אוץ / ברוס צ'טווין

קספר יואכים אוּץ, ברון צ'כוסלובקי עם שורשים יהודיים, הוא אספן פורצלן. המספר נפגש אתו בפראג ב-1967, כשהמדינה היתה תחת שלטון קומוניסטי. "עבורו היה עולם זה של דמויות זעירות, העולם האמיתי […] וארועי המאה הקודרת הזאת […] היו מבחינתו לא יותר מרעשי רקע מאחורי הקלעים", כך הוא מתאר אותו, אך בלתי אפשרי להפריד בין האיש ובין תקופתו, והנובלה הקצרה הנושאת את שמו של אוץ היא גם תמצית קורות מדינתו.

אוץ, המורגל בחשאיות הנובעת מן האוירה בה הוא חי, משחרר באוזני המספר קטעי סיפורים, ומהם מרכיב המספר תסריטים אפשריים. האם היה אוץ משתף פעולה עם הנאצים? אולי אפשר לומר שכן, משום שסיפק מידע על יצירות לחוליית האמנות של גרינג, ואולי אפשר לומר שלא משום שסיפק מידע גלוי בלבד, וניצל את קשריו כדי לתת מחסה לידידים יהודים. האם היה מרגל כשנסע אחרי המלחמה מדי שנה לווישי, למטרות ריפוי לכאורה, וניצל את ההזדמנות למסחר עתיקות בשווייץ? אם לא היה מרגל מדוע חזר לצ'כוסלובקיה ולא ברח? לאוץ יש הסברים מעניינים: "צ'כוסלובקיה היתה מקום נעים לחיות בו, בתנאי שהיתה לך אפשרות לעזוב […] מחלת הפורצלן החמורה שלו מנעה ממנו לעזוב לתמיד. האוסף החזיק בו כאסיר". ומה ארע לאוסף אחרי מותו, כשאנשי המוזיאון באו לאסוף מביתו את הפסלונים שהחשיבו כשלהם? המספר מעלה בדמיונו גורל דרמטי.

ברוס צ'טווין מיטיב לבטא הן את האובססיביות של האספן והן את האבסורד של החברה הקומוניסטית הדורסנית. שום דבר אינו בדיוק כפי שהוא נראה, והישרדות, הנעזרת בסודות ובמזימות הרוחשים מתחת לפני השטח, היא ה"משחק" שאוץ נאלץ לשחק כדי לשמר את עצמו ואת הפסלונים שהם טעם חייו.

דמותו של אוץ מבוססת על זו של האספן רודולף ג'אסט. אוסף הפורצלן של גאסט נמצא שנים אחרי מותו מוחבא בסלי כביסה ותחת מיטות בדירה בברטיסלבה.

הספר נכלל ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

צ'טווין עצמו היה סופר רבגוני ומעניין, שנודע בעיקר בספרי המסע שלו. אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על "נתיבי שיר" ועל "על הגבעה השחורה".

Utz – Bruce Chatwin

משכל

2001 (1988)

תרגום מאנגלית: דורי פרנס

קדחת הזכוכית / פ"מ הבארד

"קדחת הזכוכית" הוא סיפורה של אובססיה. ג'וני סלייד הוא אספן זכוכית להוט. כשהמגזין "זכוכית עתיקה" מבשר שהתגלתה טאצה (צלחת הגשה על רגל) עתיקה, הוא, וכמוהו קהילת האספנים, חייב להניח עליה יד. התשוקה הזו נתקלת במכשול רציני, כשהאדם שבישר על התגלית בחר לא לחשוף פרטים על מקומה ועל בעליה, וסיפק רק תמונות שהרקע שלהן טושטש. אובססיה, כך מתברר, אינה מכירה במכשולים.

כשג'וני, הרווק המושבע, יוצא בעקבות הרמזים, הוא פוגש בקלודיה, ומפתח אובססיה גם כלפיה. האם יוכל להשיג גם את האשה וגם את הטאצה? כך הוא מתאר את הדילמה ואת מעמקי נפשו של אחוז דיבוק: "הצד הטוב שבי – גם אם מתוך מבחר דל למדי של צדדים – רצה את קלודיה ושכל הזכוכית בעולם תלך לעזאזל. הצד הרע שבי רצה את הטאצה, תוך העדפה לקבל גם וגם. אבל לצד הרע ביותר לא היה אכפת אם אשיג את הטאצה או לא, כל עוד אף אחד אחר לא יניח עליה יד".

אובססיה מעלה על הדעת את התסיסה המתפקעת מרגשות ואת אובדן השליטה נוסח שטפן צווייג, אבל זו שב"קדחת הזכוכית" שונה, מינורית כלפי חוץ, אפופה הומור בריטי דק. היא מובילה את ג'וני אל סכנות, והופכת אותו לבלש לא מבריק במיוחד, אבל ערמומי וממוקד מטרה. אפילו רתיעתו הבלתי נשלטת מגופות – ואלה מצטברות ללא הרף – לא עוצרת אותו.

הנוף משחק בספר תפקיד מרכזי בעיצוב אוירה והלכי רוח, והאברד מיטיב לתאר אותו באמצעות קולות ודממה, מראות וחשכה, תחושות וריחות. בחרתי באקראי קטע אחד להמחשה: "נסענו במהירות קבועה, דוחקים גליל אויר לח אל תוך המנהרה שלפנינו ושואבים מאחורינו אויר אחר, מת באותה מידה. שום דבר אחר לא זז, אבל ראיתי נצנוץ של מים מבעד לגזעי העצים הצפופים משמאלי. עד מהרה התפרדו העצים לגמרי, והגענו אל זרוע ארוכה של מים שטוחים, כבדים וחסרי תנועה בין העצים התלויים מעליהם. ריח המלח שלט בכל, אבל המים הזכירו ים בערך כמו בית מרחץ עירוני לקראת סגירה".

למרות האימה, ולמרות קור הרוח המקפיא המתלווה לדיבוק, הספר נעים מאוד לקריאה. הוא שופע הומור ואבחנות חברתיות מעניינות, כתוב בשטף, מותח במינון מוצלח, ומתורגם כהלכה. האיור של שרית עברני על העטיפה נאה והולם את רוחו של הספר.

מומלץ בהחלט.

 

A Hive of Glass – P.M. Hubbard

תשע נשמות והכורסא

2020 (1965)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ