תגית: אנדי וייר

מה סיכוייו של אדם יחיד להתקיים לבדו על מאדים? מארק וואטני נאלץ לגלות זאת בעל כורחו. המשלחת השלישית למאדים, שהוא נמנה עם חבריה, נאלצה לקצר את משימתה בשל תנאי מזג אוויר קשים במיוחד. הרוח העזה ניתקה ממקומה מכשירים שונים, ומוט, שהיה חלק מאחד מהם, חדר את חליפת החלל של וואטני, פצע אותו, והעיף אותו הרחק מחבריו. נקב בחליפה משמעו מוות תוך דקה, ומשלא עלה בידם של האסטרונאוטים האחרים למצוא אותו בתוך פרק זמן זה, וחלון ההזדמנויות להמריא הלך ונסגר, הניחו שהוא מת ונאלצו להמלט ממאדים בלעדיו. 

אלא שוואטני לא מת. אחרי שאיבד את הכרתו ונפל כשפניו למטה, דמו שלו התקרש ואטם את הנקב. כשהתעורר גילה שנותר לבדו. אספקת המזון, שהיתה אמורה לכלכל שישה אנשים במשך כחודש, תחזיק אותו בחיים במשך מספר חודשים, אבל המשלחת הבאה למאדים עתידה להגיע רק בעוד ארבע שנים. גם אילו יתגבר על בעיה זו, אין לו יכולת לתקשר עם נאסא, משום שמערכות התקשורת נהרסו. וקושי נוסף, האתר המיועד לנחיתת המשלחת הבאה מצוי במרחק מאות קילומטרים ממנו, ואילו הוא תלוי באזור המגורים וברובר שתוכנן לנסיעות קצרות. 

קל מאוד למות על מאדים, אבל וואטני רוצה לחיות ולחזור הביתה. הוא מגייס את כל כישוריו כבוטנאי וכמהנדס כדי לפתור בעיה אחרי בעיה, לוודא שהוא מסוגל לייצר מזון ומים, לחדש את מלאי החמצן, להתנייע ולתקשר. בדומה לריילנד גרייס, גיבורו של "פרויקט הייל מרי", הוא ניחן במוח מדעי, וביכולת לאלתר וליצור פתרונות לבעיות שנדמות בלתי פתירות, וגם ברוח טובה ובהומור שמסייעים לו רוב הזמן לא לשקוע ביאוש, גם כשדברים משתבשים קשות. בשונה מריילנד גרייס, שמבין כי תפקידו להציל את האנושות, וואטני צריך להציל רק את עצמו. האנושות מצדה עוצרת את נשימתה כשמיטב המוחות בנאסא מתגייסים להציל אותו, החל מעובדת זוטרה שהיתה הראשונה שהבינה שהוא חי ועד מנהל הארגון שמתעדף את הצלתו על פני משימות אחרות.

"עלות ההישרדות שלי היתה ודאי מאות מליוני דולרים. הכל כדי להציל בוטנאי מטופש אחד. למה לטרוח? טוב, בסדר. אני יודע מה התשובה. חלק מזה קשור למה שאני מייצג: קדמה, מדע, כל העתיד בחלל שעליו חלמנו כבר מאות שנים. אבל באמת, הם עשו את זה מכיוון שלכל בני האדם יש דחף בסיסי לעזור זה לזה. זה אולי לא נראה כך לפעמים, אבל זה נכון […] כן, יש שמוקים שפשוט לא אכפת להם, אבל הם מיעוט זעום לעומת אלה שאכפת להם. ולכן מיליארדים של אנשים היו לצדי. די מגניב, לא?"

פרקים רבים בספר מסופרים בגוף ראשון על ידי וואטני, המנהל יומן לטובת קוראים עתידיים, בלי לדעת אם ישרוד או לא. בפרקים אלה הוא עוסק מעט במצבו הנפשי, וכשהוא בכל זאת עושה זאת, הוא נוקט בהומור, נמנע כמעט לחלוטין ממחשבות מרות. את רוב זמנו ומשאביו הנפשיים הוא משקיע בפתרון בעיות ובתכנון המעבר לבסיס שממתין למשלחת הבאה. מרתק לעקוב אחרי האופן בו הוא מנתח את המצב ומייצר פתרונות ממה שיש תחת ידו. ייאמר בהקשר זה שכל מה שקשור בהיבטים המדעיים עבר רידוד בסרט שנעשה על פי הספר, ובעוד הספר שומר בקפדנות על היתכנות, הסרט גולש לאמירות בלתי מדויקות (אבל מאט דיימון מושלם לתפקיד).

בפרקים אחרים מתוארות שתי קבוצות של אנשים – מדעני נאסא וחברי המשלחת של וואטני שעושים את דרכם הארוכה לכדור הארץ. הסופר מתעכב על מאפייני הדמויות השונות, אך עיקר הדגש מופנה להיבטים הטכניים. לטעמי, צמצום האישי לטובת המדעי עובד היטב, ומעצים את תחושת ההתמקדות חסרת הפשרות במטרה.

אחרי "פרויקט הייל מרי" קראתי את "ארטמיס", שהיה לטעמי טוב פחות. "לבד על מאדים", לעומתו, הוא ברמתו הטובה של הפרויקט.

מרתק, מציג דמות מעניינת ונאהבת, ומומלץ בהחלט.

The Martian – Andy Weir

מודן והכורסא

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

ג'זמין בשארה, המכונה ג'אז, נולדה בערב הסעודית לאב מוסלמי. כשהיתה בת שש היגרו השניים לארטמיס, העיר שהוקמה על הירח, וקרויה על שמה של האלה המיתולוגית. "טכנית אני אזרחית ערב הסעודית", היא מספרת על עצמה. "אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות והאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית". בשנות העשרה שלה קיבלה כמה החלטות לא מוצלחות, שבגללן בזמן המתואר בתחילת העלילה היא נאלצת להסתפק בדרגש שינה צפוף, ובתזונה המבוססת על ה"עיסה", המזון הבסיסי של העניים. "אין אף אחד שאני שונאת יותר מכפי שאני שונאת את ג'אז בשארה המתבגרת", היא מביטה אחורה בחרטה. "הכלבה הטפשה ההיא קיבלה כל החלטה מחורבנת שכלבה טפשה יכולה לקבל. בגללה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת בו".

למרות שהיא מלאה בגינוי עצמי, ג'אז היא אשה צעירה חדה, מוכשרת, עתירת ידע ויזמית בדם. עיסוקה הרשמי הוא שליחויות, אך הוא משמש כיסוי, שאינו מרמה איש, לפעילות ענפה של הברחת סחורות המיובאות מכדור הארץ, ונשלחות אליה על ידי חבר לעט שהפך לשותף ולחבר נפש. מאביה הרתך ירשה כישורי עבודה מעולים והבנה עמוקה במתכות. בזכות הסקרנות הטבעית שלה היא מכירה לעומק את סביבתה, ותחומי הידע המגוונים שלה יביאו לה תועלת כשתשקע עד צוואר בפרשה המתוארת בספר. חלומה הגדול הוא להתעשר, לחיות חיי רווחה, וכשאחד מלקוחותיה מציע לה לבצע מעשה בלתי חוקי תמורת סכום שבעיניה הוא אסטרונומי, היא נענית לאתגר. מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.

מכיוון שציפיתי לסיפור עוצר נשימה דוגמת זה שב"פרויקט הייל מרי", קצת התאכזבתי. אנדי וייר מספר הפעם סיפור שגרתי למדי – נערה מרדנית, שנונה, קצת מנודה ומושמצת, פוסעת על קו הגבול שבין עבריינות לערכי מוסר ברורים, מוצאת עצמה מעורבת בפרשיה סבוכה ומסוכנת, ובסופן של תפניות מפתיעות ואחרי מכשולים שנראים בלתי עבירים, היא פוסעת יחידה באומץ אל גורלה ומצילה את כולם. מיקומו של הסיפור על הירח בזמן עתידי כלשהו, מאפשרת לסופר לשחק מעט עם הטכנולוגיה והתגליות המדעיות העתידיות, המעניקות לעלילה ערך מוסף מסוים. בשונה מ"פרויקט הייל מרי", שהציע את תהליך הלמידה המרתק של ריילנד, יחד עם עיסוק בשאלות מעניינות על אפשרות לחיים בחלל לצד ישויות חייזריות, "ארטמיס" מציע בעיקרו סיפור מתח. הדמויות אמינות ברובן, הטקסט שנון, הקצב הסיפורי מצוין, אבל הערך המוסף דליל למדי.

אם יש בספר אמירה חברתית כלשהי היא מדכדכת. ניתן היה לקוות שהאנושות תאתחל את עצמה כשתתיישב מחוץ לכדור הארץ, תותיר מאחוריה את הרעות החולות, ותפתח דף נקי. אבל העתיד על פי וייר הוא שִחזור כדור הארץ בזעיר אנפין. פערים מעמדיים, התכנסות שבטית, פשיעה – הכל מצוי בארטמיס. אחרי שאנשים נרצחים, מאשים השוטר המקומי את מנהלת העיר: "אם לא היית מחבלת במשך עשור שלם במאמצים שלי לסלק מכאן את הפשע המאורגן, הרציחות האלה לא היו קורות", והיא עונה לו בקור רוח: "ארטמיס לא היתה קיימת ללא הכסף של הארגונים. אידיאליזם לא שם עיסה בצלחות של התושבים". עולם כמנהגו נוהג.

אנדי וייר הקדיש את הספר לשורה של אסטרונאוטים, שלדבריו לא זכו להערכה שלה הם ראויים. אלה הם טייסי מודול הפיקוד, שתפקידם להשאר ברכב החלל ולהקיף את הירח, בשעה שעמיתיהם נמצאים במרכז תשומת הלב כשהם צועדים על אדמתו. איש אינו מפחית מערך עבודתם, ורובם זכו לשם בזכות פעילויות נוספות במסגרת נאס"א, כך שההקדשה של וייר מעט מצמצמת אותם, אבל מן הסתם זו דרכו לומר שתפקידם במסגרת המשלחות אל הירח לא נפלה מזו של האחרים, ויפה עשה.

בשורה התחתונה: שגרתי עם נגיעות עתידניות, קריא מאוד, כתוב היטב ומתורגם כהלכה

Artemis – Andy Weir

הכורסא ומודן

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: דידי חנוך

כשריילנד גרייס מתעורר, אין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא שוכב בתא בלתי מוכר, מטופל על ידי זרועות מלאכותיות, וקולו של מחשב משמיע לו שאלות שנועדו לבחון את צלילותו. מכאן ואילך הסיפור עובר בין הווה לעבר, בין הסתגלותו של ריילנד למציאות המשונה שבה הוא מוצא עצמו, לבין תמונות מחייו קודם לכן, המגיחות מזכרונו בהדרגה ומסבירות כיצד הגיע לכאן ומדוע.

ארוע הכחדה מאיים על השמש, וכתוצאה מכך גם על כדור הארץ. הסיכוי היחיד לעצור אותו הוא באמצעות שליחת חוקרים אל טאו סטי, כוכב דומה לשמש המצוי במרחק כשתים-עשרה שנות אור מאתנו. כדי לשרוד את הטיסה הממושכת (אך הקצרה יחסית ליכולת הטכנולוגית של היום בזכות מקור אנרגיה שהוא בלב העלילה), שלושת החוקרים מוכנסים לתרדמת. ריילנד הוא היחיד שמתעורר ממנה. יחידי בחלל, זכרונו לוקה בחסר אך סקרנותו המדעית בוערת, הוא מתחיל להבין שגורל האנושות בידיו, ונרתם למשימה. עליו למצוא פתרון שיעצור את איום ההכחדה, ולשגר אותו לארץ, בין באמצעות ארבע גשושיות דמויות חיפושיות – שכינוייהן, כמובן, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (ומכאן ההקדשה בפתח הספר), ובין באמצעות החזרת החללית כולה, והוא בתוכה, למקום מוצאה. העלילה המותחת מלווה אותו יום אחר יום, צעד אחר צעד, כשלון בצד הצלחה, עד לסיום הבלתי צפוי ברובו.

סיפורי הכחדה ומסעות בין גלקטיים היו ויהיו. שני דברים חוברים יחדיו ליחודו של "פרויקט הייל מרי" ביניהם. הראשון שבהם הוא האהבה למדע, לחשיבה הסיסטמתית ולדבקות בעובדות. ריילנד הוא מיקרוביולוג שנטש את האקדמיה לטובת הוראת מדעים לילדים. הוא מדען מקורי, עצמאי בתפיסותיו, להוט אחר מחקר מדעי, וכמורה בנשמתו הוא מאמין נלהב בהנחלתו. אמנם חלק מן המדע שבספר הוא עתידני וחורג מן הידע המוכר לנו היום, אבל שיטות החשיבה של ריילנד הן המנוע רב העוצמה ספר. מתוך הערפול שבו הוא שרוי בתחילה, הוא נחלץ שלב אחר שלב באמצעות התבוננות בסביבה הנראית לו בלתי מוכרת. הוא מקיש דבר מתוך דבר, וזונח תיאוריות כשנסיונו לאשש אותן כושל. עומס האחריות הוא הכוח המניע שלו, אך כך גם ההזדמנות החד-פעמית לחקור תחומים בלתי ידועים ולפרוץ גבולות. כשהוא נזכר בתקופה מסוימת בעברו, הוא מספר בחדווה: "העברתי שבוע קסום שבו לא עשיתי דבר פרט למחקר מדעי. בלי פגישות. בלי הסחות דעת. רק ניסויים והנדוסים. שכחתי כמה כיף לשקוע במשימה". בדידותו בחללית "הייל מרי" מספקת לו עוד ועוד מאותו קסם, אם שמים לרגע בצד את הסכנות ואת הדחיפוּת.

הגורם השני המייחד את הספר הוא סגנונו הכובש של אנדי וייר, המגובה בתרגום מושלם של תומר בן אהרון. וייר, מפיו של ריילנד, הוא מספר תמציתי וממוקד, אך שופע חביבות והומור ואנושיות. ריילנד הוא אדם "פשוט", שגורלו משגר אותו לתפקיד של גיבור ומושיע, ושבחירתו בחשיבה מדעית מעצימה את מעלותיו ועושה אותו האדם המתאים למשימה. המתרגם, באמצעות בחירות מוצלחות – כמו זו המתארת את נסיונו להפטר מחייזר מנג'ס: "שוב אני פונה לעזוב, אבל טוק־טוק־טוק. אני מסתובב בחזרה פעם נוספת. "אחי, שחרר אותי לשנ"צ" – תפס את מהותו של ריילנד, ועשה אותו אחד "משלנו" מבלי לפגום באמריקאיות שלו.

אני לא מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני, כך שאין לי בסיס להשוואה בין החייזר המופיע כאן לאלה שמופיעים ביצירות אחרות. אבל גם מבלי להתייחס לשאלות של מקוריות ושל יחודיות, הקשר בינו ובין ריילנד ראוי בהחלט להימנות עם ההיבטים המלהיבים של הספר. לא ארחיב כאן מחמת קלקלנים.

לצד המתח ולצד הדיונים המדעיים מרחיבי האופקים, הספר נוגע בכמה וכמה נושאים מעניינים, ביניהם, כאמור, מפגש עם תרבויות זרות, תקפותו של אזור זהבה, היכולת האנושית להתאחד ולהתעלות מול אתגר קיומי (גם אם ברור שעם הזמן תשוב האנושות ותתפרד לשבטיה), כוחה של חברות, והענווה הנדרשת בעת שמנסים להתערב בתהליכים אבולוציונים ("חשבתי שאני מה זה חכם […] ניצלתי את האבולוציה לטובתי, נכון? […] אני כזה אדיר! תודיעו לי מתי לבוא לאסוף את הנובל! בעעע […] לאבולוציה לא אכפת מה אני רוצה. והיא לא עושה רק דבר אחד בכל פעם", מבין ריילנד, שהיה שיכור מהצלחה עד שהכשלון חבט בו).

ריילנד מצוי בתהליך מתמיד של למידה, לומד את עצמו ואת העולם, ואנדי וייר סוחף בכשרון את הקורא אל מסע הלמידה המהנה, המותח ורב התהפוכות הזה. מומלץ בהחלט.

Project Hail Marry – Andy Weir

הכורסא

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון