תגית: אסף כהן

כותרת משנה: הפסיכולוגיה של שכנוע

רוברט ב' צ'לדיני, פרופסור לפסיכולוגיה, או כפי שהוא מתייחס אל עצמו בספר, "חוקר השפעה", פרסם את ספרו "השפעה" לראשונה ב-1984. במהדורות מאוחרות יותר הוסיף פרק, ושילב דיווחים של קוראים שסיפרו על מקרים שבהם הדפו השפעה שהיתה עשויה להטות את בחירותיהם, לצד קטעים רלוונטים מאמצעי התקשורת. תרגום זה לעברית הוא של המהדורה המורחבת האחרונה.

בעולם מודרני קדחתני, שופע מידע ומבלבל, הנטיה האנושית המובהקת היא לקבל החלטות על סמך הכללה, מעין קיצור דרך שמונע השתקעות אינסופית בבחינת הבעד והנגד של כל צעד. כולם עושים משהו, לכן הוא נכון ומתאים גם לי; המוכר חביב אלי, מוטב לי לאמץ את המלצותיו; הבוס אומר, הבוס קובע; וכיוצא באלה. רוב הזמן קיצורי הדרך הללו משרתים אותנו היטב. הבעיה היא שלפעמים הם גורמים לקבלת החלטה בלתי מושכלת שאינה מיטיבה עם המחליט. והבעיה הגדולה עוד יותר היא שקל לנצל את הנטיה הזו כדי להשפיע על אנשים באופן בלתי הוגן.

כל אחד מפרקי הספר עוסק בגורם השפעה מהותי – הדדיות, חיבה, הוכחה חברתית, סמכות, מחסור, עקביות ומחויבות, אחדות. ההפרדה הזו מלאכותית במידה מסוימת, שכן במציאות הגורמים הללו עשויים לפעול במשולב, אבל היא מאפשרת דיון מעמיק ולכן יש בה טעם. למותר לציין שאנשים שונים מגיבים בצורות שונות לכל אחד מהגורמים או לשילוב שלהם, וכפי שצ'לדיני עצמו אומר, "מדובר פה במדעי ההתנהגות, ולא בכישוף", אבל שפע הדוגמאות בספר, מתחומים רבים ושונים, מצביע בסופו של דבר על כך שכל אחד ואחת, חשדן ככל שיהיה, בוחר לעתים בקיצורי הדרך וכדאי להיות מודעים לכך. לתועלתם של מי שמעדיפים לוותר על הפירוט שבדוגמאות – וחבל – מובא בסיומו של כל פרק סיכום ממצה ומוצלח.

מי שמבקשים להשפיע על החלטותיהן של הבריות, בדרכים הוגנות יותר או פחות, יוכלו ללמוד רבות מן הספר. אבל כוונתו של צ'לדיני הפוכה. הוא אינו חותר לסייע בידם של המשפיעים, אלא מבקש לעורר מודעות לאופן קבלת ההחלטות שלנו, לגרום לאנשים להמנע מהחלטה אוטומטית כשנדמה שמופעלת עליהם מניפולציה, ולדעת לעשות את ההפרדה בין הגורמים הסביבתיים (כמו מוכר חביב במיוחד, יצירת תחושת מחסור ובהילות, הוראה סמכותית וכדומה) לשיקולים האובייקטיבים. הוא קורא גם להוקיע ברבים את מי שמפעילים מניפולציות שקריות של השפעה, שכן בכך הם מערערים את מנגנון קיצורי הדרך ההכרחי: "הבגידה האמיתית, הדבר שאסור לנו לעבור עליו בשתיקה, הוא כל ניסיון מצדם להפיק רווחים באופן שמאיים על המהימנות של קיצורי הדרך שלנו".

אודה שבקטעים רבים בספר חשבתי לעצמי שרק אנשים טפשים נופלים בפח ההשפעות, כלומר מקבלים החלטות בלתי רצויות עבורם רק משום שאחד מאותם גורמי השפעה הופעל עליהם, ממניעים טהורים או נגועים. אבל פה ושם נאלצתי להודות בפני עצמי שהייתי בוחרת קיצור דרך במקרים מסוימים מבלי לשקול את הדברים עד הסוף, והספר בהחלט היה מאיר עיניים, מועיל ומעורר מודעות מבחינתי.

הדוגמאות בספר נעות ממקרים פרטיים לארועים גלובליים, מניסויי מעבדה לדיווחים מן היומיום. בין השאר נמצאים פה מסיבות טאפרוור (חיבה), משבר הטילים בקובה (הדדיות) , הניסוי של מילגרם (סמכות), הסכמת היפנים לתת מקלט במדינתם ליהודים שנמלטו מהנאצים (אחדות), התורים לדגם חדש של אייפון (מחסור), מחנות שבויים (עקביות ומחויבות), קניות לחג המולד (מחסור ומחויבות), רופאים ואחיות (סמכות), כַּתות פנאטיות (הוכחה חברתית), ועוד ועוד. מסקנותיו של צ'לדיני משכנעות, וגם אם מבקשים לערער עליהן – הקריאה של מרבית הדוגמאות מעניינת, מחדשת ומהנה.

בהחלט ראוי לקריאה ולתשומת לב.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Influence – Robert B. Cialdini

מטר

2024 (1984, 2021)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

כותרת משנה: עולם החושים המפתיע של הצמחים

פרופ' דניאל חיימוביץ פרסם לראשונה את ספרו אודות החושים של הצמחים ב-2012. המחקר, כמובן, לא נפסק עם צאת הספר לאור. המהדורה שתורגמה כעת מעודכנת, כולל פרק שלם שנכתב מחדש לאור ממצאים שהתגלו בשנים שעברו. כמה תופעות הקשורות בנושא עדיין לא פוענחו, אולי תצא מהדורה נוספת ומתוקנת בעוד מספר שנים. המדע אינו שוקט על שמריו.

על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על חושי הצמחים? האם הצמח רואה, שומע, טועם, מריח, חש מגע, בעל תודעה? תלוי בהגדרה. כשאנחנו מדברים, לדוגמא, על ראיה אצל בני אדם, אנו מתכוונים הן להיבט הפיזיולוגי והן להיבט התודעתי. אור מגיע אל איברי הקלט בעין, אלה מתניעים את הולכתו אל המוח, וזה בתורו מפענח אותו כתמונה מרובת פרטים ורבגונית, שאינה רק מראה פשוט אלא עולם שלם של מובן ואסוציאציות ופרשנות. במובן הזה צמחים אינם רואים, אבל אם מתרכזים רק בשני המרכיבים הראשונים – קליטת אור ופעולה הנובעת מכך – הצמחים בהחלט ניחנו בכושר ראיה. כך גם באשר לחושים האחרים.

הנה כמתאבן כמה עובדות, בודדות מתוך שפע מרתק, שליקטתי מן הספר:

מכיוון שנבטים נוטים אל האור, עלתה השאלה האם הם רואים אותו, ואם כן איפה ה"עיניים". דרווין ובנו ביצעו שורה של ניסויים פשוטים שהוכיחו ראיה גולמית אצל צמחים (הניסויים נערכו על חפורית קנרית), ומצאו כי הכושר לראות את האור מצוי בקודקוד הנבט. ניסויים נוספים חשפו כי ישנם צמחים המסוגלים להבחין בין אור אדום לכחול.

כיצד צמחים יודעים מתי לפרוח? התברר כי הצמח אינו מודד את אורך היום, אלא את אורכה של תקופת החושך כדי לקבוע מתי בא מועד הפריחה. כתוצאה מכך בני אדם יכולים לבצע מניפולציות במועדי פריחה באמצעות הדלקת תאורה באמצע הלילה וכיבויה מיד. די בהדלקה קצרה כזו כדי לשכנע את הצמח שתקופת החושך אינו זו ששוררת בפועל, והוא מתאים את עצמו למציאות המדומה.

צמח הכשות נמשך אל עגבניות. כיצד הוא מזהה אותן? באמצעות ריחן שאותו, כך הוכח בניסויים, הוא מעדיף על פני ריחות אחרים.

שורשי הצמח הם האחראים על תזונתו. האנדרומדיס שמקיף את גליל ההובלה בשורש "טועם" את המינרלים בקרקע ומחליט מה ייכנס ומה לא כדי לשמור על שיווי משקל מינרלי.

שורשים של אמברוסיה שנוגעים בשורשים של אמברוסיה אחרת מפסיקים להתארך, ככל הנראה כדי לא להתחרות עם ידידים, אבל שורשים אחרים של אותו הצמח עצמו ממשיכים לגדול בכיוונים אחרים. העובדה שהתופעה אינה מתרחשת כששורשי הצמח פוגשים שורשים אחרים שלו עצמו מעידה על היכולת להבחין בין העצמי לבין האחר.

בניסוי רב תחומי (שבו השתתף גם יוסי יובל, מי שכתב את הספר המרתק אודות העטלפים) התברר שצמחים שנחשפו לקולות המאביקים הפיקו צוף עשיר יותר מצמחים שנשמרו בדממה. המנגנון של השמיעה עדיין בלתי ברור. כמו כן לא ידוע כיצד השורשים יודעים איפה לחפש מים, וקיימת השערה שהם שומעים את הזרימה שלהם.

לדיוניאה לוכדת הזבובים יש מנגנון זכרון. כדי שעליה ייסגרו כמלכודת על טרף, חייבות להתרחש שתי נגיעות בשכים בהפרש של עשרים שניות ביניהן. כלומר, הדיוניאה צריכה "לזכור" שארעה נגיעה ראשונה כדי לסגור את העלים אחרי השניה, אם היא מתרחשת במועד הנכון. המנגנון המעניין מוסבר בספר, כמו גם המנגנון המיכני המאפשר את הפעולה בהיעדרם של שרירים.

שורשים צומחים כלפי מטה, נצרים כלפי מעלה. איך הצמח יודע איפה זה "למעלה"? האור לא מסביר את הלמעלה שהרי הנצרים צומחים גם בלילה. המגע של האדמה לא מסביר את הלמטה שהרי ישנם שורשים שמתחילים לגדול במרומי העץ. הכותב מפרט את הניסויים שנערכו כדי לפענח את ההתמצאות של הצמח במרחב, כולל ניסויים בתחנת החלל.

מדי פעם צץ לו ניסוי קיקיוני סביב "החיים המסתוריים של הצמחים", כשמו של ספר פופולרי ובלתי מדעי בעליל, ובעקבותיו צצות כותרות מרעישות נטולות גיבוי. אולי הידוע מכולם הוא זה שבא להצביע על ההעדפות המוזיקליות של הצמח – כמעט תמיד מוצרט אהוב עליו, ומוסיקת רוק קולנית לגמרי לא. רובם של הניסויים הללו נערכים על ידי חובבנים ללא שמירה על פרוטוקול מדעי, והתוצאות בהתאם. האם צמחים עולים כפורחים בהשפעת מוזיקה? הוספת מאוורר פשוט ל"ניסוי" מפריכה זאת, שכן הצמחים חובבי החום מגיבים לחום הנודף מן הרמקולים, וכשהמאוורר מפזר אותו מהם והלאה, ההשפעה לכאורה של המוזיקה אינה קיימת. ולמה הם מגיבים רע למוזיקת רוק? ככל הנראה כי הם רגישים למגע וחווים את גלי הקול העוצמתיים יותר כפגיעה.

האם בני אדם וצמחים אחד הם? למרות אב קדמון משותף, ולמרות קוי הדמיון ברמה הגנטית, צמחים ובעלי חיים הם שתי הסתגלויות אבולוציוניות נבדלות לחלוטין לחיים רב-תאיים.

קראתי את הספר בעניין רב ולמדתי הרבה. דניאל חיימוביץ מגיש טקסט מדעי לאנשים שאינם מדענים, ועושה זאת בבהירות, מבלי להכנס לעומקה של הביולוגיה הסבוכה, אך גם מבלי לוותר על אמינות ועל דיוק. התוצאה מרחיבת דעת, מרתקת ומומלצת.

What a Plant Knows – Daniel Chamovitz

מטר

2023 (2012, 2017)

תרגום מאנגלית: עמנואל לוטם, אסף כהן

 

כותרת משנה: הדברים הקטנים שמשפרים את ביצועינו ומסייעים לנו ליצור סביבת עבודה טובה ומאושרת יותר

הפסיכולוגית תלמה ליבל מפנה זרקור אל גורמים, שלרוב איננו מודעים לקיומם או לא מייחסים להם חשיבות, העשויים לתרום לרווחה בסביבת העבודה ולביצועים טובים. עם גורמים אלה נמנים תאורה, צבע, טמפרטורה, מוזיקה, סדר ובלגן, לחיצת יד, היצמדות לטלפון חכם, הבעת רגשות במשא ומתן, וכיוצא באלה. הספר מחולק לשלושה שערים: מה שעובד במשרד: הגורמים המשפיעים על סביבת העבודה; מה שעובד עבור הצוות שלכם: גורמים מפתיעים המשנים את האופן שבו אנו עובדים יחד; מה שעובד בשבילכם: כוחם של ההרגלים האישיים. פרקי המשנה בשערים אלה, שכל אחד מהם סובב סביב אחד הגורמים הנדונים, מכילים תיאורים רבים של מחקרים ולצדם טיפים לאימוץ מסקנות המחקרים.

במבוא נכתב כי זה אינו עוד ספר עזרה עצמית, ובאחרית דבר נכתב כי מדובר בנסיון לשתף את הקהל הרחב בממצאים מדעיים מבוססי ראיות. למען האמת, הספר די נופל בתפר שבין מדע לעזרה עצמית, ולוקה במאמץ יתר. אם הכוונה להציג תפריט עשיר של דברים שעובדים כדי שכל קורא יבחר את מה שעובד בשבילו, השפע הרב מדי של המחקרים מטביע את תפריט העצות. אם הכוונה להציג מחקרים משכנעים, חסרים פרטים חשובים, בעיקר אודות מתודות המחקר ואודות מחקרים סותרים, אם ישנם כאלה, ובהעדר המידע הזה קשה להשתכנע שהנחרצות של המסקנות מדויקת.

רבות ממסקנות המחקרים ברורות מאליהן, אינטואיטיביות, ולכן ההרחבה התיאורית של מחקר ועוד מחקר ועוד אחד מיותרת ומייגעת. אני מבינה את הצורך של החוקרים להפוך תחושות בטן לעובדות מוכחות, אבל במרבית המקרים המאמץ לשכנע בתקפות המחקרים תוקע את הספר, והקורא הרי בסופו של דבר יבחר לקרוא אותו כדי לממש את ההבטחה שבכותרת המשנה, כלומר לקבל עצות. המינון הבלתי מאוזן של הדידקטיות והטיפים מרחיק, לדעתי, את הספר מן הקורא הפוטנציאלי שעשוי להרוויח ממנו.

בעייתיות נוספת נובעת מן ההכללה. קביעה מסוג "רמת התפקוד מגיעה לשיאה בטווח שבין 20 ל-22 מעלות", לגמרי לא רלוונטית למי שמרגיש נוח לתפקד בחדר מקורר היטב או להפך. היא אולי משמעותית כשבאים לכוון את המזגן בעבודה בחלל פתוח, כך שהטמפרטורה תתאים – אולי – למרבית העובדים, אבל היא מאבדת משמעות כשמתיחסים לעובד יחיד. הדבר נכון לגבי מרבית הקביעות שבספר. בפרק העוסק בהאזנה למוזיקה הכותבת מציינת כי "גורם נוסף שיש לשקול הוא מאפייני האישיות של כל אחד מאתנו". זה נכון לגבי הבחירה במוזיקה ונכון לגבי כל אחד מן הגורמים האחרים הנדונים כאן. לכן בנחרצות של המסקנות יש טעם לפגם.

חלל פתוח כסביבת עבודה, אם כבר הזכרתי אותו, הוא רעה חולה, לא רק לעובדים אלא גם למעסיקים, והפרק העוסק בו הוא אחד מאלה שבהם הסכמתי לגמרי עם מסקנותיה של הכותבת (אם כי העצות עשויות רק להקל, לא לפתור את הקשיים).

ועם כל ההסתיגויות מצאתי ענין בחלק מן המקרים, הסכמתי עם חלק מן המסקנות או עם וריאציה שלהן, למדתי כמה וכמה דברים שלא ידעתי (קיומה של נומופוביה No Mobile Phone Phobia, פוביה חדשה יחסית, כדוגמא), והוארו עבורי כמה זויות ראיה מעניינות על דברים שהתקיימו קודם כתחושה (היתרון המשמעותי של מגוון אנושי בצוות הוא אחד מהם). כדאי לפתח מודעות לגורמים הסביבתיים המשפיעים על היומיום של כולנו, ולהתאים כל אחד לעצמו את מה שעובד עבורו.

Whatever Works – Thalma Lobel

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

אזהרת ספוילר: סודה של משפחת רדלי מתגלה בסביבות עמוד 100, אם כי רמזים מצטברים כבר בעמודים הראשונים (וגם בתמונה שעל הכריכה). הסקירה שלהלן חושפת את הסוד.

משפחת רדלי חיה לכאורה את חלום הפרברים הבריטי. בני הזוג ושני ילדיהם בני העשרה חיים בבית כפרי מוקף ירק בעיירה קטנה יחסית, בה כולם מכירים את כולם (וכולם מרכלים על כולם). בסביבה כזאת קשה לשמור סודות, אך בני הזוג עושים כל שביכולתם כדי לשמור בסוד את עברם ואת טבעם, לא רק מפני שכניהם אלא גם מפני ילדיהם.

משפחת רדלי היא משפחת ערפדים. האב פיטר הוא ערפד מלידה, ואשתו הלן הומרה בצעירותה לערפדות. כשהלן נכנסה להריון הם החליטו להלחם באינסטינקטים צמאי הדם שלהם, לפרוש לחיים פרבריים שלווים, ולגדל את ילדיהם כבני אדם. חייהם מתנהלים על פי "המדריך למתנזרים", שנכתב במיוחד עבור ערפדים שהחליטו החלטה דומה.

גם אם ספרות ערפדים אינה חביבה עליכם, את הספר הזה יש סיכוי טוב שתאהבו, כי הערפדות היא המסגרת אך לא הנושא המרכזי. הספר עוסק בהתגברות על משיכה לחטא (חטא ההתמכרות וחטא הבגידה), על התבגרות כחריג, על יחסים בתוך המשפחה ובין חברים, ועל התמודדות עם סודות. הוא כתוב בקלילות לכאורה, בחן ובהומור, ואיכשהו מצליח לשכנע שערפדות היא אחת מדרכיו של הטבע, ואפילו שלהיות ערפד זה די סבבה . אהבתי במיוחד את תיאור ההתמודדות של שני הצעירים עם גילוי זהותם האמיתית. מאט הייג נזהר לא ליפול לסטראוטיפים של מתבגרים, ושני הצעירים, כמו גם מרבית המבוגרים בספר, משכנעים בהיתכנותם.

אוהבי ספרות ייהנו משלל האזכורים של סופרים ומשוררים ויצירותיהם. כך, לדוגמא, ביירון מוצג כערפד שזייף את מותו כדי להמשיך בחייו הערפדיים בזהות בדויה, וקטעים מיצירותיו מצוטטים להוכחת ערפדיותו. גם אמני רוק רבים, כמו ג`ימי הנדריקס ופרינס, מוזכרים באותו הקשר.

את העטיפה החביבה עד מאוד עיצבה ענת וקנין אפלבאום.

בשורה התחתונה: ספר נעים מאוד לקריאה

The Radleys – Matt Haig

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: אסף כהן