תגית: אמרי זרטל

על כריכת הספר נקבע כי "זה לא ספר מתח", מן הסתם מתוך תפיסה הרואה בספרות מתח ז'אנר נחות. אבל ספר מתח יכול להתעלות לכדי ספרות יפה, תלוי בסופר, וגוטפרוינד בהחלט כותב ספרות שכזו. שלד הסיפור הוא נסיון משטרתי לפענח סדרת מעשי רצח, ובמישור הזה הוא קליל, זורם, אפילו הומוריסטי. על פני המישור הזה ומתחתיו צצים היבטים נוספים המעניקים לספר את הערך המוסף שמעבר לעלילה הבלשית, וזהו (אם לצטט שוב מן הכריכה)  "הפאזל הייחודי שמרכיב אמיר גוטפרוינד".

במפתיע, גוטפרוינד בחר בז'אנר המתח כדי להציב יד זכרון לסופר היהודי-פולני הפיוטי ברונו שולץ. שולץ הספיק לפרסם בימי חייו שני קובצי סיפורים "חנויות הקינמון" ו"בית המרפא בסימן שעון החול". שני רומנים שכתב אבדו לאחר הירצחו ביריה ברחוב בידי הנאצים. באפילוג לספר מתאר גוטפרוינד את הקסם שסיפוריו של שולץ מהלכים עליו, ובספר עצמו הוא מפקיד את האהבה לשולץ בידיה של זואי, בת שבע-עשרה שמחפשת את מקומה בעולם. משפטים מתוך סיפוריו של שולץ נכתבים על הקירות סמוך למקום הימצאן של הגופות ("ובכיתי מאושר ומחוסר אונים" הוא הראשון שבהם), וחייו משולבים בחייהן של כמה מן הדמויות בספר. לקראת סופו של הספר מופיע שולץ בחלומה של אחת הדמויות ושואל: "ובאשר ליצירה שלי, אני באמת תוהה. אחרי מותי, האם היא תיעלם או תתקיים? מה דעתך, שלמה? האם יש סיכוי שהיצירה שלי תמשיך לנדוד בעולם הזה, באפלה… כמו ריחו הנשאר של פרח?". גוטפרוינד בהחלט תורם להשמרותה של יצירת שולץ. אני מניחה שקריאה ב"אגדת ברונו ואדלה" שלחה לא מעט קוראים לחיפוש אחר ספרו של שולץ הקשה למדי להשגה (שני קובצי הסיפורים שלו אוחדו לספר אחד בתרגום לעברית).

מרשימה בעיני היכולת של גוטפרוינד לחדש בכל אחד מספריו. אין בין הספרים שכתב שניים הדומים זה לזה.  "שואה שלנו" ו"העולם, קצת אחר כך" הרשימו אותי מאוד, ו"אחוזות החוף" עטור הפרסים ו"בשבילה גיבורים עפים" הפופולרי לא דברו אלי בכלל. לאחרונה קראתי את "במזל עורב", שהפתיע אותי בקלילות היחסית שבה הוא לכאורה נכתב, סגנון כתיבה שלא ציפיתי לו מן הסופר. "אגדת ברונו ואדלה" מצטרף מבחינתי לצד החיובי של המאזן.

גוטפרוינד נוקט בשיטת המספר היודע-כל, ומשתף בידע את הקוראים. כך נחשפים הרוצחים בפני הקוראים כבר בשלב מוקדם יחסית, אם כי מניעיהם בשלמותם נגלים בהדרגה. למרות הידע המוקדם, הספר בהחלט נקרא במתח ובנשימה עצורה. הוא משחק יפה על התפר שבין קלילות עכשווית ובין כבדות הנובעת ממאורעות העבר הקשים. יש בו הומור במידה, עברית נאה, דמויות מאופינות בחן, אהבה גדולה לספרות, ויותר מכל הוא מקורי ומיוחד, ובשל כך מומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2014

עיצוב העטיפה: אמרי זרטל

לפני למעלה מעשרים שנה סיפר יגאל שוורץ את סיפור ילדותו לסופרת רות אלמוג. בהתבסס על זכרונותיו כתבה אלמוג סיפור בשם "גמדים על הפיז'מה", תוך שהיא נוטלת חרות לשנות את פרטי הארועים. כעת יגאל שוורץ בוחר להתמודד עם עברו באמצעות מעין ניתוח ספרותי של הסיפור הבדוי. תחילה מובא הסיפור בשלמותו, ובמהלך הספר שוורץ מתייחס כמעט לכל משפט ומשפט, תוך שהוא מערב תובנות ספרותיות עם עימות של הסיפור הספרותי מול הסיפור האמיתי. אם זה לא נשמע מורכב דיו, הכותב נותן פתחון פה לדמויות השונות, שכבר הלכו לעולמן, מאפשר להן להתפרץ אל תוך הטקסט, וכדי למנוע בלבול לגבי זהות הדוברים הוא עושה שימוש בשישה פונטים שונים – אחד למספר,שני לאחותו, שיש לה הרבה מה להגיד, שלישי לאם, שבאה בטענות לכולם, רביעי לאב, שממעט לדבר, בטוח שיסתמו לו את הפה בכל רגע, חמישי למשפטים מן הסיפור של אלמוג, ושישי למובאות מיצירות ספרותיות אחרות.

אם הייתי קוראת את הפסקה שמעלי לפני שהתחלתי לקרוא את הספר עצמו, סביר להניח שהייתי מחמיצה את הספר. התערובת הזו היתה נראית לי על פניה מתחכמת מדי, נסיון מאולץ להיות מקורי. אבל למזלי הסתפקתי בקריאת המשפט הראשון מן הטקסט שעל הכריכה, "אח ואחות גדלים בבית קטן ומבודָד בלב פרדס משוגע בישראל של שנות החמישים…", והחלטתי לנסות. מתוך הכאוס היצירתי עולה ופורחת יצירה מרתקת, נוגעת מאוד ללב, אם כי קשה נפשית לקריאה. שורה על הספר, כמו על הבית המתואר בו "האווירה הדחוסה, המאיימת, חסרת הוודאות, ההזויה, הסיוטית ששלטה שם". אני לא יודעת אם היתה בחירה מודעת לכתוב יצירה כאוטית, אבל אין ספק שבמקרה הזה ה"איך" משרת נפלא את "המה". תפיסה לסירוגין של ריחוק ספרותי ושל קרבה עזה למתרחש, עירוב כמה קולות המתפרצים זה לדברי זה, אפילו ריבוי הערות ביניים – כל אלה מצטרפים יחדיו להמחיש אוירה מעוותת של חוסר מנוחה קיצוני, של פחד ושל אי-וודאות. שני ילדים בבית מבודד בפרדס, עם אב אלים ואם אגוצנטרית, בצל השואה, תחת הטרור הנפשי של האם הנוטשת והאב המנצל, זוג שהמילים זוגיות והורות אירוניות בהתייחס אליו.

אני לא נוהגת לקרוא ניתוחים ספרותיים. אין לי סבלנות להיתפסות בכל תג ותו כדי לגלות למה ואיך הסופר יצר את מה שיצר. די לי במה שאני חשה באופן אינטואיטיבי במהלך הקריאה. כנראה מכיוון שכאן הניתוח, שהוא אמנם רחב היקף, אינו עומד בפני עצמו אלא משמש גם ככלי יצירתי, דווקא קראתי אותו בסקרנות רבה. לא תמיד הסכמתי עם המסקנות (לדוגמא, יגאל שוורץ טוען שדרך הכתיבה של הקטע הפותח את הסיפור יוצרת תחושה שמדובר בארוע חד-פעמי, עד שהסופרת גורמת באמצעות מילה אחת להבין שזהו ארוע חוזר, ואני – כשקראתי את הסיפור – התרשמתי כבר מן המשפט הראשון שמדובר ברוטינה מוטרפת), אבל רוב הזמן מצאתי ענין רב ב"מאחורי הקלעים" של הכתיבה: כיצד משפטים מהדהדים זה את זה, איך מאופינות הדמויות בהקשרים ההדדיים שלהן, השימוש בשפה גבוהה מול שפת דיבור לקויה, ועוד.

קוראי ספרים מכירים את יגאל שוורץ בעיקר מן הכריכות האחוריות של ספרים בהוצאת כתר וכנרת ז"ב, כמו גם מספרי העיון שלו. המעבר מתפקיד העורך והחוקר איש האקדמיה לתפקיד הסופר הוא לא מובן מאליו, אבל במקרה הזה, אולי בגלל הסיפור הפרטי האינטנסיבי, המעבר חלק. לא ניכרת בספר גולמיות של יצירת פרוזה ראשונה, ולמרות שהסיפור אישי מאוד הוא צולח יפה את המרחק שבין האישי לציבורי.

אני לא מתלהבת מן המנהג לקבץ על הכריכה "מליצי יושר" שיכתבו סופרלטיבים, ובכל זאת אקח בהשאלה ביטוי קולע אחד מדבריה של צרויה שלו לתיאור הספר: "יצירה עזה ומזעזעת". זהו ספר מיוחד במינו, חווית קריאה לא קלה אך מומלצת מאוד.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל

הוצאת דביר

2014

רבות נכתב ונאמר על יאנוש קורצ'אק, הסופר והמחנך, שחיזק ועודד את ילדי בית היתומים שלו, ולא נטש אותם עד לרגע מותם. אחת מן הביוגרפיות נכתבה על ידי אמה של יואנה אולצ'אק-רוניקר ב-1949, וכעת הבת מפרסמת ביוגרפיה משלה. בין קורצ'אק למשפחתה של הכותבת התקיימו קשרי ידידות ועסקים – סבה וסבתה ניהלו הוצאה לאור שבה פורסמו ספריו, וכילדה היא פגשה בו מספר פעמים לפני המלחמה וגם בשנותיה הראשונות (יואנה אולצ'אק-רוניקר היתה בת 5 כשהמלחמה פרצה, וחייה ניצלו כשהסתתרה עם אמה ועם סבתה אצל מכרים פולנים).

כך בדיוק יש לכתוב ביוגרפיה: בצניעות, בדייקנות, בהרחבה מן היחיד אל הכלל ואל התקופה, בהסתמך על מסמכים ועל עדויות ולא על שמועות, מתוך כבוד לנושא ובלי לחפש סנסציות. למרות שקורצ'אק הרבה לכתוב, הן ספרות בדויה, הן מאמרים בתחומי עיסוקו, ואפילו סקיצה לביוגרפיה ביומן שניהל בגטו, פרטים ביוגרפים רבים חסרים. הכותבת לא מנסה להשלים מדמיונה, ולא מהססת להצהיר שאינה יודעת. כשמתאפשר לה להשלים מתיאורים מקבילים היא עושה זאת (לדוגמא, קורצ'אק לא השאיר עדות כתובה של מסעו הראשון לפלשתינה ב-1934. הכותבת מניחה שחוויותיו היו דומות לאלה של סבתה שעשתה את אותה דרך באותה אניה שנתיים אחר-כך, ומביאה קטעים מיומנה של הסבתא). כשהיא מרגישה שהיא דורכת במקום שקורצ'אק היה מעדיף לשמור פרטי, היא לא מחטטת (לדוגמא, שאלת פעילותו כבונה חופשי). היא לא מתפתה לנבור ביחסיו עם נשים, ומשאירה פתוחה את השאלה בדבר קשרים שאפשר להניח שהתפתחו מעבר לקשרי עיסוק. התיאורים שלה אינם לוקים בהערצה עיוורת, היא אינה מסתירה צדדים בלתי מחמיאים באופיו, אבל אינה מחפשת כותרות צהובות. לפעמים היא מרחמת עליו, לפעמים לא לגמרי מבינה אותו, לפעמים מתפעלת ממנו, אבל לאורך כל הספר היא אוביקטיבית ולא שיפוטית, ויחד עם זאת אכפתית ואמפטית.

מעבר לתיאור המרתק של דמותו של קורצ'אק, יש לציין לטובה את ההרחבה בתיאור התקופה והסביבה. למדתי מהספר דברים רבים שלא ידעתי קודם לכן על קורותיה של פולין בעיקר בשנות ה-20, והועשרתי בידע בתחומים נוספים, כמו תרבות, חינוך, פוליטיקה ועוד. כמו כן למדתי רבות על קורצ'אק האיש, מעבר לדמותו האייקונית המוכרת.

למרות שלא קראתי כמובן את המקור הפולני, אני מרגישה שהמתרגמת עשתה עבודה משובחת. הקריאה קולחת, לא ניכרים אילוצים תרגומיים, וחשתי מעין אינטימיות עם הסופרת. הופתעתי לראות שאת העטיפה עיצב אמרי זרטל המצוין: אני רגילה לעטיפות המרהיבות והססגוניות שלו, ומסתבר שכוחו יפה גם בעיצוב מאופק כראוי לספר.

Korczak. Proba Biografii – Joanna Olczak-Ronikier

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מפולנית: מרים בורנשטיין

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

בדרך-כלל אני כותבת סקירה על ספר ביום שלאחר שסיימתי לקרוא אותו, לוקחת לעצמי  את הלילה להרהר בו. פסק הזמן הזה בדרך-כלל מציף היבטים בספר שלא הבחנתי בהם במהלך הקריאה, ומאפשר התיחסות יותר מעמיקה אליו. עם הספר הזה לקחתי פסק זמן ארוך פי שלוש, ו… שום דבר לא צף. הספר נראה לי כעת ריקני וחסר טעם בדיוק כפי שהצטייר לי תוך כדי קריאה. ניסיתי נואשות לא להיות שלילית לחלוטין, אבל בכנות, הדבר היחיד שאפשר לציין לטובתו זו העטיפה היפה שעיצב אמרי זרטל.

הספר עוסק במשפחת לגונה לדורותיה, שושלת של נשים מקוללות. רובצת עליהן קללת עולם לסבול מאהבה נכזבת, להשאר רווקות, וללדת בחרפה בנות שתמשכנה לסבול מאותה תסמונת. הגיבורה הראשונה המתוארת בספר היא קלרה, בתה של מכשפה מכוערת. קלרה מאוהבת באציל ספרדי, וגם הוא אולי מאוהב בה, אבל למטה מכבודו לשאת אותה לאשה. הוא קונה לה חווה, שבה תוכל לגדל את בתם המשותפת, אבל היא בוחרת לנקום על ידי הפיכת החווה לבית זונות, בו היא משמשת כזונה הראשית. בחווה היא מגדלת, באופן קלוקל בהחלט, את בתה מנואלה. מנואלה מצדה יולדת את אובלידו, ואובלידו – הללויה – יולדת בן. הקללה הוסרה. איך זה קרה? המאמץ להזכר בנפתולי העלילה הוא למעלה מכוחי.

על כריכת הספר נכתב כי זהו ספרה הראשון של הסופרת למבוגרים. מכאן ניתן מן הסתם להסיק שספריה הקודמים נכתבו לילדים. אולי זו הבעיה: "בית האהבות הבלתי אפשריות" כתוב כספר לא מוצלח במיוחד לילדים, שלהוריהם לא אכפת שגיבורותיו הן לא נסיכות, אלא זונות. התיאורים פשטניים, הדמויות שטוחות, והקורא המבוגר נדרש לקבל ללא תהיות ומענות כל מיני מעשי כשפים והתנהלויות הראויות לאגדות לא מעניינות. אפשר לכתוב ספרי כשפים למבוגרים: ז`ורז` אמאדו מפליא לשאוב את קוראיו לעולם של רוחות, טוני מוריסון מצליחה להראות את העולם מעיניהם של מאמינים בשדים, גבריאל גרסיה מארקס מלהטט בתחום הזה. וגם בספרי נוער אפשר לספר סיפורי קסמים משכנעים, ו"הארי פוטר" הוא דוגמא מצוינת. בספר שלפנינו אין שום נסיון לשוות אמינות לאספקטים העל-טבעיים, או לפחות לשלב אותם בצורה לא צורמת במהלך הארועים הטבעיים. אבל הבעיה בספר הזה היא מעבר לאמינות: הוא פשוט כתוב גרוע, לא מושך בכלל לקריאה.

La Casa De Los Amores Imposibles – Cristina Lopez Barrios

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מספרדית: ליאור הר-לוין

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

זהו סיפורו האמיתי של ולנטינו אצ'אק דנג, וסיפורם של "הילדים האבודים" של סודן. בשנות ה-80 של המאה הקודמת, פרצה – ולא בפעם הראשונה – מלחמת אזרחים בסודן: העילה הפעם – התנגדותם של בני הדרום הנוצרים להחלת חוקי האיסלם של השלטון בחרטום. אבל נדמה שזהו רק תירוץ: המתיחות בין השבטים ובין הדתות היא עתיקת יומין. ביומיום הם מצליחים להגיע לסטטוס קוו שכולם נהנים ממנו, אבל קל מאוד להלהיט את היצרים ולנצל אותם לצרכים של משחקי כוח ותאוות בצע. מעורבים פה נפט ואדמות מרעה, וגם גורמים מבחוץ בוחשים ומנסים להפיק תועלת לעצמם. מעשי אכזריות הופכים לשגרה, משפחות נקרעות, נשים נאנסות, ילדים נחטפים לעבדות. בני הדרום מתחילים לנהור בהמוניהם אל מעבר לגבול, ובתוכם אלפי ילדים.

הספר מתאר את מסעו של אצ'אק מכפרו ההרוס אל עבר אתיופיה, משם חזרה לסודן, ואחר-כך לקניה, עד שהוא מגיע בסופו של דבר לארצות-הברית, במסגרת מחווה של זו האחרונה לישוב "הילדים האבודים".

כואב מאוד לקרוא את הספר, וקשה לכתוב על כל הדברים הכואבים שבו. הכאב הוא בתמונה הגדולה, אבל גם בפרטים הקטנים שהוא מזכיר כבדרך-אגב. לדוגמא, ממש לפני ההגעה למחנה הפליטים הזדמן להולכים להמיר את מעט חפציהם באוכל. היו כאלה שמכרו את הבגדים שלגופם, כי זה כל מה שהיה להם. במשפט קצר, כאילו אגבי, הוא מספר שמאוחר יותר הם התחרטו על כך, כי במשך חצי שנה הם התהלכו עירומים, פשוטו כמשמעו. עד שהעולם שמע על המתרחש בסודן, עד שהתארגנו כוחות הסיוע, הם נותרו ללא בגדים. קשה להעלות על הדעת עליבות והשפלה שכאלה.

הספר כולו קורע לב. הנה קטע שלא אשכח לעולם:

(הבהרה: הראי שעליו הוא מדבר במשפט הראשון אינו ראי של ממש. הילדים מנחשים את מראה פניהם על פי מראה חבריהם)

בראי של ויליאם ק' לא נראיתי טוב ביום ההוא. הלחיים שלי היו שקועות, העיניים מוקפות טבעות כחולות. הלשון שלי היתה לבנה, עצמות האגן שלי בלטו מבעד למכנסים הקצרים. הרגשתי כאילו הגרון שלי מצופה עץ ועשב. הנסיון לבלוע גרם כאב עצום. ילדים דברו בידים מונחות על גרונם, מנסים לעסות לחות אל תוכם. אני שתקתי, והמשכנו ללכת. אחר הצהרים היה איטי מאוד. לא היינו מסוגלים ללכת בקצב שמתקרב לקצב שהלכנו בו בתחילת המסע. התקדמנו מעט כל כך. ביום ההוא ויליאם ק' ביקש לעצור לעתים קרובות.
– רק לעצור ולעמוד לרגע, הוא אמר.
והיינו עוצרים וויליאם היה נשען עלי, מניח יד על כתפי. הוא היה נושם שלוש נשימות ואומר שהוא מוכן להמשיך. לא רצינו לפגר מאחור.
– אני מרגיש כבד כל כך, אצ'אק. אתה מרגיש כבד ככה?
– כן, כן, ויליאם, כולם מרגישים.
אחר הצהרים התקרר, והיה קל יותר לנשום את האוויר. עברה שמועה לאורך הטור שמישהו מצא נבלה של דיק-דיק. הם הבריחו את הנשרים, ועכשו ניסו למצוא מעט בשר אכיל על עצמות החיה.
– אני צריך לנוח שוב, לחש ויליאם ק'. – כדאי שנשב קצת.
לא הסכמתי שכדאי שנשב, אבל ויליאם ק' כבר עשה את דרכו אל עץ, ועד מהרה ישב תחתיו, ראשו שעון על הגזע.
– אנחנו צריכים ללכת, אמרתי.
ויליאם ק' עצם את עיניו. – אנחנו צריכים לנוח. תנוח איתי, אצ'אק.
– הם מצאו דיק-דיק.
– זה נשמע טוב.
הוא הביט אלי וחייך.
– אנחנו צריכים להשיג משהו מהבשר. הוא ייגמר בתוך שניה, ויליאם.
הבטתי בשעה שעיניו של ויליאם ק' עפעפו, עפעפיו נעצמו לאיטם.
– תכף, הוא אמר. – אבל שב שניה. זה עוזר לי. בבקשה.
עמדתי מעליו, מצל עליו, נותן לו רגעים אחדים של שלווה. ואז אמרתי שהגיע הזמן ללכת.
– עוד לא, הוא אמר.
– הבשר ייגמר.
– לך תקח קצת. אתה יכול לקחת קצת ולהביא לי?
יסלח לי אלוהים, אבל חשבתי שזה רעיון טוב.
– אני אחזור, אמרתי.
– יופי, הוא אמר.
– אל תעצום עינים, אמרתי.
– בסדר, הוא אמר. הוא הביט בי והנהן. – אני צריך את זה. אני מרגיש שזה עוזר לי.
עיניו נעצמו לאטן, ואני רצתי להביא את חלקנו בחיה. בזמן שלא הייתי שם, החיים אזלו מויליאם ק' ובשרו חזר לאדמה.

את העטיפה המרשימה אייר ועיצב אמרי זרטל.

What Is the What: The Autobiography of Valentino Achak Deng – Dave Eggers

הוצאת מחברות לספרות

2009 (2006)

תרגום מאנגלית: שאול לוין