תגית: אפרסמון

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתיים–שלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

אסטסיון דה אוליבו, תחנת הזיתים, היא עיירה שוקעת בלבה של צ'ילה. פעם היתה זו עיירה שוקקת חיים, מוקד משיכה לתושבי הסביבה, עד שכביש ראשי חדש שנסלל הפך אותה מבודדת וזניחה. "לכביש הראשי יש צבע כסף, הוא ישר כמו סכין; באבחה אחת הוא שיסף את חייה של אסטסיון דה אוליבו, שנחה לה בעיקול חביב בדרך הישנה. המטענים לא הועברו עוד ברכבת כמו קודם, אלא במשאיות ובכביש. הרכבת לא עברה עוד יותר מפעם או פעמיים בשבוע. נשאר בקושי קומץ תושבים".

יש מי שמשגשג גם כשכל סביבתו דועכת. דון אלחו, העשיר המקומי, שהוא גם פטרון וגם רודן, רוכש בזה אחר זה את הבתים שבהם עדיין נותרו דיירים. יום אחד יהרוס את כולם, ואת חורבותיהם יבלעו הכרמים שהוא מטפח. בבית אחד הוא צפוי להתקל בהתנגדות לפינוי, בית הבושת שהקימה חפונסה הגדולה, ושמנהלת בתה חפונסיטה בשותפות עם מנואל/מנואלה, טרנסווסטיט שתומרן להיות אביה. מנואלה, המנותק במידה רבה מהמציאות, רוצה רק הזדמנויות ללבוש את שמלתו הקרועה והמרופטת ולרקוד בפני אנשים, גם אם הוא מבין שהם אינם מריעים לו אלא מלגלגים עליו. חפונסיטה אינה מכירה חיים אחרים, ואינה מעוניינת להכיר אותם. "היא והעיירה כולה שקעו באפלה. מה אכפת אם הכול מתפורר, זה לא משנה כל עוד היא לא מוכרחה לעבור או להשתנות. לא. כאן היא תישאר, אפופה בחשכה הזאת שבה דבר לא יכול לקרות שאינו מוות בלתי מורגש, מוקפת בדברים המוכרים מימים ימימה".

המקום שאין לו גבול הוא הגיהינום, כך מסביר מפיסטופלס ב"דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מארלו. העיירה השוקעת היא גיהינום של עוני, ניצול, רמאות ואלימות. בתוך העיירה ניצב ביתם של חפוסינטה ומנואלה, שדייריו יהיו הבאים בתור לחוות את אובדן הגבול. ובתוך הבית נמצא מנואלה האומלל, טרף לבוז ולכוחנות אלימה.

חוסה דונוסו, בתרגומו היפה של משה רון, מיטיב לתאר את אוירת הפחד, אי הוודאות, הדיכוי וחוסר האונים שחווים גיבוריו. דווקא בשל היכולת הזו שלו עבר זמן עד שהתחלתי להבין מה מתרחש שם, וקצת הלכתי לאיבוד. נדרשה קריאה חוזרת של הפרקים הראשונים, לאחר סיומו של הספר, כדי לגלות כיצד הסופר יוצר אוירה, ומבשר את שעתיד להתרחש בהמשך העלילה.

עצוב ומומלץ.

El Lugar sin Limites – José Donoso

אפרסמון

2024 (1966)

תרגום מספרדית: משה רון

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, חי לבדו מאז שאשתו ענת עזבה אותו. שני ילדיו שבגרו כבר אינם מתגוררים בביתו, והוא מתקשה לשמור איתם על קשר בריא. סמי הוא צלם חדשות, שמרגיש שמקצועו התייתר ושהוא עצמו בר-החלפה, כשכל אדם בימינו הוא צלם וספק חדשות פוטנציאלי. מאז גירושיו לא יצר זוגיות חדשה, אולי משום שמעולם לא הצליח באמת להשתחרר מענת, שנפטרה בינתים. סמי תקוע בחיים חדגוניים, ונדמה שהדבר היחיד שזז בחייו הוא הזמן השועט קדימה, "זמן משעמם, אחיד ורודני".

אל חייו של סמי נכנס בחור צעיר בשם הוד, שחושף באוזניו סוד שמנער אותו במידה כלשהי. הוא נסחף אחרי הצעיר לבילויים ליליים ולשימוש בסמים, ומצדו סוחף את ידידו החדש למעשה ונדליזם ראוותני, מעין אקט שנועד לעצור באופן סמלי את מרוץ הזמן, ושישלח את שניהם למעצר.

לא מצאתי בספר דבר מכל הטוב שמובטח על כריכת הספר. הוא אינו תיאור של החיים בישראל בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", אלא תיאור חייו של אדם יחיד, די תלוש. הוא אינו מתאר תיאור נועז את חולייה של התקשורת הממסדית ואת צדדיה האפלים של תקשורת ההמונים (האם יש בכלל צורך בתעוזה לענין זה?), את כוחה המחייה וההרסני של התשוקה (יש תשוקה בספר, אך אין בה כוח), את הגבריות הישראלית ואת "יהדות השרירים" במלוא עליבותן (שתי הכללות שאין להן סימוכין בספר), את שברו רווי האלימות של החלום הישראלי (החלום היחיד הוא של סמי, וגם הוא מעורפל), ואת עריצותו חסרת הרחמים של הזמן (רפיון הידים של סמי הוא העריץ השורר בחייו). הבילוי המשותף עם הוד אינו חזרתו של סמי אל החיים. זה גם אינו סיפור שכולו פריצת גבולות המהוגנות (תיאורים מפורטים של אוננות ושל השתנה אינם פריצת גבולות אלא מציצנות מיותרת), והאזכור של התנהלות השלטון הוא נסיון בלתי מוצלח לשוות לספר גוון אקטואלי.

מה שיש בספר הוא תיאור של בדידות ממאירה, המוליכה אדם אל מחוזות הזויים. "אף אחד לא חיפש אותו –  בדידות אמיתית. כי הבדידות מתחילה כשאין אף אחד בעקבותיך, כשאף אחד לא מחפש אותך, כשאתה נעשה חסר פניות, ולא כשאתה נמצא לבד, מצב שגרתי למדי כיום". בפרץ אנרגיה פתאומי סמי מחליט שהגיע הזמן לשינוי, שייפתח בטיפול בחפציו. הוא נפטר מכל הדיסקים שברשותו, אלה שמכילים מוזיקה ישראלית שאהב, ומתכנן לשפץ את דירתו, תכנון שלא יתממש, כמובן. הסוד של הוד מספק לו טלטלה שאולי תחלץ אותו מן הקפאון, אבל במקום לנקוט פעולה להיטיב עם עצמו, הוא בוחר בסמים, וכאמור בונדליזם.

הקורא נדרש להאמין, שמעשה ונדליזם, ראוותני ככל שיהיה, שביצעו שני גברים יהודים-ישראלים נורמטיביים נטולי רקע פוליטי, יחשיד אותם כאנשי שמאל קיצוני, ישגר אותם אל זרועות חוקר סדיסט במרתפי השב"כ, ויעמיד אותם בסכנת מאסר של עשרות שנים. מראיון עם הסופר התרשמתי שיש פה נסיון לייצר אמירה, אבל האמצעים אינם משכנעים.

אם את דמותו של סמי ניתן להסביר ולהבין, ידידו הצעיר נותר תעלומה. העובדה שהסופר נתן לו את שמו המלא, פרטי ומשפחה, משונה בעיני, שכן אין המדובר בביוגרפיה. באותו ראיון היתה התיחסות גם לענין זה, אך הוא עדיין נותר בלתי ברור.

יש בספר קטעים מעניינים או נוגעים ללב, אבל התחושה שקיבלתי היא של נסיון להעיף יותר מדי כדורים באויר ושל הפרזה סיפורית על חשבון האמינות, והתוצאה מפוזרת.

את העטיפה היפה עיצבה טליה בר.

אפרסמון

2024

פזוליני היה כבן עשרים ואחת כשעבר עם אמו לכפר במחוז פריולי שבצפון־מזרח איטליה. הימים ימי מלחמת העולם השניה, ואזור הכפר נחשב בטוח יחסית. אביו שירת בצבאו של מוסוליני, אחיו גווידו הצטרף לפרטיזנים, ומאוחר יותר נהרג. פזוליני ואמו, מורה במקצועה, פתחו בבית בו התגוררו כיתת לימודים זמנית עבור עשרים וארבעה מנערי המקום, שבגלל הסכנות האורבות בדרכים לא יכלו ללמוד באופן סדיר בבית הספר. שני הסיפורים שבקובץ, שהם במידה רבה מאוד אוטוביוגרפיים, מתארים את חוויותיו באותם הימים. הסיפורים, על פי החלטתו ראו אור רק אחרי מותו.

פזוליני, שהיה הומוסקסואל בתקופה שבה אהבת גברים היתה כתם מביש, כתב בהקדמה על פאולו, גיבור הסיפור הראשון, כי "כל חייו היו מאבק נגד העין הבוחנת אותו". הסיפור מתאר את התאהבויותיו באותן שנים, ובעיקר את אהבתו לניזיוטי. אולי משום גילו הצעיר של הנער בחר לגנוז את הסיפורים בחייו (בשנים מאוחרות יותר הגישו נגדו תלונה במשטרה על השחתת מידות של קטינים ומעשים מגונים בציבור. הוא אמנם זוכה אך נאלץ לעזוב את המחוז).

בשל הדעות המקובלות באותה תקופה נפשו של המספר היתה חצויה בין השתוקקות שוברת לב לאהבה ובין תחושה מתמדת ומייסרת של חטא. "הייתי כבר מורגל בשנאת עצמי", הוא מתוודה. "ולפיכך בין השנאה העצמית לבין הרחמים העצמיים לא היה כל הבדל זה זמן רב: הם התרחשו בעת ובעונה אחת". וגם "לא היתה פרופורציה בין הטוהר והיושר שחונכתי על פיהם לבין השִפלות המגונה של המעשים שביצעתי". בכפר ידעו ולא ידעו אודות נטיותיו, צעירה שהיתה מאוהבת בו ניסתה לכבוש את לבו ולגונן עליו גם יחד, אבל השמועות התפשטו ומיררו את ימיו. "הרכילות התפשטה בקרב האנשים, ועצם ההיזכרות בדבר הזה מסב לי כאב גם היום: ראיתי, באמצעות השינויים שאין להבחין בהם מייד, ושאותם למדתי להכיר בשקדנות חולנית, כיצד כל מכריי, בזה אחר זה, וגם אנשים זרים, שבמשך זמן רב – זו היתה מסורת מרגשת לדידי – ראו בי אדם שוחר טוב ובעל יושרה מוסרית, משנים בגורליות את דעתם, ובעיקר מגלים כלפיי סקרנות אווילית ויהירה. אני בהחלט יכול להצהיר כי אלה היו הימים השחורים ביותר של חיי".

לצד האהבה והתשוקה, המספר לוכד בכשרון את יופיו של הכפר, מביע את הקסם שהמקום מהלך עליו, ומעניק חיים להווי החברה. הוא מיטיב להביע גם את אימת המלחמה, את שריקות הפצצות שהטילו המטוסים, ואת תחושת חוסר האונים במקלט. הנה שניים מתוך קטעים רבים שאהבתי, הראשון אודות המחוז, והשני תיאור נוף קצר ומדויק.

"הו, ההתעוררות באור הקפוא והצחור ההוא! מאושש מהשינה, כשהשמש פונה אל הערב, הרגשתי שהנה אני מוקף נשימתם של חיים שההיכרות היתרה שלי איתם גרמה לי לחוש צביטה בלב, הייתי ממש הרוס מרוב התרגשות וזיהיתי את מחוות הגוף הישנות (ופירשתי אותן על פי סדר ייחודי ביותר של רגשות וזיכרונות: מיני רמזים לאירועים יקרים לליבי שכבר נשתכחו ממני). זיהיתי את ניחוח העשן של שעות הערב, את ריח הפּוֹלֶנטָה והכפור, זיהיתי את המבטאים הלשוניים, את התנועות הפתוחות, את העיצורים ששמעתי בהבזק של צלילות מוזרה, כדי לרפרף על פני המשמעות הנסתרת שלהם, זו שאין להגותה, והיא מתחבאת בכל רחבי העולם הכפרי ההוא. כל מה שנדמה בעיניי לאותות מבשרים של שמחות עתידיות, של הרפתקאות קטנות, אך כאלה שיש בכוחן להביא נחמות גדולות; הייתי בטוח בזה".

"האוויר היה חמים, מסמא. על הקרקעית הגדולה של התעלה, בינות לצמחייה המימית שיָבשה ומניפות הענפים, ראינו מאות רקפות. בקצה, במקום שבו התעקלה התעלה, חורשת עצי הצפצפה על כל ענפיה המלבלבים שרטטה ערבסקות לעבר השמיים, והשדות נרעדו מרוב גוונים של ירוק. היה אביב. פה ושם באוויר החמים נשמעה שירת הקוקיות".

הערכתי מאוד את הסיפור הראשון, "מעשים לא טהורים", הוא צובט לב ומלא חיים. עם השני, "אמדו מיו", התקשיתי. יש בו משהו מסחרר במתכוון – הוא פותח בעליצות הצבעונית, הרעשנית והכאוטית של הריקודים –  והלכתי בו לאיבוד. אני מאמינה שקוראים שונים ממני ייהנו להסחף בו.

המתרגם אלון אלטרס צירף אחרית דבר מעניינת אודות הסופר ויצירתו.

מומלץ בהחלט.

Atti Impuri e Amado Mio – Pier Paolo Pasolini

אפרסמון

2024 (1982)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

כותרת משנה: מסות מימי מלחמה

עשרים וארבעה כותבים נענו לפנית כתב העת "פנס" לכתוב מסות אישיות על טקסטים ספרותיים שאליהם הם שבים בימים אלה, הימים שאחרי 7 באוקטובר 2023, ודרכם הם מתבוננים אל קרעי המציאות. כמה מהם מבקשים נחמה ומפלט בטקסט, נמנעים מלגעת ישירות באסון. אחרים מחפשים את המלים שתהיינה מסוגלות לתפוס את שהתרחש ומתרחש, או בוחרים להתייחס ישירות וללא מסווה אצמנותי לאשמה ולאחריות. כמספר הכותבים כן מספר אופני ההתמודדות, והמגוון, כך נדמה לי, משקף נאמנה את הלכי הרוח ואת רחשי הלב של כולנו.

לא אזכיר כאן את כולם, אלא אסתפק בדוגמיות מאלה שדברו בשמי או עוררו בי הרהור.

לי ממן כותבת על בחירות הקריאה בימים אלה. כמוני היא פונה אל הישן והמוכר, ונותנת לכך הסבר מדויק: "הפְּנים גדוש וכבד-מועקה מכדי לפנות מקום למילים חדשות, הוא זקוק לטעמים המוכרים שישיבו לו מעט אוויר".

אילאור פורת מתייחס לשינוי שחל בשפה היומיומית, בַּמלים שמשנות משמעות והקשר: "כל מילה וכל סיטואציה נטענת כרגע במשמעויות חדשות ואקטואליות".

נועם תירוש כותב על הבטחון שאבד: "אבל יותר מכול אני חושש מהרגע שבו איאלץ לפתוח את הדלת. חושש מהצעד המהוסס החוצה אל עולם שכבר לא ניתן לבטוח בו".

ז'יל אמויאל כותב על ההכרח במלחמה ברוע למען עתיד ילדינו, וחוזר אל "אשכב לישון בצהרים", מכתבו של סטיבן האגרד לשני בניו, כשיצא להלחם בגרמנים: "ועם זאת: ועם זאת! אנחנו נלחמים על עצם קיומנו: בזה אין לי צל צילו של ספק. וכל הרגשות הנעלים שבעולם לא יועילו לנו כשנשוב לעפר, או כשאנו נהיה עבדים ונשותינו — רכוש של תאוות כוח אכזרית ומעוותת. בעל כורחי אני חש שמוטב לשנוא את הגרמנים ולנצח במלחמה מאשר לאהוב אותם ולהפסיד בה".

רובי נמדר מוצא עידוד דווקא אצל קהלת הנתפס כקודר, ואוחז בפרשנות לפיה קהלת אינו אדם יחיד אלא מקבץ קולותיהם של כותבים רבים: "היופי הזה, שקורן מן הספר באור יקרות, מעודד כעת את רוחי ומזכיר לי שאף על פי שכעת רע מאוד, רע ומר, רוח האדם וחירותה חיים וקיימים לעד"

אריאל הורוביץ מקשר בין פרק אודות מגן אכילס באיליאדה לתמונה שלווה שצולמה ליד קיבוץ מפלסים ב-2021, נורמליות שנרמסה במלחמה: "השדה ודאי נראה אחרת עכשיו. מעליו רועמים טילים ונשמעות יריות. אולי חיילים עוברים לידו בדרכם לעזה. הסתכלתי שוב על האיש בשדה, שמעתי את השקט שסביבו".

שרי שביט כותבת על הספר "חיית החושך" של אורי אורלב, שחווה כילד על בשרו את טראומת השואה: "ספר מקורי, מרגש ורלוונטי בעבור ילדים שחיים בצל מלחמה עקובה מדם ואיבדו את הביטחון הבסיסי שלהם בעולם".

עד כאן על קצה המזלג מתוך מבחר מסות מעניינות, הכתובות מתוך הלב ונכנסות אל הלב. יש משהו מאחד ומחזק בגישוש המשותף אחרי ביטוי למה שקשה לבטא במלים. מומלץ בהחלט.

כתב העת פנס ואפרסמון

2023

"האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א".

ב-11 במרץ 2011 היכה גל צונאמי ביפן, ובעקבותיו ארע האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. באותו היום היכה צונאמי פרטי במשפחת פוגל. שני מחבלים חדרו אל הישוב איתמר, ורצחו את אודי פוגל, את אשתו רות, ושלושה מששת ילדיהם, יואב בן עשר, אלעד בן ארבע, והדס בת שלושה חודשים. מבקר הספרות והעורך מוטי פוגל, אחיו הבכור של אודי ("הילד השני הוא האח הראשון. נולד לך אח, אומרים לילד הגדול. מזל טוב! הוא אחיך, ומרגע שהגיע, בעקבותיו אתה הילד הבכור – אחיו"), כתב את הספר סביב אחיו, סביב הרצח, סביב ההתמודדות עם הצונאמי האישי. ברוב פרקי הספר הוא נוגע-לא-נוגע באסון, צולל אל יצירות ספרותיות ואל המשמעויות שהוא מוצא בהן, ומתוך הריחוק מתקרב אל המת. "הספר הזה אינו עוסק ברצח, וגם לא באודי. יש בו זיכרונות, אבל הוא אינו ממואר. אלו עיונים ספרותיים, קריאות ביצירות שאני אוהב ושמדברות אלי. ניסיתי לתאר באמצעותן משהו מהרושם שהותירו עלי חייו של אודי ומותו". באופן בלתי נמנע הוא בכל זאת נוגע מדי פעם ישירות בעצב חשוף, בפצע שאינו מגליד.

כל אחד מן הפרקים מעמיק בנושא ממוקד: זמן, ילדוּת, אחים, התנחלות, גלות, בשורה, קומדיה, קבורה, שבעה, קורבנות, נקמה, נחמה. פוגל חודר אל נבכיהן של יצירות ספרותיות, מאדגר אלן פו ועד הרב קוק, מבורחס ועד הגמרא, ובעיקר אל יצירותיו של ז'ורז' פרק, שאמו נרצחה בשואה, ויצירתו נבעה מן הארוע המכונן הזה מבלי לגעת בו ממש. בהעמקה אל צפונותיהן הוא מייצר דיון מעורר ואמירה נוקבת, שכולם מתכנסים באופנים שונים אל האובדן, אל האבל, אל האח האבוד. פוגל, שגדל בהתנחלות נווה-צוף ולמד בישיבת הסדר, מביא אל הדיון שילוב אלגנטי ואינטליגנטי של השיח התלמודי המפולפל ורב-הפנים עם תפיסת עולמו שאינה זו שעליה חונך. בין שאר הנושאים המרתקים בספר הוא מתייחס ליחסים בין אחים ולמאבק על הבכורה, לשאיפה לנקמה ולמה שהיא מעוללת לנוקם, למפעל ההתנחלות שבו הוא אינו מאמין, ועוד כהנה וכהנה נושאים שלהזכיר אותם בתמצית פירושו לעשות עוול לחשיבה שהושקעה בהם ולאופן בו הועלו על הכתב. בצירוף מקרים שלא המו"ל ולא הסופר יכלו לכוון אליו, הספר רואה אור אחרי המתקפה הרצחנית על ישובי העוטף בשמחת תורה, והוא מקבל משנה אקטואליות ורלוונטיות לכאן ולעכשו.

במקומות שבהם פוגל נוגע ישירות באסון, הוא חשוף וכן ומדמם. "מותר להם – לנו – לזעום", הוא כותב על היחס למשפחות השכולות, "אבל מתון־מתון, שלא להבהיל. לחרוק שיניים ולהמשיך לחיות. לזכור אבל לא להזכיר. לקבל את המציאות כי אין ברירה, חייבים להמשיך. להפגין שכול טוב. לא לחינם אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן להורים שכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות", כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים. איזו מילה שקרית, להמשיך — כאילו החיים שאחרי הם המשך של החיים שלפני, כאילו הזמן הוא אותו זמן". עם הנסיון לייחס משמעות לרצח הוא אינו יכול להשלים: "כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל ניסיון לייחס משמעות למוות, לראות בו חלק מתוכנית גדולה […] אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו […] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות". באופן אירוני משהו אודי היה נוקט כנראה גישה הפוכה, נאמן לאורח החיים שאליו גדל ובו בחר להשאר.

"לא ממואר" הוא ספר שמסרב להתכווץ לתוך סקירה. הוא אוסף של דיונים מתפתחים שראויים לקריאה קשובה. הוא כאב שבא לידי ביטוי בגעגוע, בכעס, בהימלטות אל המילה ובהיאחזות בה. הוא תזכורת צלולה למה שחי ומתייסר מאחורי עוד כותרת על פיגוע קטלני.

את העטיפה ההולמת עיצבה בכשרון כרגיל טליה בר.

מרחיב דעת, מיוחד ומומלץ בהחלט.

אפרסמון

2023

סיגיזמנוד קרז'יז'נובסקי, סופר רוסי ממוצא פולני, כתב את יצירותיו בברית המועצות בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. נסיונותיו להוציא את יצירותיו לאור נכשלו בשל מחסום הצנזורה, וכשהצליח לעבור אותו סבל מבעיות מימון. רק לקראת שלהי המאה העשרים, שנים רבות אחרי פטירתו ב-1950, נגאל מן השִכחה. שבעה מסיפוריו נכללים בספר זה.

קשה לאפיין את כתיבתו של קרז'יז'נובסקי. המילה סוריאליזם עולה על הדעת משום המרכיבים הפנטסטיים, המתנהלים ליד המציאות, שמובילים את העלילה. גם המונח פילוסופיה יתאים, שכן הסוריאליזם אינו משרת את הסיפוריות בלבד, אלא את הרעיונות שהסופר מבקש להביע. במבוא שכתבה אולגה סונקין, המתרגמת שהתמודדה בהצלחה עם אתגר מסובך, היא מציינת כי "השפה המפורקת של קרז‘יז‘נובסקי מפליאה לתאר עולם מפורק", והפירוק המורכב הזה מאפיין אף הוא את הסיפורים. כך, לדוגמא, באחד החביבים עלי, "האצבעות שנמלטו", מתפרקת ידו של פסנתרן בעיצומה של נגינה, ואצבעותיו יוצאות לשיטוט עצמאי. הן חוות את העולם באופן שונה מכפי שחווה אותן הפסנתרן, ובשובן אליו הוא כבר לא יהיה האדם שהיה. בסיפור שנתן לקובץ את שמו, "בתוך אישון", האיש הקטן שבאישון מקבל חיים משל עצמו, ומנהל עם אישונים אחרים שיחה מעמיקה על אהבה.

אודה שלא תמיד היה לי קל לרדת לעומק דעתו של הסופר. בכמה מן הסיפורים דליתי מתוך העלילה, המתפרקת ומורכבת תדיר, רעיונות מעוררי מחשבה, באחרים נדרשתי לקריאה חוזרת ואיטית כדי לעקוב אחרי חוט המחשבות. אבל בכל אחד מהם הערכתי את המקוריות ואת הכשרון לנטוע את ההתרחשויות הפנטסטיות בקרקע המציאות.

החביב עלי מכולם הוא "המרפק הלא נשוך". אדם עונה לסקר שנשלח אליו, ומצהיר ששאיפתו בחיים היא לנשוך לעצמו את המרפק. תמהונותו מנוצלת על ידי אנשי עסקים רודפי כסף, עיתונאים רודפי סנסציה, מדענים רודפי הכרה, וכמובן פוליטיקאים שמנכסים אותו לצרכיהם. חיש קל הוא הופך לסלבריטי, מבלי שאיש יתעניין בו באמת, אפילו שמו אינו מוזכר, רק חריגותו מעניינת את הבריות ומנוצלת לטובתם. הסיפור, שנכתב ב-1935, נותר רענן ורלוונטי, חוצה תרבויות וזמנים, וכמוהו גם הסיפורים האחרים בספר.

את הכריכה הנאה איירה ועיצבה טליה בר.

מומלץ בהחלט.

в зрачке – избранные рассказы – Сигизму́нд Домини́кович Кржижано́вский

אפרסמון

2023 (1922 – 1935)

תרגום מרוסית: אולגה סונקין

כותרת משנה: רומן על היום שאחרי מחר

הוגו בטאואר, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי, כתב את "עיר בלי יהודים" ב-1922 על רקע האנטישמיות הגואה בארצו. הספר, שנתפס שנים אחר-כך כמנבא את גורלם של יהודי אירופה, אכן מתאר בדיוק מצמרר כמה מן ההתרחשויות בשנים שתבואנה אחרי פרסומו. העלילה מתרחשת באוסטריה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כשהמדינה סובלת ממשבר כלכלי שהולך ומחריף. כשהתסיסה בציבור מובילה למהומות, מתקבלת בלית ברירה החלטה ללכת לבחירות חדשות. למירב הפופולריות זוכים הנוצרים-סוציאלים, שססמת הבחירות של מנהיגם היא "יהודים – החוצה מאוסטריה!". כשמסתמן כי גורלם של היהודים נחרץ, מתברר עד כמה קל להפוך מידיד ליריב. היהודים, שהיו מעורבים לבלי הפרד בחיי הנוצרים ובמרקם החיים האוסטרי, הופכים מוקצים, מבודדים, יעד ללעג ולשנאה. חוק היהודים החדש מחייב אותם, ללא יוצא מן הכלל, לעזוב את אוסטריה תוך מספר חודשים, ועושק מהם את מרבית רכושם.

בשונה מהיטלר, הקנצלר האוסטרי שוורטפגר אינו שונא יהודים, או כך לפחות הוא אומר. אבל הוא רוצה את ארצו תמימה, בלתי מתחכמת, ללא הנטע הזר של היהודים הזריזים, הקשוחים, הנמרצים והמוכשרים. במהרה מתברר שללא הנטע הזר הזה וינה המשגשגת הופכת לכפר. אין מי שיפַתח עסקים, אין מי שישלם עבור מותרות, אין מי שיטפח את התרבות. אוסטריה כולה שוקעת בעוני מתסכל. עד שבא יהודי אמיץ אחד, שחוזר לאוסטריה במסווה, והופך את הקערה על פיה. אוסטריה, שלמדה את הלקח, מקבלת בהתלהבות את היהודים השבים אליה, באותה התלהבות שבה חגגה את שילוחם ממנה.

"עיר בלי יהודים" נכתב כסאטירה על האנטישמיות. הוא זכה להצלחה בזמנו, למרות איכותו הספרותית הבלתי מרשימה, ואף הפך לסרט. יש לעלילה על מה להשען: מנהיגים אנטישמיים לאורך הדורות התלבטו בין הסתמכות על היהודים לבין סלידה מהם, הגו פתרונות יצירתיים כדי לרדוף ולאמץ בו-זמנית, ולפעמים הניחו לסלידתם לגבור על האינטרסים שלהם. מצד שני, הסופר, ככל הנראה מבלי שהתכוון לכך, מנציח סטראוטיפים ומזין פחדים אנטישמיים. יש משהו יהיר ומעורר אנטגוניזם בגישה של "אני ואפסי עוד" שהוא משדר, והוא כמו יוצר את הרושם שהעולם נשען על כשרונותיהם של היהודים ועל מעלותיהם. בשולי הדברים, ההבחנה שהוא עושה בין יהודי אוסטריה ויהודי המזרח אולי מצביעה גם על אנטישמיות פנימית. מצד שני, זו סאטירה, אולי אין צורך לקחת ברצינות את האלמנטים הקיצוניים שלה.

הספר היה חשוב בזמנו, בעיקר כשאנו יודעים עד כמה דייק בתחזיותיו ועד כמה היו מתונות לעומת מה שארע באותו מקום עצמו בעשרו העוקב. המתרגם, שכתב גם אחרית דבר לספר, מצביע על הרלוונטיות שלו לימינו, כשהוא קושר בין החקיקה שבספר לחקיקה המתוכננת בישראל 2023. אפשר, כמובן, לראות זאת גם אחרת, לא כאזהרה אלא כהבטחה: חקיקה, אם היא אמנם שגויה, סופה להתהפך, כפי שמציע הסיום האופטימי של העלילה.

על הסופר ועל הספר קראתי לראשונה בספרה של אורה אחימאיר, "בסלון של ברטה", שם מתוארים הדיונים שהתעוררו בחוגי היהודים בעקבות הצפיה בסרט, כשניסו לנחש אם מדובר בחיזוי גורל היהודים או ביצירה בדיונית חסרת חשיבות. סקרנותי התעוררה, ושמחתי כשהספר תורגם. גם אם העלילה פשטנית, הספר בהחלט מספק זוית ראיה נוספת, בזמן אמת, על האופן בו התמודדו יהודי מרכז אירופה עם מצבם המחמיר בין שתי מלחמות העולם.

הוגו בטאואר, שהיה סופר פורה ופרובוקטיבי, נרצח ב-1925. הרוצח טען שפעל ממניעים מוסריים, אך ככל הנראה היו לו גם מניעים אנטישמיים. מכל מקום, הוא זכה להגנתם של פרקליטים אוהדי נאצים.

בשל חשיבותו ההיסטורית הספר מומלץ לקריאה.

להרחבה: מאמר אודות הסרט שהוקרן בארץ ב-2018

Die Stadt ohne Juden – Hugo Bettauer

אפרסמון

2023 (1922)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

גיורא אילון, בן המושב בני ציון רוב חייו, מספר על ארועים ועל דמויות מן ההיסטוריה של ההתישבות בלב השרון מנקודת מבטו של הילד שגדל במקום ושל המבוגר שחזר אליו אחרי כמה שנות ניתוק.

"כך הולכים השותלים" הוא שיר מתוק שמתאר רון בלב בעת אחיזת את ביד. הספר אינו מתכחש לרון, אך מתאר את העצב ואת הקשיים שהיו מנת חלקם של אלה שנדחקו לשולי החברה. יש בספר מרירות רבה, ופה ושם נימה של סגירת חשבון, הן ברמה המשפחתית כלפי אביו של הכותב, שרדה באשתו ובילדיו, והן ברמה הישובית כלפי אלה שהשפילו את בני המשפחה בגלל עוניים היחסי ובשל עמדתו האופוזיציונית של האב. יש בו גם קינה על צמצום החקלאות לטובת מיזמי נדל"ן. יחד עם זאת, למרות שהספר נפתח באפליה ונסגר במוות, יש בו חן וחסד, וסיפורים הרואיים על אנשים שהמציאו את עצמם מחדש, ודמויות מרגשות, ותמונות מעניינות מן ההיסטוריה הישראלית.

גיורא אילון מספר על משפחת אמו, שעלתה מפולין בעקבות אחת האחיות שקמה יום אחד והסתלקה. סבו ביקש להקים במושבה רעננה מכולת, והתגלגל להיות זגג. סבתו החליטה לפתוח דף חדש ולעסוק בחקלאות. הוא מספר גם על משפחתו הירושלמית של אביו, ועל תעתועי הגורל שחיבר בין הוריו. הוא מתאר את החיים בהתישבות בבני ציון (המכונה בספר גבעות), את הקשר עם המעברה, שממנה צמח מאוחר יותר הישוב חרוצים, ועם קיבוץ שפיים הסמוך. מדרך הטבע משתלבים בסיפורים איזכורים היסטוריים, כמו הטבח בחברון בפרעות תרפ"ט, חידון התנ"ך הארצי הראשון שבו זכה עמוס חכם, השסע הבין-מפלגתי בין מפא"י למפ"ם. חולפות בסיפורים דמויות ידועות, וכאלה שלא הכרתי ושמחתי להתוודע אליהן.

הספר בנוי מסיפורים נפרדים, שאינם ערוכים בסדר כרונולוגי. חלקם משפחתיים, חלקם סובבים סביב דמויות אחרות בישוב. כמה מהם הם זכרונותיו של הילד, אחרים הם סיפורי מפגשים מאוחרים יותר. לא חדלים להרשים אותי סיפורי החיים של אלה שנטשו חיים עירוניים לטובת אידיאולוגיה חקלאית עתירת קשיים, ושל אלה שנעקרו מארצותיהם ובראו כאן לעצמם חיים חדשים. הספר מיטיב לתאר אותם, בהערכה ובביקורתיות, בחיבה ובטינה, על פי התפקיד ששיחקו בחיי הכותב. ראשית ההתישבות בשרון לפני קום המדינה ובשנותיה הראשונות, קמה כאן לתחיה על פכיה הקטנים, על יופיה ועל מכאוביה.

התעצבתי על ההחמצות ועל הכאבים, התענגתי על היופי וההישגים, ונהניתי מן החיות של הכתיבה. בהחלט מומלץ.

אפרסמון

2023