תגית: אספרגר

תיאו ברן התאלמן מאשתו אליסה כשבנם רובין היה בן שבע. תיאו הוא אסטרוביולוג שיצר את מה שעמיתיו למחקר המחפש חיים ביקום מכנים "מדריך השטח של ברן לחוצנים", קטלוג של חתימות ספקטרוסקופיות שיכולות להעיד על צורות החיים שיצרו אותן. אליסה היתה פעילה נמרצת לשמירה על הסביבה ולהגנה על בעלי חיים. רובין היה תמיד ילד מיוחד, רגיש, מתקשה להשתלב בחברה, נוטה להתקפי זעם, מאובחן בשלל הגדרות משתנות. מות אמו, שנתים לפני הארועים המתוארים בספר, החריף את רגישותו ואת חריגותו.

תיאו מתנגד נמרצות לנסיונות לקטלג את בנו ולהלעיט אותו בתרופות. כשהוא מחליט לבקש עזרה בלתי פולשנית ובלתי פסיכולוגיסטית, הוא מספר כי לארבעה מאבחנים יש שלוש השערות שונות – "שני קולות לתסמונת אספרגר, אחד נוטה לצד של הפרעה טירדונית-כפייתית ואחד שוקל הפרעת קשב ופעלתנות יתר". באירוניה בלתי מוסווית הוא טוען כי "מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים". לפני שהוא מבקש עזרה הוא מנסה לגדל את רובין כמיטב יכולתו, ליצור עבורו סביבה בטוחה, לאפשר לו לשגשג. הוא נוטל חופשות ממושכות כדי לבלות עם הילד בטבע, היקר ללב שניהם. הוא משתף אותו במחקריו, ויוצא אתו לסיורים מדומיינים מרתקים בגלקסיות רחוקות. כשחווית בית הספר הופכת קשה מדי לרובין, תיאו מעביר אותו לחינוך ביתי. רובין, שכולו לב ונשמה וסקרנות וכשרון, הוא ילד כובש לב, והקשר בינו ובין אביו מופלא. תיאו מודה שאינו מומחה להורות, שאין ספק שהוא עושה טעויות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו, ומקווה "שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי".

ההורות בכלל, והורות לילד יוצא דופן כרובין, היא נושא מרכזי בספר, אבל לא הנושא היחיד, והיא אינה מתרחשת בחלל ריק. ארצות-הברית המתוארת בספר, אם כי ללא אזכור שמות אמיתיים, היא זו של עידן טראמפ, שאת תופעותיו תיאו מבקר נחרצות. יחד עם עמיתיו הוא נאבק לשמר את תנופת המחקר, אבל מבין שמפלגת השלטון מעונינת לחסל את הפרויקט ממניעים שאינם כלכליים או ענייניים. "אם אנחנו, האליטות באקדמיה, נגלה שיש חיים בכל מקום ביקום, הדבר לא יספק כל תימוכין לקשר המיוחד של האנושות עם אלוהים". הוא מבכה את טשטוש הפרדת הרשויות, את הפגיעה בחופש הדיבור, את השיח האלים סביב הבחירות, ומאבד אמון בכוחה של הדמוקרטיה. כשרובין מביע מודעות לעוולות, תיאו מתלבט כיצד להגיב. "רציתי לומר לו שהדמוקרטיה מצליחה למצוא פתרונות גם כשקורים דברים מכוערים. אבל הבן שלי נטה חיבה מיוחדת לכנות". הוא כואב גם את הפגיעה בחינוך – "מעולם לא תיארתי לעצמי שכל מחקר יצטרך להיות רווחי. אבל במחשבה שניה, מעולם גם לא דמיינתי שמשרד החינוך יקצץ תקציבים של בתי ספר יסודיים שמלמדים אבולוציה" – את רידודו של המדע – "הידע עבר תהליך דמוקרטיזציה והמדעים נמסרו לידי חוכמת ההמונים והוקטנו לכדי חטיפים" – את תרבות הצריכה, את התלות בשיווק ובמשפיענים, ואולי יותר מכל את השפעתו המזיקה של המין האנושי על הסביבה. רובין, בן דמותה של אמו, שותף לתחושותיו של אביו, ומושך לאקטיביזם ככל שילד בן תשע מסוגל לכך. באקלים החברתי המדכא והדורסני הם עלולים לשלם מחיר כבד.

הכתיבה של ריצ'רד פאוארס מצוינת. הוא אולי אינו אומר הרבה דברים חדשים, אבל שילוב נושאי הספר יחדיו מקורי ומוצלח, תיאו ורובין נוגעים מאוד אל הלב, והנושאים המעסיקים אותם ראויים מאוד לדיון. אני תוהה על הבחירה בשם הספר בעברית. "השתאות" בעיני נושאת משמעות חיובית של התפעמות ופליאה, בעוד השם המקורי מכוון יותר אל מבוכה ובלבול. אבל אין לי רעיון מוצלח יותר, ובסופו של דבר זה לא באמת משנה. שירי שפירא תרגמה להפליא, והספר, שנמנה עם הרשימה הקצרה לפרס בוקר 2021, מומלץ בהחלט.

Bewilderment – Richard Powers

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מסופר מפיו של כריסטופר, נער כבן חמש-עשרה, שמן הסתם היה טורח לתקן אותי ולומר שהוא בן חמש-עשרה ושלושה חודשים ושלושה ימים, כי כריסטופר זקוק נואשות לסדר ולעובדות מוצקות. הנער, כך מבין הקורא מבלי שהדברים נאמרים במפורש, מאובחן כסובל מתסמונת אספרגר, שעיקריה במקרה שלו הם עירנות קיצונית לפרטים שמטביעה אותו במידע, וחוסר יכולת להבין סיטואציות חברתיות. היאחזות במסגרות קבועות, וארגון המידע בתבניות, מקלים עליו. כתוצאה ממצבו יש בו תמימות הנובעת מהבנת דברים כפשוטם ומחוסר יכולת לשקר.

כריסטופר חי עם אביו לאחר שאיבד את אמו, ולומד בבית ספר לבעלי צרכים מיוחדים. הוא עצמו סבור שזו הגדרה מטופשת: לכולם יש גם צרכים מיוחדים, למשל אבא שצריך לקחת לכל מקום קופסה קטנה של סוכרזית שהוא יוכל לשים בקפה כדי לא להשמין, או גברת פיטרס שמרכיבה מכשיר שמיעה בצבע בז', או שבון שמרכיבה משקפים עם עדשות כל כך עבות שאם אני מרכיב אותם נהיה לי כאב ראש, ואף אחד מהאנשים האלה לא נחשב למישהו עם "צרכים מיוחדים", גם אם יש לו צרכים מיוחדים. לאורכו של הספר כולו כריסטופר מביע דעות שאי אפשר שלא להסכים אתן, אבל שוב ושוב, רגע אחרי שהקורא מסכים עם כריסטופר ותוהה אולי שום דבר אינו משובש אצלו, הוא ממשיך להתבטא באותו סגנון ובאותו הגיון לגבי היבטים שנראים לו חלק ממהלך החיים הסדיר, אבל הם בעצם שונים וחריגים, ומשקפים היטב מצוקות שאולי אינו מזהה אותן ככאלה: חוסר היכולת לאכול דברי מזון שנגעו זה בזה, הגניחות שהוא משמיע כדי לאתחל את עצמו, הבנת אמירות כפשוטן ועוד.

בעיני, אחד ההיבטים החזקים של הספר, פרט להתבוננות אל מה שמתרחש במוחו של מי שנתון תחת השפעת התסמונת, הוא הבניה של הדמויות הנוספות מבלי להשתמש כלל ברגש. כל מה שאנחנו יודעים על אד, אביו של כריסטופר, כדוגמא, הוא מה שהבן בוחר לספר לנו בסגנון עובדתי, ובכל זאת – ואולי דווקא משום היעדר השפעה רגשית שיפוטית – אנו לומדים הרבה גם על ההתמודדות היומיומית של אד עם המעמסה הרגשית והפיסית של החיים במחיצתו של כריסטופר. הנער, שרוב הזמן מסתפק בחברת עצמו, עסוק בעניניו – בכתיבת הספר אודות חקירת הריגתו של כלבה של השכנה, בתכנית להבחן בחמש יחידות במתמטיקה, בחלום להיות אסטרונאוט – בעצם תלוי לחלוטין באביו. הוא אינו מסוגל להתרחץ לבדו, להחליף בגדים, לצאת לקניות, להכין לעצמו אוכל. הוא צורח בפומבי כשהוא לחוץ, מגיב באלימות כשנוגעים בו, מרטיב במכנסיו כשאינו מוצא שירותים נקיים. הידע שלו עצום, בעיקר בשל זכרון מצוין, אך כישורי החיים הבסיסיים לקויים. אין טעם לכעוס עליו, כי הוא אינו מתכוון לרע, ואין לצפות ממנו להכרת טובה ולגילויי אהבה, כי המקסימום שהוא מסוגל לו הוא מגע באצבעותיו של האב, מגע המחליף חיבוק. העומס על האב הוא לפיכך גדול, והמחויבות הנדרשת ממנו טוטאלית.

נדמה לי שאין צורך להציג את הספר: הוא זכה להצלחה בשתי המהדורות – למבוגרים ולנוער – וגם כהצגת תיאטרון. אני חושבת שבדומה לסרט "איש הגשם" הוא עזר לקבע בתודעת הציבור את האוטיזם, ואת האספרגר הנמצא על הקשת האוטיסטית, כתופעה המשלבת חוסר כישורים חברתיים עם ידע מרהיב, כשהמיוחדות עד כדי גאונות בולטת ומעמעמת את הקשיים. בשלב מאוחר יותר הגיעו ספרים שתיארו חד-משמעית את ההתמודדות הבלתי פוטוגנית, הן של האוטיסטים (כמו "אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס) והן של הוריהם (כמו "שטום" מאת ג'ם לסטר). לא שהספר אינו מתייחס לקשיים, אבל מכיוון שכריסטופר אינו מתלונן עליהם, כי אינו מודע להם כקושי, ומכיוון שהספר "עטוף" במעין סיפור בלשי, הם מעט נדחקים לשוליים. כנראה לא בכדי זכה הספר לביקורת מצד הלוקים באספרגר שטענו שאינו מתאר אותם במדויק. ויחד עם זאת הקריאה בספר היא חוויה רגשית וספרותית בעלת עוצמה ומומלצת.

The Curious Incident of the Dog in the Night-Time – Mark Haddon

כנרת זמורה ביתן דביר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: אהוד תגרי

דון, פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה במלבורן, הלוקה בתסמונת אספרגר, פוצח ב"מבצע רעיה", במטרה למצוא בדרך מושכלת את מי שתהיה אשתו. הוא כותב שאלון מפורט, שנועד לסנן מראש את כל אלה שתכונותיהן תהיינה מכשול למערכת יחסים שתהיה לפי כוחותיו בהתחשב במגבלות אישיותו – מדד מסת גוף גבוה, העדפה לגלידה מסוימת, עישון, אי-עמידה בזמנים וכדומה – ומקווה לטוב. לחייו נכנסת רוזי, שמרבית תכונותיה הפוכות מן הרצוי, וכצפוי – כמה שבלוני, כמה שטחי, כמה קורץ להוליווד – היא זו שלה יינשא בסופו של דבר.

גרהם סימסיון מתאר בסוף הספר את התהליך הארוך שקדם להוצאתו לאור, והתיאור הזה לא הפתיע אותי, שכן המאמץ ניכר בתוך הטקסט. אני לא מעריכה ספרים שמלאכת הכתיבה כל-כך בולטת בהם, שאפשר ממש לחוש בהם את תהליך החשיבה של הסופר, את ה"תפירה" של העלילה. הטכניקה אולי היתה נסלחת אם התוכן היה מפצה, אבל לפנינו יצירה שטחית, שאפשר לנחש את סופה כבר מן העמוד הראשון, והדרך מן ההתחלה אל הסיום פשוט משעממת ונטולת אמירה של ממש. אם התכוון הסופר – ויש לי הרגשה שלא היתה לו שום כוונה כזו – לפתוח צוהר אל עולמם של הלוקים בתסמונת, לדעתי הוא נכשל, שכן גיבורו מצטייר כדמות ליצנית ולא כאדם מעורר הזדהות. רוב הזמן היה לי חשד סמוי שהסופר ראה מול עיניו את שלדון קופר, ובנה עבורו עלילה. יוצרי "המפץ הגדול" עשו זאת טוב יותר.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר

The Rosie Project – Graeme Simsion

אחוזת בית

2013 (2013)

תרגום מאנגלית: סיון בסקין