תגית: ארוחת ערב עם אדוארד

כותרת משנה: סיפורה של ידידות בלתי צפויה

איזבל וינסנט, עתונאית וסופרת קנדית המתגוררת בניו-יורק, מספרת ב"ארוחת ערב עם אדוארד" את סיפור ידידותה עם אדוארד, אביה של חברתה. אחרי שנים של כתיבה עתונאית באזורי קרבות, השתקעה איזבל עם בעלה, צלם עתונות, בניו-יורק. בתקופה בה נפתח הספר חיי הנישואים של השניים מצויים במשבר עמוק. אדוארד, גבר כבן תשעים, עובר אף הוא תקופה לא קלה, לאחר שאשתו מזה למעלה מששים שנה נפטרה. יתכן שהיה בוחר להתאבד, לולא השביעה אותו אשתו לפני מותה שידבק בחיים. ואלרי, חברתה של איזבל, הציעה לה לבקר מדי פעם אצל אביה אדוארד. אולי בקשה לספק לאיזבל מפלט מצרות היומיום, אולי רצתה לוודא שאביה לא יהיה בודד בעוד היא רחוקה ממנו. כדי לפתות את איזבל להיענות להצעה ציינה ואלרי שאביה הוא בשלן מעולה. איזבל אינה בטוחה מה גרם לה לקבל את ההצעה, אולי הבדידות, אולי הסקרנות. מכל מקום, השניים התחבבו זה על זה מן הרגע הראשון. הקשר ביניהם נמשך מספר שנים, ואדוארד סיכם אותו כך: "בזכות ארוחות הערב נוצר בינינו קשר. הענקנו זה לזה את האומץ להמשיך בחיינו. נתנו זה לזה, אך בה במידה גם קיבלנו באותה תקופה שהיתה גורלית לשנינו".

הספר אמור להיות מרגש – שני זרים במצוקה מחזקים ומתחזקים – אבל בעיני הוא די מפוספס. תחילה חשבתי שהוא ספר עזרה עצמית במסווה, אבל ה"טיפים" לחיים המשולבים בספר הם די שטחיים. לאוכל ניתן יותר מדי מקום על חשבון רגש ותובנות, לא רק בתיאור המתכונים של אדוארד, אלא גם בתוך עובדות צדדיות אחרות, כמו מה איזבל אוכלת כשהיא במארב לאדם שאודותיו היא עומדת לכתוב, או באיזו מסעדה היא קובעת פגישות בעניני עבודה. למרות שאיזבל משתפת בפרטי חייה, יש תחושה שהיא מספרת מ"למעלה", שומרת על ריחוק מעצמה, ולכן מקשה על הקורא לחוש את תחושותיה.

בעוד הסיפור של איזבל די מתמסמס, סיפור אהבתם ארוכת השנים של אדוארד ושל אשתו פולה מרגש. האופן בו הוא מתרפק על זכרונותיהם המשותפים נוגע ללב, והאהבה ההדדית בין השניים מעלה דמעות. למרות זאת, פרט להצבת יד זכרון לאדוארד, שנטל על עצמו את איזבל, וידידות אחרות, כ"פרויקט", אני לא רואה סיבה לכתיבת הספר, וכיד זכרון הייתי רוצה לקבל יותר מאדוארד ופחות מאיזבל.

בשורה התחתונה: נחמד בלבד

Dinner with Edward – Isabel Vincent

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: אורה דנקנר