי שכונו סופרים (להבדיל ממחברים שחיברו יצירות), ואוירו בידי ציירים ואומנים (על כריכת הספר מופיע איור מתוך "ספר השעות" שראה אור ב-1410). במשך רובה של התקופה חומר הגלם היה קלף, עד שבמהלך המאה השלוש-עשרה הצטרף אליו הנייר, שכונה בזלזול "קלף סמרטוטים". תהליך יצורו של ספר היה ארוך ומורכב: החל מהפיכת עורותיהם של בעלי חיים לקלף, שכירת סופרים, הכנת דיו וכלי כתיבה, בחירה בסוגי אותיות, שכירת אומנים, יצור צבעים ומכחולים, ועד כריכת הספר, שהיתה עבודה פיזית לא קלה, ועיטור הכריכה. מכיוון שספרים רבים היו בעצם העתקים של ספרים עתיקים, נדרשה מומחיות מיוחדת בזיהוי עותקים משובחים שניתן להסתמך עליהם, שכן העתקה ידנית לאורך השנים יצרה שגיאות שהועתקו אף הן. לא פחות חשובה היתה עבודת ההגהה הקפדנית בסיום הכתיבה.

וספסיאנו דה ביסטיצ'י פסע אל תוך העולם הזה בשנת 1433 בהיותו כבן אחת-עשרה, כשנשכר כעוזר בחנותו של קרטולאי ברחוב מוכרי הספרים, וייה דֵיי ליבּרָאִי, בפירנצה. הקרטולאים, שנקראו כך על שום מלאי הנייר שהחזיקו, מכרו ספרים וכלי כתיבה, הפיקו כתבי-יד, והשאילו תמורת תשלום ספרים להעתקה. וספסיאנו נועד לעבוד בסדנה, אבל קנה דעת, קשר קשרים, והפך קרטולאי מומחה. עם השנים היה לשותפו של האיש ששכר אותו כילד, ולאחר מותו היה שותפם של יורשיו, שלא היו מעורבים בפועל בעסקים. "יש שם פלוני וספסיאנו, מוכר ספרים מעולה, מומחה ובקיא הן בספרים והן בסופרים, שאליו פונה כל איטליה, ואף נוכרים שברצונם למצוא ספרים מהודרים למכירה", נאמר עליו. הוא רכש לעצמו מוניטין כמי שהקפיד להעסיק סופרים מיומנים ואמנים מוכשרים, התמחה בזיהוי העותקים המשובחים ביותר בכל תחום, ולא פחות חשוב – העניק טיפול סבלני ויעיל ללקוחות תובעניים. בשל המוניטין שלו, סופרים הוסיפו את שמו לעמודים האחוריים של כתבי היד כמעין חותמת איכות. עשירים ונכבדים הזמינו אותו לייסד עבורם ספריות. החנות, שהיתה גם ספרית עיון, נעשתה מקום מפגש למאורות האינטלקטואליים של פירנצה, ווספסיאנו, שהיה ככל הנראה איש רעים להתרועע, רכש חברים רבי עוצמה, ביניהם בני מדיצ'י והאפיפיור ניקולאוס החמישי.

וספסיאנוס היה לא רק איש עסקים, אלא גם איש רוח, שהתמכר לרעיונות בספרים שהציע למכירה – מסירות לאידיאלים ההומניסטיים החוזים את כינונו של עולם טוב יותר באמצעות לימוד כתביהם של הקדמונים. "כל הרוע – ילוד הבערות הוא, ואילו מחברי הספרים האירו את העולם וגירשו את החשיכה, וביחוד המחברים מן העת העתיקה", כך האמין. "את החשיכה הזאת ביקשו הוא וידידיו לגרש בעזרת פיזור הזוהר הטהור של העבר על העידן השסוע והאומלל שלהם – סופר אחר סופר, כתב-יד אחר כתב-יד", חותם קינג את ספרו.

בשנת 1464 הגיעה המצאתו של גוטנברג לרומא, ועולם הספרים החל לשנות את פניו. הספרים הראשונים, אלה שלא היו כתבי תעמולה פוליטיים או כנסייתיים, חיקו את כתבי-היד. הם הודפסו בסְדר פָּריק (שהומצא, אגב, כבר במאה האחת-עשרה על ידי הסינים ושוכלל על ידי הקוריאנים שנים לפני גוטנברג), אבל העימוד והאותיות שימרו את המראה של הספר שנכתב ביד, והעיטורים צוירו על הדפים אחרי ההדפסה. הדפוס התמודד עם אותן בעיות שאיתן התמודד וספסיאנוס כשביקש להדפיס יצירות קלאסיות – בחירת מקור אמין ועריכת בקרת איכות לתוצאה. התהליך המודרני נתקל בהתנגדויות בגלל איכות המוצר (ריבוי שגיאות), מטעמים אליטיסטיים, ומחשש מתכנים בלתי הולמים. בהדרגה החל לכבוש לו שווקים חדשים. כך, לדוגמא, הודפסו עבור זמרי רחוב ספרי שירים באיכות נמוכה, שאותם ביקשו הללו למכור למאזינים בסיום הופעותיהם. הדפוס וכתבי-היד התקיימו במשך שנים זה לצד זה, וקינג מספר, בין השאר, על מלומד שחרד לשלמותה של עבודת חייו, כתב-יד מהודר של כתבי אפלטון שהכין עבורו וספסיאנוס, ומיהר להזמין למעלה מאלף עותקים מודפסים כדי להבטיח את עצמו מפני אובדנו. ליאונרדו דה וינצ'י הוקסם מהמצאת הדפוס, ואף שרטט תכנית למכבש משלו, אך באופן פרדוקסלי כלשהו לא טרח להשתמש בדפוס כדי לשמר את רעיונותיו שלו. הדַפָּסים, שהאמינו בעליונות שיטתם על פני העתקה ידנית, נתנו לכך לעתים ביטוי בקולופונים (רשומה החותמת את הספרים), שאחד מהם הצהיר, אולי בלגלגנות קלה, "תן מנוחה לידך היגעה, תן מנוחה לעט הקנה".

פירנצה התמהמהה לאמץ את הדפוס. יתכן כי מעמדו המרכזי והאיתן של וספסיאנו היה אחד הגורמים לכך, יחד עם גורמים נוספים כמו חוסר הענין של לורנצו דה מדיצ'י, או ההתיחסות לדפוס כאל המצאה נוכרית. אבל את מהלך העניינים לא ניתן היה לשנות, וגם לא היתה סיבה לשנות. "וספסיאנוס תפס מקום רעוע שאין לקנא בו: מקום המעבר בין טכנולוגיה אחת לטכנולוגיה אחרת, שונה לחלוטין. הוא ליטש עד כליל השלמות אמצעי להפקת ספרים שאותו החליף במהרה, או מוטב לומר בלע, אמצעי אחר". בשנת1480 פרש מעסקי הפקת הספרים והחל לכתוב, בעיקר ביוגרפיות של אישים מרכזיים בתקופתו, אנשים שהכיר באופן אישי, או שיכול היה להשיג עדויות אודותם ממקור ראשון. עד שנת 1493 השלים את כתיבתן של שלוש-מאות ביוגרפיות, השופכות אור על איטליה של ימיו. הביוגרפיות הופצו כספרים כתובים ביד, כמובן, בעותקים ספורים שחולקו לחברים. רוב העותקים נעלמו או נפגמו; עותק שלם יחיד התגלה בספרית הותיקן בשנת 1839, וראה אור. למרות מעמדו הרם של וספסיאנו לא עלה בידו להרוויח, לא כסופר ולא כמחבר. "רוב המעסיקים עצמם בספרים, בלי מקורות תמיכה אחרים, נכסיהם דלים המה", אמר.

רוס קינג צירף את סיפורו של וספסיאנוס מקרעי עדויות והוכחות לקיומו. אבל וספסיאנוס, למרות ששמו מופיע על הכריכה, ולמרות שהביוגרפיה האישית שלו מהווה את החוט המקשר בין פרקי הספר, אינו גיבור העלילה. קינג, כמו גם בספריו האחרים, "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" ו"משפט פריס", אינו מסתפק בדמות אחת או בציר סיפורי אחד, אלא רוקם שתי וערב את סיפורה של תקופה, את סיפורה של איטליה במחצית השניה של המאה החמש-עשרה – "התערובת המוכרת עד זרא של שאפתנות פוליטית והתפשטות טריטוריאלית, שהתנהלה על רקע של דרמות משפחתיות ובריתות בנות-חלוף" – את התחיה התרבותית של העת העתיקה, ואת השפעתם של אלה על חייו של היחיד ועל היקום של הספרים.

התרגום הופקד בידיו האמונות של עמנואל לוטם, שגם צירף הערות מועילות מבלי להכביד על הטקסט.

(הערת שוליים: בצירוף מקרים חביב, זמן קצר אחרי שקראתי אודות תופעת "ספרי אגורה", מצאתי כאן את הציטוט הבא מאת המשורר הרומאי מרטיאליס, המשקף את המעבר בתקופה הרומית ממגילה לספר: "אתה, המבקש כי ספָרַי הקטנים ילווך בכל אשר תלך ומשתוקק לחברתם במסע ארוך, קנה את אלה, את הקלף צפוף הדפים הקטנים")

ספר מרתק, מעשיר מאוד ומומלץ בהחלט.

The Bookseller of Florence – Ross King

שוקן

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

פרנקי וזיק הם בני-עשרה בודדים. שניהם ננטשו על ידי אבותיהם ונותרו עם האמהות הפגועות. שניהם בעלי כישורים יצירתיים – היא כותבת, הוא מצייר. שניהם מתבדלים מטבעם. הם נפגשו בקיץ חם אחד, כשאמו של זיק בחרה לשוב אל בית אמה, בעיירה בה מתגוררת משפחתה של פרנקי, כדי להתאושש אחרי הנטישה. בהדרגה נוצר ביניהם קשר של ידידות ומעט משיכה מינית, אך את העוגן של חברותם מהווה האמנות.

באחד הימים העלה זיק את ההצעה ליצור יצירה משותפת, ולהציג אותה ברחבי העיירה בעילום שם. "נתלה אמנות, אולי נחביא אותה בכל מיני מקומות בעיירה, ואנשים יהיו כזה, מי עשה את הדבר המגניב הזה, ואנחנו נהיה כזה, וואו, לא יודעים. בטח מישהו ממש מגניב, ואז נלך משם ומין נשרוק לעצמנו עם הידיים בכיסים". פרנקי כתבה את הטקסט, "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכבוש רעב לאוכלנו", זיק עיטר, ובמעין ברית דמים ריססו טיפות מדמם שהתפזרו על הדף ככוכבים. עותקים מן הכרזה שיצרו תלו בחשאי ברחבי העיר, הטמינו בתיבות דואר, ובאובססיביות בלתי ברורה יצרו עוד ועוד עותקים להפצה.

מה שהיה אמור להיות ריגוש אישי הפך למה שכונה "הבהלה הגדולה בקואלפילד". היו שמועות על מעורבות של כת השטן, קמו חקיינים, נוצרו סכסוכים, אנשים מתו. פרנקי וזיק, שנשבעו זה לזה לשמור את זהותם כיוצרים בסוד, לא פצו פה ונותרו לחיות עם רגשות אשמה.

שנים אחר-כך עיתונאית סקרנית החלה לשאול שאלות, ובחקירותיה הגיעה אל פרנקי, כעת כבר אשה בוגרת, נשואה ואם לבת.

"זה לא הזמן לפאניקה" הוא סיפור קצר שנמרח ללא תוחלת על פני רומן שלם, וגם כסיפור קצר הוא לא היה מצליח לשכנע. הבעיה העיקרית שהיא שלפרנקי ולזיק אין שום סיבה לחוש אשמה. הטמטום והעדריות של הבריות לא היו קשורים בשום צורה לכרזה שיצרו. נניח שכבני-עשרה הם נטו לעודף רגשיות ולפאניקה; הנסיון לגרום לקורא להאמין שהיתה לכך השפעה על המשך חייהם מותח עד הקצה את גבולות האמינות. לכך יש להוסיף את הפלקטיות של הדמויות כולן, ואת הנסיון הלא מוצלח של הסופר לכתוב כנערה וכאשה.

אילו רק זכרתי שקווין וילסון כתב גם את "אין מה לראות פה", הייתי חוסכת לעצמי את הקריאה.

Now is not the Time to Panic – Kevin Wilson

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.

מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.

"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.

מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).

רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.

בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.

בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.

אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.

ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.

כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King

דביר

2006 (2002)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

מַרְיָם, אמו של האמן סעיד אבו שקרה תושב אום אל-פחם, החלה לספר על עברה כילדה ועל עברה של משפחתה רק בגיל מבוגר, כשנה לפני שחלתה במחלה ממנה לא החלימה. סיפוריה הבהירו לבנה כמה מעט הוא יודע על ההיסטוריה של ערביי ישראל, והיתה לו תחושת החמצה על שהחל להעמיק בנושא בשעה שהעדים הולכים ומתמעטים. ספרו, שהוקדש לזכרה של אמו, מספר את הסיפור המשפחתי יחד עם הנרטיב הפלסטיני, תוך מתן דגש לאמנותו של הכותב ולפעילותו הנמרצת להעצמת אמנים פלסטינים.

הספר מוקדש לזכרה ולרוחה: הספר מוקדש לאמי מַרְיָם ז"ל ולכל הנשים אשר עברו בחייהן טלטלה, בין הדרה, כאב ויסורים לתקוה ואהבה, וקולן מעולם לא נשמע. נשים שחלקן עברו מלחמת קיום אמיתית בין להיות או לחדול ובין התרסקות לתקומה, והצליחו להחלץ ולפתוח שער לעצמן ולאחרים אל עולם המבוסס על אמפתיה, אנושיות ואהבת האחר, תוך שהן מצביעות על הדרך.

לסעיד אבו שקרה יש מסרים ברורים, ברוח החינוך שקיבל מאמו, אשה מושתקת ומדוכאת בעולם פטריארכלי, שידעה להעניק לילדיה חיבוק וחיזוק. "במקום להלחם בכוח גדול ממך, תחשוב איך לזרום אתו. במקום לפגוע בו, תהיה חלק ממנו ותוך כדי כך תשפיע". אבו שקרה מתאר חיים על קו התפר, רצופי תהיות על השתייכות. הוא בחר בקריירה כשוטר, למרות שלדבריו ספג אפליה ועלבונות, ובמקביל צעד בעקבות אחיו הבכור שבחר באמנות כדרך חיים (אחיו וליד פנה ללימודי אמנות בעידודם של בני זוג ניצולי שואה, שבביתם שכר חדר). בעקבות החשיפה להיסטוריה של משפחת אמו, ובעקבות החלטתו להתרכז באמנות, החליט להפסיק לחדול להאשים אחרים בהשכחת ההיסטוריה ובמעמד הנחות של אמנות פלסטינית, וליטול את היוזמה לידיו. "הבנתי שאנחנו סובלים מאימפוטנציה תרבותית אמיתית, ושאם לא יתחולל שינוי, נשאר לעד אנשים שתרבותם מרוסקת ואין מי שיחקור ויתעד אותה". פעילותו הציבורית מתמקדת בעיקר בגלריה שהקים באום אל-פחם, למרות התנגדות מקומית, ולמרות שהמציאות הפוליטית מציבה מכשולים בדרך של שיתוף הפעולה עם עולם האמנות הישראלי.

הגלריה מציגה, נוסף לתערוכות, גם את הארכיון הפלשתיני, שאתו יש לעתים לעמיתיו הישראלים בעיה. אבו שקרה אומר: "חשבתי שהארכיון צריך להיות נקודת מפגש דווקא במקום שבו אנחנו לא מסכימים. במקום לטאטא ולהסתיר, החלטתי להציף את הדברים למעלה".

גליה בר אור כתבה אחרית דבר, המספרת על היוצר ועל יצירתו. הספר, הערוך במתכונת אלבום, כולל בסופו כמה מציוריו של אבו שקרה.

ללא קשר לעמדה פוליטית מצד זה או אחר, אם יש רצון לקיים דו-שיח, צריך לפחות להכיר את מי שאתו מדברים. סעיד אבו שקרה פותח עבור הקורא הישראלי חלון אל עולמו.

שוקן

2023