תגית: אפריקה

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

שתי יצירות מאת ז'ורז' סימנון נכללות בספר זה.

הראשונה בהן היא "מותה של בל" מ-1952. ספנסר אשבי, מורה להיסטוריה ולמדעי הטבע, התנהל כהרגלו בערב שגרתי. אשתו כריסטין יצאה לעיסוקיה. בל, בתה של חברתה של כריסטין, שהתארחה אצלם, יצאה אף היא. ספנסר נהנה מבדידותו, לגם משקה, בדק עבודות של תלמידיו, החליף בגדים ופנה לעבוד על המחרטה החביבה עליו. בל, ששבה הביתה, נעמדה בפתח החדר לאחל לו לילה טוב, או כך היה נדמה לו שכן בשל רעש המחרטה לא שמע את דבריה. כריסטין התקשרה להציע לו להצטרף למשחק ברידג', אך הוא העדיף להשאר בבית. שגרה.

למחרת בבוקר נמצאה גופתה של בל בחדרה, וחייו של ספנסר התהפכו. שני אנשים יודעים בוודאות שהוא חף מפשע – הוא עצמו והרוצח. כל השאר, ברמה כזו או אחרת, חושדים בו. הוא אינו מאשים אותם. הוא עצמו סבור, בשל היעדרם של סימני פריצה, שהרוצח היה חבר או מכר, אז למה שאחרים לא יאמינו שהאשם בו? ולמרות זאת ההתמודדות עם דחיה חברתית מרומזת או מפורשת אינה קלה.

אבל יותר משהוא נדרש להתמודד עם החשדנות מצד מכריו, הוא נאלץ להתמודד עם שדים שהדחיק בכוח, וכעת מצאו פתח להדחק בו ולחזור אל חייו. גופתה המוטלת מעורטלת למחצה של בל עוררה בו אותו רגש שחש כשראה בנערותו תמונת זימה, והבושה אוחזת בו. בשל אב בעייתי התרחק מכל מה שמריח מיצרים – אלכוהול, מועדוני לילה, חמוקי נשים. כל חייו, כל האיסורים והמגבלות שהטיל על עצמו, נבעו מהידיעה שהוא עלול להיות בן דמותו של אביו, וכעת, הבושה שחש בצירוף האוירה הרעה סביבו מערערים את כל הסייגים.

סימנון, כרגיל, מנהל את העלילה בתוך נפשו של גיבורו עד להתפוררותו הבלתי נמנעת.

היצירה השניה בספר היא "מכת ירח" מ-1933. טימאר, גבר צרפתי צעיר, מגיע לליברוויל, בירת גאבון, כדי ליטול על עצמו תפקיד בחברת סחר בעצים. מרגע הגעתו אל החוף הוא נקלע לעולם שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. החום מטגן את המוח, המחלות אורבות, קצב החיים איטי ובלתי יעיל, את נימוסיו הטובים איש אינו מעריך, האוכלוסיה המקומית השחורה זרה, האוכלוסיה המקומית הלבנה אינה זקוקה לו. שלא במפתיע הוא מתאהב בבעלת המלון שבו הוא מתגורר, ובהשפעתה נסחף להקים עסק ולעבור להתגורר במעלה הנהר הרחק מן העיר.

סימנון מתאר את הסביבה כולה מתוך תחושותיו של טימאר, והיא מבלבלת, מסוכנת, שונה עד לייאש מכל מה שהכיר. אבל זה אינו רק סיפורו של טימאר אלא גם, והפעם אולי בעיקר, סיפור הקולוניאליזם הצרפתי. חבורה של גברים לבנים מנצלת מינית נשים שחורות, מעסיקים לבנים מתעללים בעובדים שחורים, אשה לבנה יורה למוות בשחור ומפילה את האשמה על גבר שחור אחר בשיתוף פעולה עם מערכת המשפט הלבנה. נדמה כי השחורים משלימים עם המצב: "הם, הלבנים, עושים כרצונם, כי הם לבנים!". טימאר, למרות שהוא לכאורה יוצא דופן בקרב הלבנים, הוא בסופו של דבר אחד מהם. שחור אחד מת, זו אינה סיבה להיות מוטרד. מטרידה אותו יותר השאלה אם האשה הלבנה אשמה, ואם כן מדוע היא כל כך שלווה. רק כשהוא מוצא את עצמו גבר לבן יחיד בסירה שמשיטים עשרה גברים שחורים, והוא צופה בהתנהלותם בינם לבין עצמם, הוא מתבונן בהם בפעם הראשונה כבני אדם. ועדיין הוא מתייחס אליהם כאל נחותים הנתונים למרותו.

כמו ביצירותיו האחרות של סימנון (שאינן מסדרת הבלש מגרה) גם כאן הסופר ממחיש בשלמות את הכאוס ההולך ומשתרר בנפשות גיבוריו, וקריאת שתי היצירות מרתקת. הספר נהנה גם מתרגום מוצלח של יהושע קנז, והוא מומלץ בהחלט.

La Mort de Belle / La Coup de Lune – Georges Simenon

עם עובד

2008 (1952, 1933)

תרגום מצרפתית: יהושע קנז

כותרת משנה: מסע אל לבה השבור של אפריקה

הנרי מורטון סטנלי נכנס להיסטוריה כשמצא ב-1871 את דייויד ליווינגסטון, חוקר הארצות האבוד, סמוך לאגם טנגניקה, ובירך אותו במשפט שנחקק בזכרון הקולקטיבי, "ד"ר ליווינגסטון, אני מניח?". אבל פועלו של סטנלי לא הסתכם בזאת. שלוש שנים אחר כך, במימונם של שני עיתונים, יצא לחקור לראשונה את נהר קונגו לכל אורכו, ארבעת אלפים ושבע-מאות קילומטרים, מנקודת המוצא שלו ועד שהוא נשפך אל האוקינוס האטלנטי. המסע, שנמשך שלוש שנים בתנאים קשים וגבה את חייהם של רבים ממשתתפיו, היווה נקודת מפנה בגורלם של תושבי האזור. סטנלי יכול היה להזכר כחוקר בעל הישגים, אבל מעורבותו הפעילה, שנתיים אחרי תום המסע, בהכשרת קונגו כנחלה פרטית של המלך הבלגי ליאופולד, סללה את הדרך לשנים של סבל, דיכוי ורצח של המקומיים.

מאה ושלושים שנה אחר-כך יצא העיתונאי הבריטי טים בוצ'ר בעקבותיו של סטנלי. כשמוּנה בוצ'ר לכתב של הטלגרף באפריקה, למד כי העיתון שהעסיק אותו היה אחד המממנים של מסעו של סטנלי, וחווה רגע של התגלות ושל תחושת יעוד. במשך כשלוש שנים חקר לעומק את האפשרויות לעשות את דרכו מלבה של אפריקה ועד האוקינוס, ובכל אשר פנה נתקל בקשת של תגובות שנעו בין ספקנות לאזהרות חמורות. היה אף מי שהתייחס לתכניותיו כאל "משאלת מוות". קונגו שבוצ'ר דמיין לא היתה קונגו שהוא עתיד היה לפגוש. שנתיים לפני שהבלגים הסתלקו מן המדינה, יצאו אמו של העיתונאי וחברתה לסיור אפריקאי, מעין מסע התבגרות, וקונגו שבזכרונותיהן הצטיירה שמדינה רגילה שברגילות, כזו ששתי נערות לבנות צעירות עשויות לטייל בה בבטחה. אבל קונגו של אחרי קבלת העצמאות היא מדינה עניה שבעניות, מוכת מלחמות שבטיות, מדינה שבה למעלה מאלף איש נרצחים בפעילויות מעין מלחמתיות מדי יום, מדינה שעֲברה מחוק, והיא משמשת מגרש משחקים קטלני לכנופיות גרילה. הרעיון שאדם יחיד, ועוד כזה שבולט בעורו הלבן, יוכל לשוט לאורך הנהר או לצעוד לצדו, נראה לכל מי שנשאל מטורף. טים בוצ'ר לא שעה לאיש. תגובות שליליות גרמו לו לשקוע בלימוד מעמיק של האזור. תגובות מעטות ומהוססות של אולי דרבנו אותו לצאת לדרך. ב-2004 נחת בלובומבאשי, העיר שמתחנת הרכבת שלה יצאו אמו וחברתה ברכבת לנסיעה חוצת קונגו ב-1958, ופתח במסע הרה סכנות ויסורים שארך שישה שבועות עד שהשלים את המשימה שבחר לעצמו.

תיאוריו של בוצ'ר את ששת השבועות הם שילוב של היסטוריה, נופים, היכרות עם דמויות, ניתוח פוליטי, ובעיקר קינה. "עשיתי את דרכי במדינה שיש בה יותר עבר מעתיד, מקום שבו מחוגי הזמן אינם נעים קדימה, אלא אחורה", הוא מספר. "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר, וסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם". קונגו, שנקרעה בידי קולוניאליסטים אירופים מצד אחד, סוחרי עבדים ערבים מצד שני, וציידי עבדים אפריקנים בתווך, לא הצליחה לשקם את עצמה כשניתנה לה העצמאות. כבר מלכתחילה היתה שסועה בין כוחות מנוגדים מבפנים. מובוטו ססה סקו, ששלט בה במשך שלושים ואחת שנים החל מ-1965, הכריז על עצמו כאל, הלאים הכל לטובת עצמו ולטובת מקורביו, ונהג בקונגו גרוע מכפי שנהג בה ליאופולד הבלגי, כשהוא רודה בעם ומניח לכל סממני הקידמה להחרב. בוצ'ר קושר את מצבה הפוליטי העגום של קונגו לעובדה שהקולוניאליסטים מנעו מן המקומיים להחזיק בכל משרה בכירה שהיא, ולכן כשעזבו את המדינה לנפשה לא היו בה אנשים שהיו מוכשרים דיים לנהל אותה, והיא נפלה בידי דיקטטורים.

למה מדינות אחרות בעולם הצליחו להחלץ ממורשת הקולוניאליזם וקונגו לא? אולי משום שנלקחה ממנה כל תחושה של ריבונות ושליטה, בעיקר אחרי ועידת ברלין שבה חילקו ביניהם מדינות אירופה את אפריקה. בוצ'ר סבור שמה שקונגו (ומדינות אחרות באפריקה) צריכה הוא תחושה של חוק וסדר, הרבה יותר משהיא זקוקה למשלוחי סיוע ותרומות צדקה. יש המון כסף באפריקה, שרק מעטים נהנים ממנו, ולא הוא שיפתור את הבעיות של אפריקה, אלא מערכת צדק מתפקדת ותרבות שלטונית. מונו"ק, כוח השמירה על השלום מטעם האו"ם, אינו יעיל והוא חסר מיקוד, אבל זהו תוצר ישיר של גישת הקהילה הבינלאומית כלפי בעיות סבוכות. מועצת הבטחון אינה עונה לשאלה "מה הדבר הנכון לעשות?", אלא "מה המינימום שביכולתנו לעשות?". "כמו למקומות רבים אחרים באפריקה, גם אל קונגו העולם כבר למד להתייחס כאל עניין אבוד", הוא כותב.

"נהר הדם" הוא תיאור נוקב של מדינה הרוסה ושל חברה מיוסרת. בוצ'ר העמיק לחקור את ההיסטוריה ואת ההווה של הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, והשילוב של אלה עם היכרות קרובה עם קונגולזים שפגש ועם תיאורי הנוף ותלאות המסע יוצר ספר מרתק ונוגע ללב.

Blood River – Tim Butcher

עם עובד

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: אורית הראל

בשנת 1863, כשמסעות החקר לגילוי צפונותיה של אפריקה היו בעיצומם והלהיבו את הציבור האירופי, פרסם ז'ול ורן את "חמישה שבועות בכדור פורח", ושיגר את גיבוריו לתור את היבשת העלומה במסע אווירי. דוקטור סמואל פרגוסון, הרפתקן חסר מנוח שזכה לתהילה בשל מסעות עבר שערך, הגה את הרעיון לבנות כדור פורח שיישא אותו לרוחבה של אפריקה, מן החוף המזרחי אל המערבי. תכניתו היתה להשלים את שנבצר מחוקרים קודמים להשיג, כמו זיהוי מקורות הנילוס, בשל הקשיים שבמסע רגלי, וכן ליצור רצף בין תגליותיהם של החוקרים השונים. יחד אתו עלו לאויר ידידו הסקוטי דיק קנדי, צייד נלהב שהכיר את פרגוסון בעת השירות הצבאי, וג'ו, משרתו הנאמן של פרגוסון.

ז'ול ורן רקח סיפור מותח ורב תפניות, המשלב הרפתקאות עם פיזיקה (בלתי אפשרית) ועם גיאוגרפיה (שבדיעבד התבררה כבלתי מדויקת). מאה וששים שנה אחרי שראה אור לראשונה, הספר עדיין תוסס, משעשע, ודמויותיו, למרות הארכאיות שלהן, נכנסות אל הלב. הדמיון היוצר של הסופר, שבא לידי ביטוי בהיבטים ה"מדעיים", מרשים למרות שהתגלה כבלתי מציאותי.

מה שלא עומד במבחן הזמן היא ההתיחסות לתושבי אפריקה. שלושת גיבורינו רואים עצמם עליונים על האפריקאים, שאותם הם משווים לא פעם לקופים, לאמונותיהם הם בזים, ואל מותם הם מתייחסים בשוויון נפש. אין לי היכרות מספיקה עם ז'ול ורן כדי לקבוע אם זוהי עמדתו שלו, או אם הוא רק משקף בסיפורו את דעותיהם של בני זמנו, אבל אני חושדת שהאפשרות השניה קרובה יותר למציאות, שכן הוא שותל בעלילה דעות אחרות וביקורת. כך, לדוגמא, כשקנדי מנסה לשכנע את פרגוסון לוותר על היציאה למסע המסוכן, הוא שואל, "מי לידינו יתקע כי שבטי אפריקה יהיו מאושרים יותר לאחר שיוכנסו תחת כנפי התרבות? ומנין לנו הבטחון שהתרבות – כאן היא ולא שם?". פרגוסון, אגב, אינו מתעניין בשאלות פילוסופיות כלל. הוא רק מעוניין להיות הראשון שיזכה בתהילת התגליות. גם ג'ו מביע את דעתו שאין הבדל גדול בין אפריקאים לאירופים. כשבטנם של השלושה מתהפכת למראה האכזריות שמגלים האפריקאים במלחמות השבטיות, אומר ג'ו כי "פראי אדם הם אלה, אך הלבש אותם מדים ולא יהיו נבדלים במאום מכל החיילים האחרים בעולם". שני רעיו אינם מוחים.

גם היחס אל בעלי החיים המאכלסים את האדמה שתחתם מתאפיין בשוויון נפש, והפעם ללא הסתיגות גלויה או מוטמנת. כשעוגן הכדור הפורח נתפס במה שהם סברו שהוא סלע והתגלה כפיל, הם יורים בפיל שוב ושוב עד מותו, ללא שום צער על יסוריו אבל עם צער רב על השן שלו שנשברה, "שן הפיל שמחירה באנגליה שלושים וחמש גינאות לכל מאה ליבראות". אפרופו צער זה, הפגם היחיד שמונה הסופר באישיותם המושלמת של שלושת הגברים הוא תאוות בצע. ג'ו, המושלם מכולם, מסתנוור כשנקרית לו ההזדמנות להעלות לתוך הכדור סלעים שמהם ניתן להפיק זהב. "כמה יצרים רעים ותשוקות מעבירות על הדעת, ובעקבותיהם – כמה מעשי פשע, עלול לעורר גילויו של אוצר זהב זה! מה עגום אף להרהר בכך".

הספר תורגם לעברית פעמים רבות. התרגום שקראתי הוא משנת 1960, וכמנהג אותן שנים, וכמוצהר בפתח הספר, מדובר גם בעיבוד ובעריכה. על אינספור כשלי ההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור. מכל מקום, חינו של הספר לא אבד, ואם יזכה לתרגום חדש אולי יזכה גם לחיים חדשים.

אסיים בקטע שיחה שנשא חן בעיני:

"עוד שנים-עשר יום ונגיע".

"לאן?"

"אינני יודע, וכי מה זה אכפת?"

היעד חשוב, הדרך חשובה לא פחות.

Cinq Semaines en ballon – Jules Verne

עמיחי

1960 (1863)

תרגום מצרפתית: צבי אורבך

שנות החמישים של המאה העשרים. העולם המצולק מלקק את פצעיו, מוכה טראומת מלחמות ורצח עם. איך ממשיכים מכאן? באפריקה המשוונית הצרפתית סובב לו מורֶל, לוחם מחתרת צרפתי שנשבה בידי הגרמנים ושהה שנתים במחנות עבודה, ומבקש להאחז ב"שורשי השמים", הערכים הנעלים שניטעו בליבותיהם של בני האדם, כשהוא מנסה לעשות נפשות להגנה על הטבע בכלל, ועל הפילים בפרט. הפילים, הנטבחים בהמוניהם בידי חובבי ציד וסוחרי שנהב, מסמלים בעיניו את החופש. בעצומה, שעליה הוא מבקש להחתים את כל הנקרה בדרכו, ובשיחותיו עם המבקשים לתהות על מניעיו, הוא מסביר: "הם היו בעיני דימויה של חירות ללא מצרים […] שמרנו מכל משמר את דימויה של חירות נפילים זו, של הוד הטבע שאין משלו, ובדרך כלשהי עזר לנו הדבר לשרוד, להשאר בחיים". הוא מסרב להשלים עם גישה תועלתנית לחיים, אלא מנוי וגמור היה עמו לעשות כל מה שביכולתו כדי שהאדם יתעלה מעבר לכך, ויניח לשוליים של יופי שאין עמו יתרון תועלתי או יעילות מוחשית להתקיים עלי אדמות. הוא מוקסם מן העדרים הגדולים, שנוכחותם עמנו ממלאת שמחה את לבו של כל אדם הראוי להקרא אדם. למרות כל מה שחווה הוא מאמין בתמימות ובלב שלם ביכולתם של בני האדם להפגין נדיבות וטוב לב, ולפַנות מקום לבעלי חיים.

רומן גארי, בספר זה, שהנו אחד הראשונים שכתב, חוזר שוב ושוב אל בדידותו של האדם לאחר כל מה שעולל לעצמו, ולצורך הנואש שלו בחום ובידידות. מורל כותב בעצומה: "האדם הגיע על פני כדור הארץ לנקודה שבה הוא זקוק לכל האהדה והידידות שיוכל למצוא, ובבדידותו הוא נזקק לכל הפילים, לכל הכלבים, לכל הציפורים", קביעה שבאופן כזה או אחר נוכחת בכל ספריו של גארי. בספר מאוחר יותר, "כלב לבן", המבוסס על פרק מן הביוגרפיה שלו ושל אשתו, כתב, "זה ארבעים שנה שאני גורר אחרי בעולם הזה את אשליותי הבלתי-פגומות, על אף כל מאמצי להפטר מהן ולהצליח לומר נואש אחת ולתמיד". גיבוריו של "שורשי השמים" גוררים אף הם את אשליותיהם, חלקם אומרים נואש, חלקם אינם רוצים להפטר מהן, וכולם מבקשים חום וידידות.

סביב מורל רוחשות מספר דמויות. תומכיו מייחלים להצלחתו, לא בהכרח משום אהבת הפילים, אלא משום שמאבקו של מורל מסמל בעיניהם את כל מה שנעלה ברוחו של האדם. מתנגדיו, הציידים וסוחרי השנהב כמו גם אנשי ממשל, רואים בו אדם מסוכן, שונא אדם, אחוז אמוק. ויש המנצלים את הלהט והדבקות של פעילותו לצרכיהם. כזה הוא וייטרי, הרואה בעצמו מנהיג אפריקני, מי שינהיג את האפריקנים אחרי שאירופה תיפול, או למצער תחדל מלשלוט באפריקה. כדי לגייס תמיכה במטרותיו המהפכניות, ומשום שהוא סבור שמורל זוכה לאהדה, הוא מעודד את השמועה לפיה מניעיו של מורל לאומניים ולא הומניים. למורל עצמו אין זה משנה. אולי תחילה האמין שוייטרי פועל אף הוא מאהבת הטבע והפילים, ובכל מקרה כל הנושא הלאומני היה רחוק ממנו, או בלשונו, "אישית, כמובן, אני מצפצף על כל הלאומנים, יהיו אשר יהיו, לבנים כשחורים, אדומים כצהובים, חדשים וישנים. אותי מעניין העיקר: הגנת הטבע". אבל גם כשהוא מבין שהוא מנוצל לצרכיו של אחר, אינו מתנער ממנו. להפך, הוא מודע לכך שכל זמן שהוא מדבר על הומניטריות ועל נדיבות אין לרעיונותיו סיכוי להשפיע, אולם משעה שהנושא הפך פוליטי, הרי הוא נפיץ ומסוכן ומחייב התיחסות, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. לאפריקנים עצמם מאבקו אינו נוגע כהוא זה. מורה אפריקני, שסירב לחתום על העצומה, הסביר: "הפילים שלך אינם אלא רעיון שעלה במוחו של אירופי שבע; זהו רעיונו של בורגני שכרסו מלאה. בשבילנו הפילים הם בשר חי. כאשר תספקו לנו פרות ובקר לשחיטה די צרכנו – נשוב לדבר על כך".

דמויותיו של גארי לעולם אינן נופלות למלכודת הסטראוטיפים, ובמקום שבני אדם אחרים רואים אדם שהביוגרפיה שלו מגדירה אותו, הוא מתעלם מן ה"מובן מאליו" ומן המקובל. מינה, צעירה גרמניה, תומכת ראשונה במעלה של מורל, נדרשת לענות במסגרת חקירה תשובות של כן ולא. התאהבת בברלין בקצין רוסי, למרות מעשי האונס שביצעו הכובשים הרוסים באלפי נשים, כולל בך? כן. הופעת כחשפנית? כן. קיימת יחסי מין עם לקוחות במקומות בהם עבדת? כן. אבל מינה, שמצטיירת מן החקירה כפרוצה ובוגדת, אינה מינה שגארי רואה. בדומה למורל, עברה הקשה, וכל מה שנאלצה לעשות כדי לשרוד, לא הקהו בה את אמונה באצילות ובהגינות. כשהיא אומרת שנענתה להצעת העבודה במועדון בצ'אד, מבלי לשאול יותר מדי שאלות על טיבה, רק כדי לראות ציפורים בבוקר, הסברה מתקבל בספקנות, אבל היא מתכוונת בכך בדיוק למה שמתכוון מורל כשהוא לוחם למען הפילים.

"שורשי השמים" מציג פנורמה מרהיבה של דמויות ושל נושאים. הוא עוסק, בין השאר, בקולוניאליזם ובהשלכותיו ההרסניות, בדרך בה מתגלגלות מהפכות, בלאומנות, בדת ובמסורת מאגית, במעבר מחברה שבטית ללאומית, ועוד, כל אחד מהם ראוי לדיון מעמיק. כמו ב"כלב לבן", שהוזכר קודם, גם כאן עולמו של גארי אינו נחלק לשחורים ולבנים, וכל אחד מנושאי הספר מטופל בתערובת החמלה-זעם-יאוש-תקווה, שגארי כה מצטיין בה. תיאורי הנוף והטבע מפעימים, והערבה האפריקנית נפרשת מול עיני הקורא במלוא הדרה. מרדכי שניאורסון, שתרגם מן המהדורה הצרפתית על בסיס המהדורה האנגלית שגארי ערך בה תיקונים, העניק לספר תרגום משובח בעברית נאה.

מומלץ ביותר.

Les Racines du Ciel – Romain Gary

כתר

1988 (1956)

תרגום מצרפתית: מרדכי שניאורסון

 

 

 

 

 

 

Dumela Lodge, Greater Kruger National Park

 

ד"ר אורי שורצמן, פסיכיאטר ישראלי, מתאר בספר "רופא לבן אלים שחורים" את חוויותיו כרופא בבית חולים מסיונרי ביערות הגשם שבגאנה. כפי שמשתמע משמו של הספר, הוא עוסק במפגש של הרפואה המערבית עם הרפואה השבטית האפריקאית. בסיכום הספר הוא מציג שתי גישות רווחות ומנוגדות: האחת רציונלית, ולפיה הרפואה המערבית היא חלק מתהליך אבולוציוני המחסל אמונות תפלות, ולכן היא הדרך היחידה לטפל בחולים בכל מקום בעולם. העמדה ההופכית תרבותית-רומנטית, ולפיה רק מי שמכיר את הצופן התרבותי של החולה יכול לרפא אותו. העמדה הראשונה מתעלמת מן השוני הרגשי והתרבותי בין בני האדם, השניה מתעלמת מיתרונותיה של הרפואה המתקדמת. שורצמן מבקש להראות כי יש מקום לשתי הגישות זו לצד זו. החולה האפריקאי, כך הוא טוען, בוחר במי שיכול לעזור לו, יהא זה הרופא הלבן או הקוסם השחור, וההכרה ההדדית של המטפלים משתי האסכולות זה במעלותיו של זה מיטיבה עם המטופלים.

את מסקנותיו תומך הכותב בשורה של תיאורי מקרים מנסיונו. בפרק הראשון הוא דן בשאלת הדיכאון, ועומד על ההבדלים הניכרים בין דיכאון אירופי לאפריקאי. בין השאר הוא בוחן מדוע אצל האפריקאים הדכאוניים יש פחות נטיות אובדניות מאשר במדינות המערב (אולי משום המערכת החברתית התומכת), ולעומת זאת מדוע שכיחות יותר באפריקה הזיות (משום שאמונה בכישוף לסוגיו אינה נחשבת לסטיה מן הנורמה).

הפרק השני עוסק בתופעות היסטריות, ובלגיטימציה שהרפואה האפריקאית נותנת למחלות לא לגיטימיות. הכנסיה הפנטקוסטית מקיימת טקסי גירוש שדים, המשתלבים באמונות המקומיות, במקרים מסוג זה. שורצמן מתאר מקרה של גבר שעבר טראומה שבעקבותיה התעוור. הכומר, שביקש מהרופא לבדוק את האיש, האמין ששליחי השטן נכנסו לגופו, אבל היה סבור שלא די בגירושם, אלא יש לוודא שלא גרמו נזק לרקמות הגוף, ולשם כך יש צורך ברופא. הרופא, מצדו, לאחר שווידא שמדובר בעיוורון היסטרי, מסר אותו לידיו של הכומר, שכן, כדבריו, "לא היתה שום משמעות לאבחנה אם אכן שדים מרושעים הסתתרו בתוך גופו המעונה של ג'וזף, או רק קונפליקטים נפשיים שהתבטאו בתסמינים גופניים. כך או כך, לכומר היתה היכולת לטפל בגבר הסובל".

הפרק השלישי מוקדש לתפיסת המשפחה. מעמד מיוחד ניתן לאבות הקדומים, הווה אומר לכל אבות-אבותיו (ואמהות-אמהותיו) של האדם, וכל אדם הוא תמיד, מלידתו ועד מותו, וגם אחרי מותו, חלק ממרקם משפחתי רציף. הפסיכולוגיה המערבית שונה בתחום זה לחלוטין מזו האפריקאית. בעוד המערבית שמה דגש על האינדיבידואל, ומעודדת גידול ילדים לעצמאות ולנפרדות, הרעיון של ניתוק מופרך לחלוטין מנקודת המבט האפריקאית. ניתוק מההורה נתפס כהתכחשות לקיום העצמי.

הפרק הרביעי עוסק בסכיזופרניה, ומנסה לפצח מדוע מהלך המחלה באפריקה פחות חמור מאשר במערב. בחברות אפריקאיות רבות, האחריות לסכיזופרניה אינה מוטלת על גורמים גופניים, אלא על החולה, שמן הסתם ביצע מעשה מוטעה שפגם בהרמוניה של עם החברה ועם היקום. כתוצאה מכך, התסמינים של המחלה אינם נתפסים כמאיימים, מפני שיש להם הסבר רציונלי, והחולה אינו סובל מסטיגמה. הוא נשאר בתוך המסגרת המשפחתית, ואף נמצא לו תפקיד, כמו שירות במקדשים באתיופיה. הקבלה והלגיטימציה יכולות להסביר את השוני במהלך המחלה בין אפריקה למערב.

הפרקים הבאים עוסקים בהקדשה לכהונה, בתופעת המכשפות ובעובדה המפתיעה שאינן סובלות מהתנכלויות (ההשערה של שורצמן היא שקיומן ממחיש לילדים את הרע המוחלט, כאמצעי חינוכי להבנת הטוב המוחלט על דרך ההשוואה), במצבים דיסוציאטיבים (שינוי במצב ההכרה), ובהתמודדות הבריאה עם המוות, שההכרה בו מעניקה משמעות לחיים.

כל זה אולי עושה רושם דידקטי ופולמוסי, אבל "רופא לבן אלים שחורים" הוא ספר מרתק, הנקרא כשילוב של עיון עם פרוזה ספרותית משובחת. אורי שורצמן מתייחס אל הדמויות שהוא מתאר באהבה, ובעיקר בכבוד, פתוח לקלוט, לשנות תפיסות, ולאמץ את האמצעים הטובים ביותר לטפל בחולים. גם מי שאינו מסכים עם מסקנותיו, ייהנה מן החלון שהספר פותח אל תרבות שונה ובלתי מוכרת.

מומלץ בהחלט.

אריה ניר

2007

סופר צעיר ומצליח בשם ג'ון בוט מבקש מידידתו מרת סטיץ', אשה מקושרת היטב, למצוא עבורו משרה שתרחיק אותו מאנגליה, לאחר שהסתבך בפרשית אהבים שלא עלתה יפה. האשה מבקשת מלורד קופר, בעליו של עתון, לשגר את בוט לישמעאליה, מדינה אפריקאית במשבר, ככתב לעניני חוץ. טעות בזיהוי מביאה למינויו של בוט אחר, ויליאם בוט, לאותו תפקיד. ויליאם הוא בעל אחוזה, המנהל חיי בטלה בחברת קרוביו ומכריו. כתחביב הוא כותב טור שולי לעתונו של לורד קופר, ובו הוא מספר על בעלי החיים בסביבתו. אחותו, שחמדה לה לצון, החליפה באחד מטוריו את שמות בעלי החיים, וויליאם, שכל שאיפותיו מסתכמות בשמירה על אורח חייו בדיוק כפי שהוא, מסכים לצאת לישמעאליה מתוך תחושה שהשליחות היא בעצם עונש על הטור השגוי, ואי הסכמה תוביל לביטול הטור. קומדית הטעויות הזו תעבור גלגולים נוספים בהמשך.

בלי שום רקע מעשי בעתונאות, יוצא איפה ויליאם לדרך, תמים כבן כפר. בתוך זמן קצר ימצא עצמו בחברה צינית,  שדרכיה תוסברנה לו על ידי קורקר, כתב של סוכנות ידיעות עתיר נסיון, עט להשכיר. העתונות, כך מתברר, אינה מדווחת על חדשות, אלא מייצרת אותן, ולאיש לא אכפת. קורקר מספר על כתב בכיר, שנרדם ברכבת בדרכו למדינה תחת מהפכה, והגיע למדינה שלווה. זה לא הפריע לו לכתוב כתבה משכנעת על הבריקדות ברחובות. תוך זמן קצר שוגרו לאותו מקום כתבים נוספים, שנאלצו לשלוח לעתוניהם דיווחים זהים, כדי לא לסכן את משרותיהם. המדינה נכנסה לפאניקה, ובתוך שבוע אכן פרצה שם מהפכה. "הנה, זה בשבילך כוחה של העתונות", סיכם קורקר את סיפורו. ויליאם יגלה כי התחרות בין העתונאים מתנהלת ללא חוקים, וכל אמצעי כשר כדי לייצר סקופ ולמנוע מאחרים לייצר אותו. כשעתונים בבית לוחצים לקבל ידיעות, והתנאים בישמעאליה אינם מצדיקים ידיעות כלשהן, אין לעתונאים ברירה אלא לגרד חדשות ככל שיעלה בידם. עתונאי אחד מסתגר בחדרו, ומעמיד פנים שהוא במקום אחר במדינה, משם הוא שולח דיווחים בלעדיים. עתונאי אחר משקיע "מאמץ", שואל את בעלת המלון לדעתה על המתרחש בארצה, ומתשובתה הבלתי עניינית הוא רוקח ידיעה. כשתושב זר בישמעאליה שולח את אשתו חזרה לארצם, נולדת כתבה על "הפליטים אחוזי הפאניקה". את בעלי העתונים והעורכים לא באמת מעניינת האמינות, כמו שמעניינת התפוצה, וכל אחיזת העיניים הזו, כך מסתבר, אינה מעניינת כהוא זה את הקוראים האדישים.

אוולין וו כתב את "סקופ" בהסתמך על חוויותיו שלו ככתב באתיופיה בזמן מלחמת איטליה-חבש השניה. בנוסף לביקורת הסאטירית שהוא מטיח בעתונות, הוא מפנה מבטו אל האריסטוקרטיה הבריטית המנוונת, כפי שהיא משתקפת בחבורה הלהגנית, חסרת התועלת, והמלאה בתחושת כבוד נבובה, המתגוררת באחוזתו של ויליאם. הוא מתייחס גם להתנהלות הקולוניאלית הדורסנית של מדינות אירופה באפריקה, ולגישתן המתעלמת לגמרי מתנאי המקום וממנהגיו. גם השלטון המושחת שמתפתח ברפובליקות האפריקאיות אינו יוצא נקי תחת עטו. בכל אלה הוא משלח בליסטראות, וביניהן הוא יורה חצים דקים ומושחזים ביעדים שונים. כך, לדוגמא, הוא מביא מדבריו של הלורד קופר: "דלתי תמיד פתוחה אפילו לאחרון"… לורד קופר עצר בחיפוש אחרי דוגמה מוחצת… "אפילו לאחרון מבקרי הספרות". כדאי לשים לב לפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה כולה, כמו שמו הטורפני של העתון, Daily Beast (וו עצמו עבד עבור ה-Daily Mail).

"סקופ" הוא ספר הומוריסטי וקליל לכאורה, אבל הסאטירה המושחזת שלו חושפת היבטים חברתיים רבי ענין, שברובם רלוונטים היום כפי שהיו בעת שנכתבו. נעים לקריאה, מעורר מחשבה, ומומלץ.

Scoop / Evelyn Waugh

זמורה ביתן

1990 (1964)

תרגום מאנגלית: דוד שחם

אוּאֶם אַקפָּן הוא כומר ישועי ניגרי. בספר "תגידי שאת אחת מהם" הוא מספר בחמישה סיפורים, המתרחשים בחמש מדינות אפריקאיות, על עוניה ועל סבלותיה של היבשת. במרכז כל הסיפורים עומדים ילדים או בני נוער, קורבנות חפים מפשע של נסיבות שאינן בשליטתם.

שני הסיפורים הראשונים מתארים עוני בלתי נתפס, והאמצעים האכזריים שהעניים נוקטים כדי להלחם בו. ב"סעודת כריסמס" מתוארת משפחה חסרת כל, המתקיימת בקושי מהכנסותיה של הבת הבכורה, בת שתים-עשרה, מזנות. "להשמין לגַבּון" הוא סיפורם של ילד וילדה, שהורחקו מהוריהם חולי האיידס, ונמסרו לדודם, שהוא אמנם מסור ואוהב, אך כשנקלע לקשיים כלכליים הסכים למכור את הילדים ולשלחם בדרכים בלתי חוקיות לגבון.

הסיפורים האחרים בספר נובעים ממלחמות הדת ומהמלחמות השבטיות. ב"איזו שפה זאת?" שתי ילדות בנות שש – האחת נוצריה, השניה מוסלמית – נאלצות לנתק את קשרי החברות ביניהן בשל מהומות דמים בין שתי הדתות. "רכבי הלוויות מפוארים" מתרחש כולו בתוך אוטובוס, שבו מצטופפים פליטים הנמלטים מאימת הטרור. מרבית הנוסעים נוצרים, מיעוטם פגאנים, וביניהם מנסה צעיר מוסלמי להסוות את עצמו לבל יבוצע בו לינץ'. ב"חדר השינה של הורי" שנאה בין-שבטית קורעת משפחה מעורבת.

דמויותיו של אקפן חיות ומשכנעות, ונוגעות מאוד ללב. מבטו חומל ובלתי מפלה, ונקודת המוצא שלו אנושית ואמפטית. הילדים, גיבורי סיפוריו, מנסים לנווט את חייהם בתוך משפחות בעלות תפקוד לקוי, ובתוך חברה סוערת, יצרית ואלימה. אקפן מיטיב לשקף את הערפל ואת המבוכה של הילדים, שאין בכוחם לנתח ולפרש את הכוחות המכתיבים את חייהם. שיאו של כל סיפור מגיע ממש בסיומו, חובט בקורא, שגם במהלך הסיפור חווה כאב וזעזוע.

הליקוי המשמעותי היחיד בספר הוא בבחירת השפה. כשהסופר הוא המספר, או כשאחד הילדים מתאר את הארועים במבט לאחור, השפה נאה ובהירה. כשהדוברים הם המקומיים, אקפן בחר לייצג את שפתם נאמנה: הדוברים הבלתי משכילים מתבטאים בתערובת צרפתית משובשת עם לשון מקומית משובשת, ורמת העילגות שלהם מקשה על הקריאה עד כדי אי הבנה. את הצרפתית הצלחתי בדרך-כלל לפענח, אבל את השפות המקומיות לא הבנתי כלל, והבחירה להמנע מתרגום נראתה לי שגויה. באחד הסיפורים נוספו קשיים נוספים, כששלוש דמויות סבלו מחוסר יכולת לבטא אותיות מסוימות.

הסיפורים כולם קורעי לב וכתובים היטב (למעט, כאמור, שפת השיחות), והמעניין מכולם בעיני הוא "רכבי הלוויות מפוארים", שבו הנוסעים דנים בין השאר בנסיבות שהובילו לאומללותה של אפריקה: שרטוט הגבולות המלאכותי, החיבור הכפוי של אזורים נוצרים עם אזורים מוסלמים, התערערות המבנה השבטי בעקבות הקולוניאליזם, וניהול כלכלי כושל. הסיפור הזה מציג גם את התעמרות השלטונות באומללים. בסצנה מייצגת, השוטרים נכנסים לאוטובוס, וגובים מהנוסעים – כולם פליטי טרור רצחני – שוחד תמורת הזכות להשתמש בשרותים. מי שאין ידו משגת נאלץ להתאפק.

ספרו של אואם אקפן מעניק קול ופנים לילדים האפריקאים, ואני ממליצה על קריאתו.

תגידי שאת אחת מהם / אואם אקפן

Say You’re One of Them – Uwem Akpan

עם עובד

2017 (2008)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

איך כותבים ספר על בעית הגזע בארה"ב? הנה מה שנאמר בנושא בשיחת רעים, חבריה האמריקאים של איפמלו, גיבורת "אמריקנה":

אי-אפשר לכתוב רומן כן על גזע במדינה הזאת […] לסופרים שחורים שכותבים סיפורת במדינה הזאת […] יש שתי אפשרויות: הם יכולים לכתוב ליחידי סגולה או לכתוב יומרני […] אתה צריך לוודא שזה יהיה לירי ומעודן כל כך, שהקורא שלא קורא בין השורות בכלל לא ידע שזה על גזע.

איפמלו אינה אפרו-אמריקאית. היא מהגרת מניגריה, שחורת עור, שמעולם לא חוותה את נושא הגזע עד שהגיעה לארה"ב:

אני באתי ממדינה שבה הגזע לא היה בעיה; לא ראיתי את עצמי שחורה, ונעשיתי שחורה רק כשבאתי לאמריקה.

כחדשה זה מקרוב באה יש לה נקודת מבט חיצונית, אותה היא מביעה בבלוג הפרטי שלה – "בלוגזענחמד או הבחנות שונות על שחורים אמריקאים (שנודעו בעבר ככושים) מאת שחורה לא-אמריקאית" – שצובר עוד ועוד קוראים ואוהדים, עד שהוא הופך למקור הפרנסה שלה.

על נקודת המבט החיצונית שלה, הלא לחלוטין מעורבת, אומרת אחותו של בן-זוגה, תוך שהיא מאבחנת גם את ההתיחסות הציבורית לאמירות בנושא של אפרו-אמריקאים:

היא אפריקאית. היא כותבת מבחוץ […] אילו היתה אפרו-אמריקאית, רק היו מתייגים אותה כזועמת ומנדים אותה.

איפמלו היא אכן זרה לכל אורכו של הספר. כילדה וכנערה שאפה להתרחק מניגריה מולדתה, בשל המחנק שתחת משטר החונטות הצבאיות, וכשקיבלה אשרת סטודנט לארה"ב לא היססה לנצל אותה. למרות קשיי הפרנסה וההתאקלמות הצליחה לבנות לעצמה חיים חדשים, אבל אחרי כשלוש-עשרה שנים תקפו אותה תחושת תיפלות וחוסר מנוחה, שהובילו לתהיה על חיים אחרים שיכלו להיות לה, ומכאן לגעגועים לניגריה. הספר נפתח כשאיפמלו בשלבים האחרונים של התארגנות לעזיבה. גם אחרי השיבה היא לא תהיה לחלוטין בת המקום, דבק מה משהו מה"אמריקנה".

הפרק האמריקאי בספר, המהווה את רובו, עוסק במגוון נושאים המעסיקים את אדיצ'יה, שהשאילה לאיפמלו פרטים מן הביוגרפיה שלה עצמה: מהי אפריקניות, מה יודע העולם על אפריקה, איך מרגיש אפרו-אמריקאי בארה"ב, ההתיחסות האמריקאית לשאלת הגזע. הנה שני ציטוטים בנושאים אלה, שניהם מתוך ה"בלוגזע":

"אולימפיאדת דיכוי" זה מה שאמריקאים ליברלים פיקחים אומרים כדי שתרגיש טיפש וכדי לסתום לך את הפה. אבל אולימפיאדת דיכוי אכן מתקיימת פה. מיעוטים גזעיים אמריקאיים – שחורים, היספאנים, אסיאתים ויהודים – אוכלים כולם חרא מלבנים, חרא מסוגים שונים, אבל חרא בכל זאת. כל אחד מהם מאמין בחשאי שהוא אוכל את החרא הכי נורא. אז לא, אין שום אגודת מדוכאים מאוחדת. אבל כל האחרים חושבים שהם יותר טובים מהשחורים, כי הרי הם לא שחורים […] אז לובן הוא הדבר לשאוף אליו […] למיעוטים רבים יש כמיהה מסוכסכת ללובן ואספי, או ליתר דיוק לזכויות היתר של לובן ואספי.

[…] אם קופאית שחורה נותנת שירות גרוע לאדם לא-שחור בתור לפניך, תחמיא לנעליים של אותו אדם או משהו בדומה כדי לפצות על השירות הפגום, כי אתה אשם בפשעי הקופאית באותה מידה […] אם אתה יוצא לאכול במסעדה, תן בבקשה טיפ נדיב. אחרת האדם השחור הבא שייכנס למסעדה יזכה לשירות נורא, כי מלצרים נאנחים כשהם מקבלים שולחן שחור. שהרי לשחורים יש גן שמונע מהם לתת תשר […] אם אתה מספר לאדם לא-שחור על משהו גזעני שקרה לך, תוודא שאתה לא מריר. אל תתלונן. תהיה סלחני. אם אפשר, תצחק על זה. והעיקר, אל תדבר בכעס.

נושא מרכזי נוסף בספר הוא חווית המהגר. איפמלו חווה אותה בארה"ב, אובינזה – גיבורו השני של הספר – חווה אותה באנגליה. הציטוט הבא מעניין בעיני. הוא מתייחס אל הגירה מסיבות שבמדינות הקולטות נראות "אמורפיות", בניגוד להגירה של פליטים מטעמים של עוני או של רדיפות:

[הם] הבינו כולם את המנוסה ממלחמה, מעוני מהסוג שמוחץ נשמות אנוש, אבל הם לא יבינו את הצורך לברוח מהאפתיה מבשרת הרעות של חוסר ברירות. הם לא יבינו למה אנשים כמוהו, שלא ידעו מחסור כל חייהם אך שקעו בביצה של אי-נחת, שהותנו מלידה לצפות לעבר מקום אחר, משוכנעים לנצח שחיים אמיתיים קורים באותו מקום אחר, נחושים בדעתם כעת לעשות דברים מסוכנים, דברים לא חוקיים, כמו לעזוב את מולדתם, כשאיש מהם לא גווע ברעב, לא נאנס ולא בא מכפר שרוף, אלא רק רעב לברירה ולוודאות.

בתחילת הספר התוודענו לניגריה של המשטר הצבאי. איפמלו שבה אל ניגריה אחרת, ודרכה אנו עורכים היכרות עם החברה הניגרית של ימינו, עם המתעשרים החדשים, עם הפתיחות למערב והשלכותיה.

את מגוון הנושאים המרשים והמעניין הזה עוטף סיפור אהבה. איפמלו ואובינזה נפגשו בתיכון, ונוצר ביניהם קשר מיידי שהפך לחברות אמיצה ולאהבה. אובינזה חלם כל חייו להגר לארה"ב, וכשאיפמלו קיבלה אשרה עודד אותה לנסוע בידיעה שיגיע אחריה. כשלא הצליח לקבל אשרה, ניצל הזדמנות להגר באופן לא חוקי לאנגליה, עד שגורש חזרה. הפרידה הפיזית בין השניים לא הרחיקה אותם רגשית זה מזה, ובמשך תקופה ארוכה התכתבו, עד שטראומה שחוותה איפמלו גרמה לה להשתתק ולהתנתק. כשחזרה לניגריה אובינזה כבר היה נשוי ואב לילדה.

"אמריקנה" הוא ספר מרשים, שלמרות מגוון הנושאים הכבדים שבהם הוא עוסק הוא אינו משעמם. להפך, הוא קצבי, מרתק, מבריק, והוא מכריח את הקורא להרהר בנאמר בו ולהקדיש תשומת לב למסריו. מומלץ לא להחמיץ אותו.

Americanah – Chimamanda Ngozi Adichie

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: גיל שמר

אלכסנדרה פולר מתארת בספר זה את חיי משפחתה באפריקה, כשהיא מתמקדת בדמותה של אמה. בפרקים הראשונים לא נהניתי מהספר: הוא קפץ בין זמנים ובין נושאים, והיה לי הרושם שהוא עומד להצטמצם לתחום המשפחה בלבד, במקום להרחיב את היריעה לרקע המהותי עד מאוד לסיפור – הקולוניאליזם באפריקה ונפילתו. כמו כן לא אהבתי, בלשון המעטה, את מה שנראה לי כגישה מזלזלת בדמות האם, בעיקר כשהיא שבה ומזכירה את טינתה של האם אל מה שהיא מכנה "הספר האיום", כשהיא מתכוונת לספר קודם שכתבה, ובו תיארה את אמה ללא כחל ושרק על כל בעיותיה (Don't Let's Go to the Dogs Tonight: An African Childhood – לא תורגם לעברית). לשמחתי, עד מהרה הספר קיבל כיוון ותוכן, מה שנראה כזלזול התברר כהערצה, ואני יכולה להמליץ עליו ללא הסתיגויות.

הוריה של אלכסנדרה קשרו את חייהם באפריקה. הם אהבו את המרחבים, את החופש, והתעלמו מהעוולות שגרמה ההתישבות האירופאית לתושבים השחורים של היבשת. באפריקה הם שכלו שני ילדים, חייהם היו נתונים בסכנה כשהאוירה הפוליטית-חברתית השתנתה, רכושם אבד, ולמרות הכל הם נאחזו במקום בציפורניים. נסיון חד-פעמי להתיישב באנגליה לא עלה יפה, וגעגועיהם משכו אותם חזרה. אלכסנדרה פולר מתארת בתערובת של הומור וכאב את גלגולי המשפחה, וממרחק של זמן ומקום (היא מתגוררת בארה"ב) היא יכולה לתאר באופן נייטרלי את ההתפתחויות ביבשת, ובעיקר ברודזיה

במרכז הספר, כאמור, עומדת אמה של הסופרת. ניקולה פולר מאפריקה המרכזית, כפי שהציגה את עצמה, היתה אשה גדולה מהחיים, נפש חופשיה, לא כבולה למוסכמות, שידעה למצות כל רגע בחיים, והיתה אמוציונלית וספונטנית וראוותנית ומלאה אהבת חיים. לרוח הגדולה הזו היה מחיר: היא שתתה יותר מן הרצוי, שקעה בדכאונות, וככל הנראה לקתה בהפרעה דו-קוטבית. הסופרת מתארת אותה בהומור מושחז, ולוקח זמן להבין שתחתיו מסתתרת אהבה גדולה, אפילו הערצה.

"שעת הקוקטייל תחת עץ השכחה" הוא מן הספרים שנשארים עם הקורא הרבה אחרי שהקריאה הסתיימה. הוא משלב במינון מושלם את הפרטי עם הכללי, הוא מעשיר בידע – היבט שאני מאוד מעריכה בספרים, והוא מצליח היטב לקרב את הדמויות מן העבר הזר ההוא אל הקורא של היום.

Cocktail Hour Under the Tree of Foregetfulness – Alexandra Fuller

הוצאת כתר

2013

תרגום מאנגלית: חנה כהנא