תגית: אפי זיו

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד", כה אמר גאיוס סאלוסטיוס קריספוס, מדינאי והיסטוריון רומאי, שחי בשנים 86 עד 35 לפנה"ס. ד"ר אפי זיו, בספר רביעי אודות המיתולוגיה היוונית, מספר את סיפוריהם של הגיבורים – בני תמותה ואלים למחצה – וממחיש עד כמה אלה, כחלק מן המכלול, נוכחים עדיין ביומיום של תקופתנו.

מהותה של המיתולוגיה בעת העתיקה היא הסברים שנתנו עמים או קבוצות אנשים לגבי הטבע ותופעותיו, מעין ה"מדע" של העולם הקדום. הפרק האחרון בספר, שעוסק בעצים ובצמחים, מדגים זאת יותר מכל. הנה, לדוגמא, ההסבר למחזור הזריעה בטבע: פרספונה, בתה של דמטר, אלת תנובת השדה והדגן, מחלקת את זמנה בין השאול, כרעייתו של האדס, ובין בית אמה. בחצי השנה שהיא נמצאת בשאול, אמה העצובה אינה מצמיחה יבולים. לעומת זאת, בחצי השנה שהיא שוהה אצל אמה, האם ממלאה את תפקידה כאלה. החצב, המסמל את הסתיו ואת פרידתן של השתים, הוא משמר כבוד בדרכה של הבת לשאול. העירית, הפורחת במסלול שיבתה משם, מסמלת את ראשית תקופת הפריחה.

סיפורי המיתולוגיה, כאמור, לא אירעו מעולם, אך הם כרוכים לבלי הפרד בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בספרות ובאמנות. הארמון המלכותי בקנוסוס שבכרתים הוא אחת הדוגמאות לכך. הארמון, שנחשף בשנת 1900, משתרע על כעשרים דונם, ומבנהו המורכב מזכיר מבוך. השושלת המלכותית המינואית, בעלת הארמון, נקראה לבריס, גרזן כפול, שממנו נגזרה המילה לבירינת. כל אלה מתקשרים, כמובן, לסיפורו של המבוך המיתולוגי, שבלבו ארב המינוטאור – השור של מינוס מלך כרתים – יצור שחציו אדם וחציו פר.

כמה מפרקי הספר עוסקים בסיפור שלם, כמו מלחמת טרויה ומסע הארגונאוטים, אחרים מתרכזים בגיבור יחיד, כמו הראקלס (שבגלגולו הרומאי הפך להרקולס) ותסאוס. המוטיבים המרכזיים בכל סיפור מודגמים ביצירות אמנות, חלקן יווניות קדומות, חלקן מאוחרות יותר. האטריבוטים, סימני הזיהוי של כל דמות – אריון הוא זה שרוכב על דולפין, סביב דנאה יורד גשם של זהב, וכיוצא באלה – מוזכרים בהקשר של כל יצירה, ועשויים לסייע בזיהוי הדמויות ביצירות אחרות.

הנה כמה מוטיבים חוזרים, שמשכו את תשומת לבי: הדמיון בין סיפורי המיתולוגיה היוונית לסיפורים מיתולוגיים אחרים, כולל המסורת היהודית (לדוגמא, סיפור עקדת איפיגניה על ידי אגממנון על פי דרישת ארטמיס, והצלתה על ידי האלה שהחליפה אותה באיל); המספר הגדול של מקרי הקרבת בנות; רועי הצאן שאוספים ברחמים תינוקות נטושים, ומעניקים להם הזדמנות לחיות; חוסר היכולת לחמוק מן הגורל שנקבע מראש; בני האדם הם כלי משחק של אלים קפריזיים בעלי תכונות אנוש, ובמקרים רבים מאוד של האלות (שלוש אלות בעיקר הן המושכות בחוטי מלחמת טרויה, בשל רגשות טינה לאחר שאולצו להשתתף בתחרות יופי – משפט פאריס – שבה רק אחת זכתה).

ביטויים רבים מספור, שמקורם במיתולוגיה היוונית השתרשו בשפות רבות, והסיפורים הקדמונים משפיעים על הספרות והאמנות עד ימינו. רשימת הספרות המומלצת, שאותה מציג הכותב בסיומם של כמה מן הפרקים, כוללת ספרי פרוזה עכשווים, כמו "שירתה של טרויה" מאת קולין מקאלוג, "פנלופאה" מאת מרגרט אטווד, ו"מות יומת המלך" מאת מרי רינו.

מכיוון שהאולימפיאדה בפתח, הנה כמה מאפיינים של התחרויות, שמקורם במיתולוגיה וביוון הקדומה. הראקלס היה על פי גרסה אחת מייסד המשחקים, ואולי היו אלה פלופס והיפודמיה שארגנו משחקים כחלק מטקסי האבל על מות אביה (היפודמיה היא זו שהנהיגה תחרות ריצה לנשים); צעדת המשלחות בטקס הפתיחה נשענת על הצעדה שצעדו השחקנים לאורכה של הדרך הקדושה מן העיר אליס, שם התאמנו במשך חודש (הכפר האולימפי), עד לאולימפיה, מרחק שלושים קילומטרים; החל בשנת 776 לפנה"ס חדלו להעניק תגמול חומרי למנצחים, ואלה זכו בכבוד ובזר, המבשר של המדליה; היאבקות הפכה לחלק מהתחרויות בעקבות קרב תסאוס-קרקיאון; יאסון, מפקד ספינת הארגונאוטים, נחשב זה שהנהיג תחרות מסוג קרב-רב, החל מן האולימפיאדה השמונה-עשרה ב-708 לפנה"ס. למקרא הפרטים הללו, וזו היתה תחושתי לאורכו של הספר כולו, קל לשכוח שכל האנשים המוזכרים כאן מן הסתם לא היו ולא נבראו, ורק משל היו.

בדומה לספר קודם של אפי זיו שקראתי, "הצופן הנוצרי באמנות", גם הספר הזה מוקפד, קריא ומעניין, והעיצוב של אמרי זרטל וסיון טולדו מקנה לו אופי אמנותי מרשים. ספר מעשיר, מהנה ומומלץ.

על הכריכה: Arion – François Boucher (1703-1770)

כנרת זמורה

2021

אינספור יצירות אמנות נוצרו בהשראת סיפורי הנצרות. היצירות מושפעות הן מן הארועים המתוארים בברית הישנה ובברית החדשה, והן מן הדמויות הרבות שכיכבו בהיסטוריה הנוצרית (והיהודית) לאורך שנים, החל באדם וחוה, עבור בישו והשליחים דרך המרטירים ועד הקדושים. ספר זה עוסק בציורים ובפסלים, ומציג לקורא בצורה מובנית ומובנת את הדמויות, את הסצנות בהן הן משתתפים, ואת סימני הזיהוי היחודיים לכל אחת מהן. המטרה היא להעמיק את ההנאה מן היצירות באמצעות הבנתן, ולא להסתפק בהנאה אסתטית בלבד. לדברי הסופר, ד"ר אפי זיו, זה אינו ספר על הדת הנוצרית, אך, כמובן, אי אפשר לכתוב ספר שכזה מבלי להתייחס לעקרונות הדת ולהיסטוריה שלה, שכן לכל אלה יש יצוג אמנותי. אז גם אם לא סיימתי את הספר כמומחית לנצרות – ולא היתה לי יומרה שכזו מלכתחילה – בהחלט הועשרתי בידע.

כל פרק בספר עוסק בנושא מוגדר. חלקם עוסקים בחייה של דמות מרכזית אחת – מריה, ישו, יוחנן המטביל ומריה מגדלנה, אחרים בקבוצות של דמויות – דמויות מהתנ"ך, השליחים והאוונגליסטים, מרטירים, קדושים ונזירים, והפרק האחרון במושגים. בספר מאות תמונות של ציורים ושל פסלים, המייצגים את הסצנות ואת סימני הזיהוי המוסברים בטקסט.

נהניתי מאוד מהפרקים העוסקים בדמויות בודדות. למרות שהכתיבה דידקטית ובעלת מבנה קבוע – ארוע => סצנה => סימני זיהוי – הפרקים האלה מאורגנים באופן כרונולוגי, מהלידה עד המוות, וקראתי אותם כמעט כמו סיפור.

פחות נהניתי מן הפרקים העוסקים בקבוצות של דמויות. בפתח הספר נכתב: מילונים ולקסיקונים רבים המסייעים לנו להכיר את האטריבוטים [סימני זיהוי] נכתבו ויצאו לאור, אך יחודו של ספר זה בהצגתם ובהכרתם לציבור הרחב. למרות זאת, הדמויות בפרקים האלה מוצגות על פי סדר אלפביתי, מה שמשווה להם אופי של לקסיקון. לטעמי, היה עדיף לשמור גם כאן על רצף כרונולוגי, שהיה מאפשר זרימה של הקריאה לטובת הציבור הרחב. מעניין היה לקרוא על השליחים על פי סדר הצטרפותם אל ישו. מעניין היה לעקוב אחרי דמויות התנ"ך על פי סדר הופען במקור. כדי לאתר כל אחת מהדמויות בקלות אפשר להעזר במפתח השמות בסוף הספר, והארגון האלפביתי מיותר ופוגם.

הידע האישי שלי בנצרות נובע ממידע אקראי שליקטתי בשל הסקרנות שעוררה בי המוסיקה הדתית (בעיקר המוסיקה של באך), ומכמה ספרי פרוזה שקראתי, רובם ביקורתיים. הספר העשיר אותי בידע רב נוסף, ועשה לי סדר במונחים שחשבתי שאני מבינה. למרות הביקורת שלי על המבנה של הפרק על התנ"ך, היה מרתק לקרוא על ארועי הברית הישנה ודמויותיה בראי הברית החדשה. לא ידעתי שאל ארועים אלה הנצרות מתיחסת כהטרמה לארועי הנצרות: כך, לדוגמא, המטה הפורח של אהרן הוא הטרמה למטהו הפורח של יוסף (שנבחר בזכות הסימן הזה להיות בעלה של מריה), הצלתו של משה על ידי בת פרעה היא הטרמה להצלתו של ישו מטבח העוללים בבית-לחם, ובספר דוגמאות רבות ומעניינות נוספות. בפרקים אחרים נהניתי ללמוד עובדות הקשורות למוסיקה שאני אוהבת, כמו מקורו של המגניפיקנט בתפילת ההודיה שנשאה מריה ההרה עם ישו בפגישתה עם אלישבע ההרה עם יוחנן.

על הפרק של המרטירים דילגתי, שלא באשמתו. אחרי שקראתי את הפרקים על הגיהינום ב"דיוקן האמן כאיש צעיר", וקלטתי באימה את עומק הסאדיזם החולני שבא לידי ביטוי בתיאור היסורים, אני מעדיפה להמנע מחוויה חוזרת (גם את הפרק הרלוונטי ב"הבשורה על פי ישו" של סאראמגו קראתי בדילוגים). אם יזדמן לי להתעניין בדמות מסוימת בהקשר זה, אדע היכן לחפש אותה.

הספר מושקע ומוקפד, והוא חגיגה לעיניים לצד היותו חוויה לימודית. לעיצוב המרשים אחראים אמרי זרטל ואורית רובינשטיין.

על הכריכה: (The Virgin in Prayer – Giovanni Battista Salvi (1640-50

כנרת זמורה ביתן

2015