תגית: אנטון צ'כוב

שני סיפורים שכתב צ'כוב נכללים בספר זה.

"כרכרנית" הוא סיפורה של אולגה, שהקיפה עצמה באמנים בעלי שם, אך נישאה לדימוב, רופא שאותו החשיבה כ"איש פשוט, רגיל מאוד, שאינו מצטיין במאומה". חסרת מנוח  "היתה תרה בלהיטות אחרי אנשים גדולים, חדשים לבקרים, היתה מוצאת ומחפשת שוב. לשם מה?" חייהם של בני הזוג התנהלו פחות או יותר בנפרד, היא עם מכריה, הוא עם עבודתו ומחקריו. כשבגדה בו עם אחד הציירים, הגיב בסטואיות, אך כשחלה, משום שנדבק – באשמתו – מחולה שבטיפולו, ייסר אותה מצפונה, וחשבה שאולי האשמה היא בבגידה. שמו של הסיפור במקור, כמו גם בתרגומיו, מתייחס לקופצנות של אולגה, שאינה מוצאת לעצמה מקום, ובסופו של דבר מחמיצה את הסיכוי לאושר המצוי בעצם בביתה.

"הנזיר השחור" מתאר את ההתדרדרות לשגעון של קורבין, מלומד שעצביו התערערו מעט בשל עומס עבודה. הוא יוצא לנוח בבית בו גדל, מתאהב בבתו של הגנן, ונדמה שהוא מוצא שלווה, עד שדמותו הערטיאלית של נזיר שחור נגלית אליו, ומבטיחה לו גדולות: "אתה הנך אחד המעטים אשר יכונו בצדק בשם בחירי אלוהים. אתה עובד לאמת הנצחית. מחשבותיך, כוונותיך, המדע הנפלא שלך וכל חייך טבועים בחותם אלוהי, בחותם השמים, לפי שהם מוקדשים לנבון וליפה, הווה אומר – לנצחי". הדרך מכאן לאשפוז במוסד לחולי נפש אינה ארוכה, אבל ההחלמה אינה מביאה לקורבין אושר: "שגעון הגדלות היה לי, אך על כן עליז הייתי, רענן ואף מאושר, מעניין הייתי ומקורי. עכשו נעשיתי שקול יותר בדעתי וכבוד יותר, אך לעומת זאת הריני דומה לכל: הריני – בינוניות, והחיים הם לשעמום לי… הוי, כמה התאכזרתם לי! הייתי רואה האלוצינאציות, אבל למי הפריע הדבר? הריני שואל: למי הפריע הדבר?".

שני הסיפורים מתאפיינים בתמציתיות, המהדקת פרשה ארוכה אל תוך סיפור קצר, מבלי להחמיץ את כל מה שחשוב. משותפת לשניהם כמיהתם של גיבוריו למשהו, לא בהכרח ברור להם מהו, שירומם את חייהם מעל השגרה המשעממת: אולגה מבקשת את אותו דבר חמקמק אצל האמנים המפורסמים, קורבין מוכן לאמץ את השגעון כדי לזכות ביחודיות. צ'כוב מפליא לתאר את המתרחש בנפשותיהם.

מומלץ, כמובן.

Попрыгуня, черный монах – Антон Павлович Чехов

ספרית תרמיל

1965 (1892, 1894)

תרגום מרוסית: מ. ז. ולפובסקי

כותרת משנה: סיפורו של בן-פרובינציה

מישאל אלכסייביץ' מחפש את מקומו בעולם ואת המשמעות לחייו. מישאל, הנמנה עם המעמד העירוני הבורגני, נדחף על ידי אביו, האדריכל העירוני, לעבודת צווארון לבן היאה למעמדו, אך מורד במסלול שהוכתב לו. סביבו הוא רואה רק שחיתות וצרות-מוחין, והוא מסרב להתיישר עם ערכי סביבתו. הוא מפנה עורף לכל מה שהוא בז לו, ומוצא לעצמו עיסוק כעוזר לצַבע. כשהוא מסתובב בעיר בלבושו המוכתם, הוא מושא לבוז, ומכריו מתנכרים לו. מנקודת המבט של הפועל שהפך להיות, מכריו מאתמול נראים בעיניו שפלים, אכזריים, מסוגלים לכל מעשה נבלה. באוזני חברו היחיד הוא טוען כי על בני האדם כולם להסתפק בעבודת כפיים ובחיים נטולי שאיפות, אך אינו מוצא מענה חד-משמעי לשאלה ומה עם הדעת, הקידמה, הציביליזציה, התרבות.

כשאביו מצליח להביא לסילוקו מן העיר, כדי להרחיק את הבושה, מישאל מוצא מפלט בכפר, בחברת בת מעמדו לשעבר שביקשה להשתקע באחוזה שרכש אביה. השניים נישאים זה לזה, אך מישאל יבין במהרה כי "האידאות וכל תנועה רוחנית חדשה לא היו משמשות לה אלא מקור לתענוגות, על ידי שהיו מגוונים לה את חייה, ואני לא הייתי אלא העגלון המעבירה מתשוקה לתשוקה". אם היתה למישאל אמונה שחיי הכפר טהורים יותר, אשליותיו מתפוגגות נוכח הבורות והשנאה שבהן הוא נתקל על כל צעד ושעל.

צ'כוב, שניכר כי הוא מחבב את גיבורו העקבי והמעמיק לחשוב, יעניק לו בסופו של דבר פינה משלו, השלמה עם חייו, ושלווה, אחרי שיגיע למסקנה שלכל מה שעבר עליו יש סיבה ומשמעות. "אני מאמין כי שום דבר אינו עובר ללא זכר, וכי כל צעד קטן שאנו צועדים יש לו ערך בשביל חיי העבר והעתיד". בתוך ספר קצר הסופר מחבר יחד סיפור חיים של גיבור הנכנס אל הלב עם הגות חברתית, שלמרות שנכתבה לפני כמאה ושלושים שנה היא עדיין רלוונטית ומעוררת מחשבה.

בשולי הדברים: משעשע למצוא בספרים בני עשרות שנים את אותן הקינות בנות ימינו על התדרדרותם של הצעירים. הפעם הדברים מובאים מפיו של אביו של מישאל, ש"כדרכו, התחיל מדבר על זה, שהצעירים בזמננו הולכים ומתנוונים, מתנוונים מחוסר אמונה, מחמרנות ומהערכה עצמית מופרזת, וכי צריך לאסור את ההצגות של החובבים, הואיל והן מסיחות את דעתם של האנשים הצעירים מן הדת ומחובות החיים".

הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של דני קרוון.

מומלץ בהחלט.

Моя жизнь – Анто́н Па́влович Че́хов

ספרית תרמיל

1967 (1896)

תרגום מרוסית: מ. חיזמן

ארבעה סיפורים נכללים בקובץ זה. כפי ששמו של הספר מעיד, מופיעות בו ארבע רכבות, אחת בכל אחד מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי המאה התשע-עשרה, עת פריחתה של מסילת הברזל, במציאות ובסִפרות.

שלושת הסיפורים הראשונים מתרחשים מיד אחרי טקס נישואים, וכל אחד מהם מדגים את אמנות הסיפור הקצר, המסוגל להכיל במסגרת מצומצמת עולם שלם. בני הזוג, שמתאר אמיל זולא ב"נסיעה במסלול מעגלי", עובדים בחנותה של אם הכלה הדורסנית וצרת העין, שאינה מאפשרת להם ליהנות מן החיים כזוג, ומונעת מהם את ירח הדבש שהובטח להם. באקט מרנין של חירות הם מצליחים לזכות בפרטיות זמנית במקום שכוח אל. זולא, שאינו נזקק לתיאורים מפורשים, מצליח באמצעות רמזים קטנים להציג את כמיהתם של השניים זה אל זה ואל הנורמליות הזוגית. השתיין השיכור מאושר ומיין של אנטון צ'כוב ב"אדם מאושר" משתף את הנוסעים ברכבת באושרו, עד שהוא מגלה, מיד אחרי שטען ששום דבר לא יכול לפגוע בהרגשתו זו, שעלה בטעות על הרכבת הלא נכונה, והותיר את אשתו לבדה ברכבת הנוסעת אל ירח הדבש. בתוך סיפור קצרצר ומשעשע למדי משלב צ'כוב דיון במהותו של האושר. ב"הכלה מגיעה אל ילו סקיי" מלווה סטיבן קריין זוג בנסיעתו ברכבת אל מקום מגוריו של החתן, שריף העיירה שלא סיפר לחבריו על נישואיו והוא חרד מתגובותיהם. תיאור הנסיעה ברכבת, במהלכה מודגמת הקרתנות של בני הזוג, שאינם חשים בה, ובמהלכה הם מחליקים בהדרגה לתפקידיהם כנשואים, מרשים.

הסיפור הרביעי שונה. ארתור קונן-דויל מפצח תעלומת היעלמות של רכבת שלמה ב"הרכבת האבודה". ארוע שנראה לחלוטין בלתי אפשרי בא על פתרונו באמצעות וידוי של נידון למוות, שמאיים לסחוט שורה ארוכה של אנשי שררה. השונות של סיפור זה מן האחרים אינה נובעת רק מן ההיעדרות של החתונה, אלא בעיקר מהצגתה של עלילה דינמית, בניגוד לאחרים, בעיקר שני הראשונים, המתמקדים באופן מוצלח כל כך בהלכי רוח.

המכלול כולו מהנה מאוד ומומלץ.

זיקית

2015 (1884, 1886, 1898)

נסיעה במסלול מעגלי / אמיל זולא, 1884. תרגום מצרפתית: אנמרי בארטפלד

Voyage Circulaire – Émile Zola

אדם מאושר / אנטון צ'כוב, 1886. תרגום מרוסית: גל נולמן

Счастливчик – Антон Чехов

הכלה מגיעה אל ילו סקיי / סטיבן קריין, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Bride Comes yo Yellow Sky – Stephen Crane

הרכבת האבודה / ארתור קונן דויל, 1898. תרגום מאנגלית: רחלי סעיד

The Lost Special – Arthur Conan Doyle

כותרת משנה: פרופיל ביוגרפי

נטליה גינצבורג מספרת ביצירה קצרה זו את קורות חייו של הסופר והמחזאי אנטון צ'כוב. בכתיבה רזה ודיווחית בעיקרה, שיוצרת רושם – מוטעה מן הסתם – של מעשה שנעשה כלאחר יד, היא עוקבת אחר הכרונולוגיה הביוגרפית שלו ואחר יצירתו.

בסקירה על ספר אחר שלה, "המידות הקטנות", ציינתי כי רוב המסות שנכללו בו רק "עברו לידי", לא ממש נגעו ולא השאירו משקע לטווח ארוך. כך חשתי גם הפעם. נדמה לי שהסגנון הוא בעוכרי היצירה. הדיווח הלקוני מטביע בשגרתיות המייגעת שבו פרטים שיכלו אולי לעורר ענין ולהאיר את דמותו של צ'כוב. ירון פריד, במאמר ביקורת מתלהב, מצא יופי בפרטים. קראתי בעיון את המאמר ולא הייתי שותפה למסקנותיו, אבל אני מצרפת קישור לאיזון חוסר ההתלהבות שלי.

בביוגרפיה, לתפיסתי, יש ערך רק אם היא מספקת דבר מה מעבר לעובדות, או למצער מעניקה לדמות נפח ועומק. ביצירה הזו התובנות וההערות המעשירות של גינצבורג די בטלות בשישים.

לספר מצורף אחד מסיפוריו הראשונים של צ'כוב, "איגרת לשכן מלומד" (Письмо к учёному соседу, 1880). הסיפור ממוקם על התפר שבין ההתקדמות המדעית של התקופה לדעות המוצקות והמתקשות להסתגל של הבריות הפשוטות. משעשע ומדויק, ועדיין רלוונטי.

הכריכה המינימליסטית הנאה היא מעשה ידיהם של טליה בן-אבו ודוד בן-הרא"ש.

Anton Cechov – Natalia Ginzburg

תשע נשמות

2021 (1989)

תרגום מאיטלקית: שירלי פינצי-לב

תרגום מרוסית: יונה גונופולסקי