תגית: אראלה טלנברג לרר

"היא מעולם לא הבינה כראוי מה פירושה של התנהגות נאותה", כך נפתח הספר, ומתמצת במלים ספורות את המוטיב המרכזי שבו.

ארבע חברות – מרי, בטסי, אייריס ולוסי – נפגשות בביתה של אחת מהן למשחק קלפים. בעד החלון הן רואות חברה אחרת, ליזי, יוצאת ממלון בחברתו של גבר, המאורס לקלרה, חברה נוספת שלהן. בטסי, המבוגרת שבהן, ודווקא זו שמפגינה זלזול מסוים במוסכמות, מפטירה את המשפט שצוטט למעלה, ומטביעה בכך חותמת על החברה הסוררת לכאורה. אבל מה שמקובל כהתנהגות נאותה מכתיב למעשה את התנהלות כל בנות החבורה, ובמידה רבה מצר את צעדיהן ומצמצם את עולמן. מרי הגיעה למפגש למרות עייפותה, כדי לא להתמודד עם התחקיר שיערכו לה הוריה לאחר ששבה מאוחר ממסיבה, ולמרות שהיא מתעבת את חברת הנשים. לוסי, שנישאה כשהיא בחודש השני להריונה, משקיעה את האנרגיה שלה בהסתרת עובדה מבישה זו מכולם, כולל מבעלה. "אני מרגישה לכודה בצורה כל-כך איומה. כל החיים אשאל את עצמי מה עוד הייתי יכולה לעשות, מה עוד הייתי אולי יודעת, מה עוד הייתי יכולה ללמוד, מה היה עשוי להועיל לי, מי הייתי הופכת להיות", כך היא אומרת, ולמרות שהיא על סף התמוטטות היא שמחה בילד שייוולד, כי כך צריך. קלרה, המודעת לחלוטין לאופיו המפוקפק של ארוסה, מצהירה שאינה רוצה כל קשר אתו, אבל נישאת לו כמתוכנן. אייריס, האפורה שבחבורה, מאמינה להבטחותיו של גבר נשוי, בשל חוסר אמון בעצמה. כולן אומרות א' ועושות ב', כי זהו "פירושה של התנהגות נאותה", ולא רק משום שאחרים קבעו את הכללים, אלא משום שהן עצמן למדו להאמין להם.

אני מניחה שאמי אפרון ביקשה להעביר בדרמה מינורית זו מסר על תחושת החנק של נשים בעולם המגביל אותן ומצמצם את האפשרויות הפתוחות בפניהן, אבל מיקום העלילה בשנות העשרים די מעקר את המסר מתוכן. יחד עם זאת, תפאורת הספר נעימה (ניכר שהסופרת תסריטאית), הדמויות מאובחנות יפה, העלילה ממוקדת, ולמרות הריחוק במקום ובזמן עדיין יש בו רלוונטיות מסוימת, בעיקר לאופן בו נורמות חברתיות עשויות לאמלל.

One Sunday Morning – Amy Ephron

מטר

2006 (2005)

תרגום מאנגלית: אראלה טלנברג-לרר

זהו סיפורו של סילבה, שאחרי קרוב לחמישים שנות נישואים אוהבים ומאושרים, התאלמן מאשתו לאורה, ועבר להתגורר בדיור מוגן ששמו הציורי "הגיל המאושר". סילבה מתמודד עם מספר קשיים במקביל: האובדן של לאורה, קשיי הזיקנה, מקום המגורים המדכדך, וגם עם זכרונות טראומטיים מתקופת שלטונו של סלזר, הרודן ששלט בפורטוגל בין השנים 1932 ו-1968.

סגנונו של הסיפור מעורפל מעט, ולטעמי הוא הולם מאוד את הספר. מדובר במספר שהוא צלול למדי, אבל נמצא על סף דמנציה, ולא תמיד ברור לו ולקוראים מה אמת ומה דמיון בסיפוריו. הוא מתאר, לדוגמא, איך רצח את אחת הדיירות בבית כשהיכה בספר על ראשה, והתיאור חי כל-כך עד שיש נטיה להאמין לו, אם כי די ברור שלא היו דברים מעולם. כשפורצת שרפה באחד החדרים, שבהם שוכנים זקנים סיעודיים, הבית כולו מאמין שזו היתה שרפה מכוונת, שנועדה להמית ולסלק זקנים שאינם יכולים לשלם לטובת מועמדים חדשים בעלי יכולת.

העיסוק בזיקנה ובמגורים בדיור מוגן, כשהדיירים כבר אינם עצמאים והם תלויים בצוות הרפואי והלוגיסטי, הזכיר לי עד כאב את סבתי ז"ל. היא בחרה מרצונה לעבור לדיור שכזה כשהתאלמנה, אך כשנאלצה לעבור למחלקה סיעודית פיתחה שנאה יוקדת כלפי כל העולם בערך. זה לא כל-כך בגלל המקום, אלא בעיקר בשל חוסר האונים, בשל הידיעה שזו התחנה האחרונה. הנה שני ציטוטים מפיו של סילבה, שיכלו בשינויים קלים להיות ציטוטים מפיה:

לאורה מתה, לקחו והכניסו אותי לאיזה מעון זקנים עם שני שקי בגדים ואלבום תמונות אחד. אחר כך, עוד באותו ערב עצמו, לקחו ממני את האלבום כי חשבו שהוא רק יעודד אותי לטפח את הצער שנגרם לי מאובדנה של אשתי…. כולאים אותי, חשבתי. לידי, שני שקי הבגדים ואחות אחת שמדברת במילים פשוטות, שמשוכנעת שהגיל המנטלי של אדם קשיש שווה באמת לגילו של ילד קטן. ההלם שמסב יחס כזה הוא עצום… אדון סילבה, עם השמיכונת הזאת יהיה לך חם-חם הלילה. אתה עוד תחלום פה הרבה חלומות יפים, אתה תראה.

נהניתי מהרישעות שלי והודיתי בכך בלי כחל וסרק, בכנות ומכל הלב. מוצאת חן בעיני הרישעות הזאת, אסור לנו להפוך לזקנים חלשלושים שנפגעים מכל דבר, אנחנו חייבים למרוד פה ושם, לכל הרוחות, אנחנו חייבים להיות מוכנים לאיזושהי נקמה, לאיזשהו מאבק, כדי שהעולם לא יחשוב שהוא לא צריך להישמר מלהכאיב לנו.

תיאור חדר האוכל, לדוגמא, הוא כמעט אחד לאחד זה שראיתי במוסד בו התגוררה. את הדמויות המתנדנדות בין יאוש לטירוף פגשתי בכל אחד ואחד מביקורי אצלה. אולי משום כך ההיבט הזה של הספר דיבר אלי מאוד, ודכדך אותי מאוד.

אבל הספר הוא יותר מתיאור של החיים בדיור מוגן. הסופר, באמצעות גיבורו, מתאר גם קטעים בהיסטוריה של פורטוגל, בעיקר הרעה החולה של רודנות, והפחדנות שכפתה על תושבי המדינה, פחדנות שסילבה מתבייש בה אך משלים איתה. גם את הפן הזה של הספר היה קל להבין, ואפשר היה להזדהות.

מה שבכל זאת מקשה על הקריאה זו עובדת היותו של הספר באופן מובהק פורטוגלי בהוויתו ובהקשריו התרבותיים. אין לי ספק שפספסתי הרבה בשל היותי זרה. כשקורא ישראלי נתקל בספר ישראלי באיזכור של, נניח, ביאליק, עולם שלם של אסוציאציות עולה במוחו, החל ב"ציפורה נחמדת", דרך הלחן של "הכניסיני תחת כנפך", עבור במראה פניו של המשורר, וכלה ברחוב ביאליק המצוי בכל עיר. את השפע הזה לא יכולה להחליף שום הערת שוליים. מכיוון שהספר גדוש איזכורים מקומיים, היתה לי תחושה של החמצה, שגם פגמה בשטף הקריאה. עם זאת, אין בכך כדי למנוע ממני להמליץ על הספר. צריך לקחת ממנו את מה שאפשר, ולוותר באנחה על מה שאי-אפשר.

A Maquina de Fazer Espanhois – Valter Hugo Mae

ידיעות ספרים

2014

תרגום מפורטוגלית: אראלה טלנברג לרר