תגית: אנה גאבאלדה

לפנינו אגדה אורבנית.

קאמי, אשה צעירה, ציירת שאינה מציירת, עובדת בניקוי משרדים, ונוטה לאנורקסיה, נמצאת בנקודת שפל בחייה. פורש עליה חסות פיליבר, גבר צעיר, הסובל מביישנות קיצונית ומגמגום, היסטוריון שאינו עוסק במקצועו, ומתפרנס ממכירת גלויות במוזיאון. בדירתו המוזרה של פיליבר מתגורר פרנק, לכאורה פושטק אופיני – אופנוע רועש, מעיל עור, מצעד של בחורות, ופה שופע קללות – ולמעשה טבח מוערך. השלושה הם סוג של מלאכים – קאמי בעלת הלב החומל, פיליבר שאוסף אליו את שני האחרים, ופרנק המטפל בסבתו – והסיפור שלהם הוא סוג של אגדה. בשוליים של פריס, בתוך הרעש והלכלוך וקשיי החיים, הם יוצרים אי בודד של אהבה, ומצליחים להקרין ממנה גם על סביבתם.

בתחילה לא התחברתי לעלילה, וחשבתי שאולי סיפור התבגרות של צעירים מנוכרים לא מדבר אלי. אחר-כך חשבתי שאולי הסגנון המינימליסטי מונע ממני להכנס לעלילה. נזכרתי שקראתי פעם השערה שאנה גאבאלדה היא סופרת של סיפורים קצרים, משום ש"הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהו מקום" הוא ספר נפלא, ו"אהבתיה" פחות. הרגשתי שהעלילה מופרכת – שלושה טיפוסים מוזרים שמתגלים כאנושיים ונורמלים יותר מכולם, ומה הקטע שלה עם כל טוב הלב השופע הזה? אבל בהדרגה התאהבתי, וידעתי שגם אם הספר ככלל לא ימצא חן בעיני, את שלושת האנשים האלה אני לא אשכח.

יש לי כמה וכמה דברי ביקורת על הספר. לדוגמא, לקראת הסיום מופיעה בו תמונה שכמו הועתקה מתוך "עפיפונים", ולא כל-כך נדבקה לספר (אבל גיבורת הספר אוהבת את רומן גארי, אז אולי יש כוונה נסתרת בתמונה הזו). ויש עוד תמונה שדומה להביך לקטע מתוך הסרט "החתונה של החבר שלי". דוגמא נוספת, הדמות של הסבתא לא מספיק ריאלית לדעתי. אבל בסך-הכל הביקורת השלילית היא נקודתית, ולא נוגעת למכלול. הספר, כדרכו של סיפור אגדה, בא להעביר מסר של אהבה ושל תקווה, ואת זה הוא עושה מצוין.

על בסיס הספר הוסרט סרט בשם "ביחד זה הכל" בכיכובה של אודרי טוטו.

Ensemble, C`est Tout – Anna Gavalda

הוצאת שוקן

2006 (2004)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה

זהו קובץ סיפורים קצרים, שנושאיהם רבים ומגוונים – גבר שגורם בלי ידיעתו לתאונת דרכים, חייל בחופשה קצרה, אשה שנוקמת מעשה אונס, הריון שמופסק בחודש השישי, בחור שגר עם אחיותיו ומאורע זניח מאפשר לו לצאת לעצמאות, ועוד. כולם כתובים מתוך כושר התבוננות מרשים, בשפה שהייתי מכנה "ספרותית-מדוברת", הווה אומר כאילו שיחה אבל בלי לרדת לרמת שפת רחוב. מאפיינים אותם בעיקר הומור וסיומים שלא בהכרח צפויים, לפעמים אפילו מפתיעים.

אתן לדוגמיות מן הסיפורים לדבר בעד עצמן:

בסיפור הראשון המספרת פוגשת בחור באקראי, הם קובעים לארוחת ערב, הכל הולך יפה, המפגש מרגש, פרט לרגע המביך שבו הסלולרי שלו מצלצל, אבל הוא לא עונה ולכאורה הכל תקין. וזה מה שקורה בדרך החוצה (ומכיוון שאני ש-ו-נ-א-ת שימוש בסלולרי בחברה, הזדהיתי)

הוא מושיט לי את המעיל השחור שלי ואז… 
אני מלאת התפעלות ממלאכת האמן, אני מסירה בפניו את הכובע, זה נעשה בצנעה מוחלטת, כמעט שלא נראה, זה באמת היה מחושב היטב והתבצע יפה כל-כך: כשהוא מניח אותו על כתפי החשופות, המתמסרות, הענוגות כמשי, הוא מצליח למצוא את מחצית השניה הנחוצה ואת הכפיפה המושלמת אל הכיס הפנימי של המקטורן, כדי להשליך מבט אל המשיבון של הטלפון הנייד שלו.
אני חוזרת להיות צלולה לגמרי. באחת.
בוגד שכמותו.
כפוי טובה.
מה עשית, איש אומלל!
במה אפוא היו טרודות מחשבותיך, כשכתפי היו כה עגולות, כה חמימות, וכף ידך קרובה כל-כך?
איזה ענין נראה לך חשוב יותר מהשדיים שלי שנחשפו למבטך?
כיצד הנחת לדבר-מה להטרידך בשעה שהמתנתי למשב נשימתך על גבי?
לא יכולת להתמזמז עם המכשיר המחורבן שלך קצת יותר מאוחר? אחרי שתתעלס איתי?

למרות שהקטע מנותק מן הסיפור, אני מקווה שהקריצה העצמית, לצד הביקורת האמיתית, ברורה.

בסיפור האחרון היא מתארת את הפעם הראשונה בה שלחה סיפורים להוצאה לאור. הקטע הבא מתאר חלק מתהליך המשלוח:

היא קונה מעטפה נהדרת מנייר חום. הכי עמידה, הכי יפה, הכי יקרה, בעלת פינות מרופדות ופס סגירה אטום לכל. הרולס-רויס של המעטפות.

היא הולכת לבית הדואר, קונה את הבולים מהסדרה הכי יפה, אלה שמציגים תמונות של אמנות בת זמננו. היא מלקקת אותם באהבה, היא מדביקה אותם בחן, היא מטילה כישוף במעטפה, היא מברכת אותה, היא מסמנת מעליה את אות הצלב ועוד אי-אלה כשפים שחייבים להשאר כמוסים.

היא מתקרבת לחריץ "פריס והפרברים בלבד", היא מנשקת את אוצרה בפעם האחרונה, מסבה את עיניה ונוטשת אותו.

מול בית הדואר יש בר. היא נשענת על הדלפק, מזמינה קאלואדוס. היא לא כל-כך אוהבת את המשקה הזה, אולם עתה עליה לעבוד על מעמדה כאמנית מקוללת. היא מציתה סיגריה, והחל מאותו רגע, אפשר לומר, היא מחכה.

יופי של ספר. אני אוהבת תגליות כאלה.

Je voudrais que quelqu`un m`attende quelque part – Anna Gavalda

הוצאת כנרת

2001 (1999)

תרגום מצרפתית: חגית בת-עדה