ג'זמין בשארה, המכונה ג'אז, נולדה בערב הסעודית לאב מוסלמי. כשהיתה בת שש היגרו השניים לארטמיס, העיר שהוקמה על הירח, וקרויה על שמה של האלה המיתולוגית. "טכנית אני אזרחית ערב הסעודית", היא מספרת על עצמה. "אבל לא הייתי שם מגיל שש. למרות שאימצתי כמה מהגישות והאמונות של אבא, כיום לא הייתי יכולה להשתלב בשום מקום בכדור הארץ. אני ארטמיסית". בשנות העשרה שלה קיבלה כמה החלטות לא מוצלחות, שבגללן בזמן המתואר בתחילת העלילה היא נאלצת להסתפק בדרגש שינה צפוף, ובתזונה המבוססת על ה"עיסה", המזון הבסיסי של העניים. "אין אף אחד שאני שונאת יותר מכפי שאני שונאת את ג'אז בשארה המתבגרת", היא מביטה אחורה בחרטה. "הכלבה הטפשה ההיא קיבלה כל החלטה מחורבנת שכלבה טפשה יכולה לקבל. בגללה אני נמצאת היום במקום שאני נמצאת בו".
למרות שהיא מלאה בגינוי עצמי, ג'אז היא אשה צעירה חדה, מוכשרת, עתירת ידע ויזמית בדם. עיסוקה הרשמי הוא שליחויות, אך הוא משמש כיסוי, שאינו מרמה איש, לפעילות ענפה של הברחת סחורות המיובאות מכדור הארץ, ונשלחות אליה על ידי חבר לעט שהפך לשותף ולחבר נפש. מאביה הרתך ירשה כישורי עבודה מעולים והבנה עמוקה במתכות. בזכות הסקרנות הטבעית שלה היא מכירה לעומק את סביבתה, ותחומי הידע המגוונים שלה יביאו לה תועלת כשתשקע עד צוואר בפרשה המתוארת בספר. חלומה הגדול הוא להתעשר, לחיות חיי רווחה, וכשאחד מלקוחותיה מציע לה לבצע מעשה בלתי חוקי תמורת סכום שבעיניה הוא אסטרונומי, היא נענית לאתגר. מכאן הדברים הולכים ומסתבכים.
מכיוון שציפיתי לסיפור עוצר נשימה דוגמת זה שב"פרויקט הייל מרי", קצת התאכזבתי. אנדי וייר מספר הפעם סיפור שגרתי למדי – נערה מרדנית, שנונה, קצת מנודה ומושמצת, פוסעת על קו הגבול שבין עבריינות לערכי מוסר ברורים, מוצאת עצמה מעורבת בפרשיה סבוכה ומסוכנת, ובסופן של תפניות מפתיעות ואחרי מכשולים שנראים בלתי עבירים, היא פוסעת יחידה באומץ אל גורלה ומצילה את כולם. מיקומו של הסיפור על הירח בזמן עתידי כלשהו, מאפשרת לסופר לשחק מעט עם הטכנולוגיה והתגליות המדעיות העתידיות, המעניקות לעלילה ערך מוסף מסוים. בשונה מ"פרויקט הייל מרי", שהציע את תהליך הלמידה המרתק של ריילנד, יחד עם עיסוק בשאלות מעניינות על אפשרות לחיים בחלל לצד ישויות חייזריות, "ארטמיס" מציע בעיקרו סיפור מתח. הדמויות אמינות ברובן, הטקסט שנון, הקצב הסיפורי מצוין, אבל הערך המוסף דליל למדי.
אם יש בספר אמירה חברתית כלשהי היא מדכדכת. ניתן היה לקוות שהאנושות תאתחל את עצמה כשתתיישב מחוץ לכדור הארץ, תותיר מאחוריה את הרעות החולות, ותפתח דף נקי. אבל העתיד על פי וייר הוא שִחזור כדור הארץ בזעיר אנפין. פערים מעמדיים, התכנסות שבטית, פשיעה – הכל מצוי בארטמיס. אחרי שאנשים נרצחים, מאשים השוטר המקומי את מנהלת העיר: "אם לא היית מחבלת במשך עשור שלם במאמצים שלי לסלק מכאן את הפשע המאורגן, הרציחות האלה לא היו קורות", והיא עונה לו בקור רוח: "ארטמיס לא היתה קיימת ללא הכסף של הארגונים. אידיאליזם לא שם עיסה בצלחות של התושבים". עולם כמנהגו נוהג.
אנדי וייר הקדיש את הספר לשורה של אסטרונאוטים, שלדבריו לא זכו להערכה שלה הם ראויים. אלה הם טייסי מודול הפיקוד, שתפקידם להשאר ברכב החלל ולהקיף את הירח, בשעה שעמיתיהם נמצאים במרכז תשומת הלב כשהם צועדים על אדמתו. איש אינו מפחית מערך עבודתם, ורובם זכו לשם בזכות פעילויות נוספות במסגרת נאס"א, כך שההקדשה של וייר מעט מצמצמת אותם, אבל מן הסתם זו דרכו לומר שתפקידם במסגרת המשלחות אל הירח לא נפלה מזו של האחרים, ויפה עשה.
בשורה התחתונה: שגרתי עם נגיעות עתידניות, קריא מאוד, כתוב היטב ומתורגם כהלכה
Artemis – Andy Weir
הכורסא ומודן
2018 (2017)
תרגום מאנגלית: דידי חנוך
סקירות ספרים 