כשנה אחרי שאסון כבד נחת על דיאן, בעלת בית קפה וחנות ספרים פריזאית, היא מתנערת מעט מן ההסתגרות המדכדכת שבה שקעה, ובעצת פליקס, חברה היחיד ושותפה בעסק, היא מחליטה לפתוח דף חדש. לא בדיוק הדף שאליו התכוון פליקס, שקיווה לראות אותה חוזרת לעבודה ולשגרה, אלא בריחה הרחק, אל כפר אירי, שאותו בחרה באקראי מבלי לדעת עליו דבר.
דיאן היא דמות קלישאית של עלמה במצוקה, ולא בגלל האסון, כזו שמוציאה שם רע לנשים. היא תלותית, מרימה ידים בקלות, בטוחה שתמיד יימצא מי שיושיע אותה – בעלה, פליקס, ההורים. כן, יש נשים (וגברים) כאלה, וגם עליהם אפשר לכתוב ספרים, אבל הספר הזה, אחרי עמוד ומחצה מוצלחים מאוד בפתיחה, קלישאתי ושטוח וחפיפי ממש כמו דיאן. עלמה מבולבלת פוגשת גבר קודר, לכל אחד סודות משלו, ושניהם, כמובן, מתעבים זה את זה. שניהם, כמובן, יגלו שהם נמשכים זה לזה, והתיעוב, אחרי שורה של אי הבנות, יהפוך לאהבה. בלי עומק, בלי רגש אמיתי, בלי הגיון פנימי.
אנייס מרטן-לוגאן כנראה ביקשה ליצור ספר שאינו נופל לגמרי לתבניות. לשם כך העניקה לדיאן מהפך פתאומי, ממש של מאה ושמונים מעלות, והותירה את הסיום פתוח, אם כי רק לכאורה. לא משכנע.
לדעתי, אפשר לוותר.
Les Gens Heureux Lisent et Boivent de Café – Agnès Mrtin-Lugand
כנרת זמורה ביתן דביר
2015 (2013)
תרגום מצרפתית: מונה גודאר
סקירות ספרים 