תגית: אנטישמיות

איך לכתוב ספר בלשי מותח כשכל פרטיו, כולל סופו, ידועים מראש? רוברט האריס מוכיח שאפשר. "קצין ומרגל" עוסק בפרשת דרייפוס, ומסופר בגוף ראשון מפיו של ז'ורז' פיקאר, מי שהיה ראש מחלקת המודיעין הצבאי, ואחד מן ה"דרייפוסאים", כפי שכונו אלה שנלחמו להוכחת חפותו של דרייפוס. אנחנו יודעים שדרייפוס לא היה בוגד, שאנטישמיות היתה גורם משמעותי בהחלטה להרשיעו, שזכה לחנינה שתים-עשרה שנים אחרי שהורשע, שהתברר שאסטרהאזי הוא הבוגד, שאמיל זולא כתב את "אני מאשים" המפורסם. ולמרות שהכל ידוע, הספר נקרא בנשימה עצורה, ובאמת קשה להניח אותו מהיד.

הספר נפתח ב-1895 בטקס בו הוסרו מדרייפוס דרגותיו ונלקחה ממנו חרבו. ז'ורז' פיקאר, אז קצין זוטר, היה בין הצופים. כמו רבים מן הצרפתים האמין שהבוגד נתפס ונענש כראוי לו. כשהתמנה לראש מחלקת המודיעין הצבאי, התגלגלו לידיו מסמכים שהוכיחו שנעשתה פה טעות. ככל שהעמיק לחקור, התברר לו שהטעות הזו לא נעשתה בתום לב. דרייפוס היהודי היה מועמד מושלם לתפקיד הבוגד שהוטל עליו. פיקאר, איש כבוד, החל למשוך בחוטים כדי להביא למשפט חוזר ולהענשת הבוגד האמיתי, אך נתקל בהתנגדות. אנשי הצבא בכל הדרגים, כולל השר הממונה, לא יכלו להודות שמערכת המשפט טעתה. דרייפוס, באותה שעה, חי כאסיר יחיד על אי השדים הזעיר, מוקף שומרים שלא דברו אתו, ובשלב מסוים אף החלו לכבול אותו למיטתו בשעות הלילה, והקימו חומה סביב הבקתה שבה חי. אבל, כמו שנאמר לפיקאר, למי אכפת מיהודי אחד על סלע?

פיקאר שילם מחיר כבד על התעקשותו. הוא הורחק מתפקידו, נשלח למשימות בצפון אפריקה, כולל משימה מסכנת חיים, והושלך לכלא. כשעדי מפתח החלו למות מיתות מוזרות, הוא הבין שגם חייו בסכנה, אך לא הרפה. ב-1906, כשדרייפוס נוקה מכל אשמה, הוחזרו לפיקאר מעמדו ודרגותיו.

משעורי ההיסטוריה בבית הספר קשה להבין את מלוא משמעותה של פרשת דרייפוס. לפעמים נדמה שמלמדים אותה רק כדי להציגה כטריגר לתודעה הציונית המתעוררת של הרצל. הפרשה פילגה את החברה הצרפתית, פילגה משפחות, ובמשך שנים לא ירדה מסדר היום. למותר לציין שסביבה התפתחו תקריות אנטישמיות רבות עד כדי מעשי רצח, אבל הנושאים שעל הפרק היו לא רק הענין היהודי, אלא שאלות של כבוד ושל משפט, של פטריוטיות, של אמון בצבא. ההתנצחויות והויכוחים סביב שאלת המשפט החוזר אף הביאו למשבר ממשלתי. את מה שהתרחש מאחורי הקלעים של הפרשה רוברט האריס מתאר להפליא בספר.

מספריו של האריס קראתי עד כה את "פומפיי", "ארץ אבות" ו"אניגמה". "קצין ומרגל", לדעתי, עולה על שלושתם.

An Officer and a Spy – Robert Harris

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

בדרך-כלל אחרי שאני קוראת ספר של אפלפלד נותרת בי תחושה של החמצה, שנובעת כמעט תמיד מהחיסכון הקיצוני שלו בהבעת רגשות. נכון שכשסיפור כתוב היטב הוא יכול לספר את עצמו בלי שהסופר או גיבוריו יחצינו את רגשותיהם, אבל אצל אפלפלד האיפוק הולך צעד אחד יותר מדי עד כדי לקוניות שבעיני מחבלת אפילו בעומקו של הסיפור. אני קוראת עוד ועוד ספרים שלו, כי הסיפורים עצמם מעניינים וראויים להיות מסופרים, ולמרות ההסתיגות הנ"ל יש בהם איזה קסם חמקמק. יש יוצאי דופן: "מסילת הברזל" התוסס שאהבתי מאוד, ו"פרחי האפלה" הדידקטי שלגמרי לא אהבתי. אבל ככלל ספריו מושכים אותי מאוד.

"כל אשר אהבתי" הוא ספר נפלא ללא הסתיגויות. הסיפור מתרחש באוקראינה בשנת 1938. הוא מסופר מפיו של פאול בן ה-9, בן להורים פרודים. ההורים עצמם התייתמו בגיל צעיר, וגודלו בבתי יתומים, ומכאן ככל הנראה יכולתם המוגבלת כהורים. האהבה שלהם לפאול אינה מוטלת בספק, הישום שלה בעייתי. יחסי פאול והוריו הם פן אחד, ובעיני הפן המרכזי, של העלילה. ההורים מגדירים עצמם כ"יהודים חדשים", הווה אומר לא דתיים ולא שומרי מסורת – יחסי היהודים אלה לאלה הם פן שני. הפן השלישי הוא יחסי יהודים-נוצרים בסביבה האנטישמית.

פאול הוא ילד בודד: הוריו, כאמור, פרודים, והוא מתמרן ביניהם. הוא אינו לומד בבית-ספר, משום שאביו מתנגד ל"עדר", וגם מורים פרטיים אין לו, אלא הוא לומד בכוחות עצמו מספרים ומתרגילים שהוריו מספקים לו באופן אקראי. לאורך כל הספר אין לו אפילו חבר אחד בן גילו. מטפלת שהוא אוהב נלקחת ממנו באופן טרגי. הוא מיטלטל עם האירועים סביבו, אין לו שום ברירה אחרת.

על ההורים כעסתי תחילה, אולם בהדרגה – על פי שיטת אפלפלד לשחרר מידע בטפטוף – למדתי לאהוב אותם ולרחם עליהם. שניהם מתוסכלים בחייהם, והם מתמודדים עם קשיי החיים כל אחד בדרכו.

כאמור הקסם של אפלפלד בדרך-כלל חמקמק, ולא מצאתי מילים לתאר מה בדיוק באוירת הספר הזה – מעבר לעלילה המרגשת – כבש את ליבי. לכן אשאיר את הבמה לטקסט שעל הכריכה, שמצליח לתפוס את החמקמקות בקצה זנבה:

"`כל אשר אהבתי` הוא ספר על חיים הטווים את חוטיהם בלא שהמשתתפים בהם יבינו את הסבך או ינסו להתירו. חיים של עיוורון רגשי ותודעתי שהסופר מאיר אותם מזווית ראיה כפולה: בעינים אירוניות, מפוכחות ונטולות רחמים; ובה בעת דרך פריזמה של חסד ההופך את האירוניה, כמו במטה שגב, לחסד נעלה".

הוצאת כתר

1999

"מה זה פינקלר" הוא ספר מעניין. הבעיה היא שלוקח הרבה זמן, בערך שני שליש הספר, עד שהוא הופך לכזה. לאורך כל אותם שני שליש היו לי הרהורי נטישה, וכשחשבתי על הסקירה שאכתוב משפט הפתיחה המתוכנן היה "זהו ספר מטופש". אבל השליש האחרון מרים אותו מרמה של קריקטורה לספר שכדאי לקרוא, ומכאן משפט הפתיחה שנבחר בסופו של דבר לסקירה הזו.

הנושא הרחב הוא חווית היהדות באנגליה, כשהספר מתמקד בשני אספקטים עיקריים: היחס של היהודים לישראל, והתופעות האנטישמיות באנגליה.

לספר שלושה גיבורים: טרלאב ופינקלר הם ידידים עוד מבית הספר, וליבור היה מורה שלהם ונשאר איתם בקשר. פינקלר וליבור יהודים, וקצת לפני שהספר נפתח הם התאלמנו מנשותיהם. טרלאב נוצרי, לא יוצלח שכל צעד שלו מועד לכשלון. ערב אחד, לאחר ששלושתם מבלים יחד, טרלאב מותקף ונשדד. משום מה אין לו ספק שהתוקפת בחרה דווקא בו לקורבן משום שסברה בטעות שהוא יהודי. איכשהו הוא משכנע את עצמו שהוא בעצם כזה, וחייו פחות או יותר משתנים. לדעתי, הבחירה בטרלאב כגיבור הראשי מבין השלושה היא שממסמסת את הספר (פרט, כאמור, לשליש האחרון). טראלב מונע על ידי סטיגמות, הדמות שלו מגוחכת, הבחירות שלו תמוהות, ובסך הכל הוא לא מתגבש לכלל דמות אמינה. יכול להיות שג'ייקובסון בחר לתאר את היהודים האנגלים גם מנקודת מבט חיצונית של מי שבאמת מתעניין בהם, ואולי זו בחירה הגיונית. הבעיה היא בביצוע.

פינקלר מייצג בספר קבוצה שנקראת "יהודים מתביישים", שמאגדת יהודים שבהכללה אפשר לומר שהם שונאי מדינת ישראל. גם הדמות שלו מוקצנת ומנופחת, אבל בניגוד לזו של טרלאב היא אמינה, לא גרוטסקית. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהסופר לא ממש אוהב אותו, ומתברר שאכן שם בפיו דעות ואמונות שאינו חולק אתו.

ליבור מייצג את היהודים שדי שלמים עם עצמם ועם מי שהם, ורק רוצים לחיות בשקט חיים יומיומיים נטולי טלטלות והתלבטויות.

פינקלר היה נשוי לאשה שהתגיירה מרצונה לקראת נישואיה אתו (לו עצמו הגיור לא היה חשוב). ג'ייקובסון שם בפיה (או ליתר דיוק בדברים שכתבה ושפינקלר מצא אחרי מותה) הסברים ותובנות לגבי כל מה שמטריד את היהודים, הן ביחסיהם עם סביבתם, הן ביחסם אל יהדותם, והן ברגשותיהם כלפי ישראל. שווה לקרוא את הספר רק בשביל התובנות הללו, וההתפתחות של הסיפור סביבן ובמקביל אליהן.

מצאתי ענין בתיאור התופעות האנטישמיות, בעיקר משום שלגמרי לא הייתי מודעת להן.

ביקורת בניו-יורק טיימס השוותה בין ג'ייקובסון לפיליפ רות'. הסיבה להשוואה מובנת: שניהם עוסקים ביהודים וביהדות במקום בו הם חיים. מעבר למכנה המשותף הזה אין, לדעתי, שום סיבה להזכיר את שניהם בנשימה אחת. ג'ייקובסון הוא מעין פעלולן. רות' הוא איש הגות.

הספר זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2010

The Finkler Question – Howard Jacobson

הוצאת כתר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום