תגית: ארז וולק

בריס דיג'יי פנקייק התאבד כשהיה בן עשרים ושש. במהלך חייו התפרסמו שישה סיפורים שכתב, שישה נוספים התפרסמו אחרי מותו. כולם כלולים בקובץ זה. הסיפורים מתרחשים במערב וירג'יניה, המקום בו נולד פנקייק וגדל, באזור הכפרי העני, הבור, המיואש, השואף לרווחה ולהקלה ואינו יודע כיצד לפלס את דרכו אליה.

מחמאות רבות הורעפו על כתיבתו של פנקייק, והוא הועמד בשורה אחת עם סופרים כמו המינגוויי ופוקנר. הכתיבה שלו קשוחה ורכה גם יחד, ממוקדת מאוד בחיי הרגש של גיבוריו, ועושה שימוש מדויק ועוצמתי בתיאור פרטים בסביבה כדי להצביע על הלכי רוח. למרות זאת הסיפורים לא מצאו מסילות אל לבי. יש בהם, מבחינתי, משהו מאוד מנותק ומרוחק, בלתי מוסבר ולכן רוב הזמן גם בלתי מפוענח. כל הסיפורים מתחילים בנקודת זמן שנדמית אקראית, וכאילו מניחים שכל מה שידוע לדמויות ידוע גם לקורא, ולכן בפועל נוצר, לפחות כך אני חוויתי זו, מעין מחסום בלתי עביר ביני ובינן. יכולתי לנסות להבין לוגית את מה שהדמויות חשות, אבל לא חשתי זאת כפי שמן הסתם הסופר ביקש שאחוש. חרדה נואשת ותחושת רדיפה אופפות את העלילות, ולא תמיד ברור מדוע. מתוך שנים-עשר הסיפורים נגע ללבי האחרון, "יום חורף ראשון", אודות אדם הכבול למקומו יחד עם הוריו החולים והתלותיים, אבל גם במקרה הזה אין לי אפשרות לומר שבאמת הבנתי למה הדמויות מתנהלות כפי שהסופר בחר לנהל אותן. בויקיפדיה מצאתי דברים שנאמרו על כתיבתו, ולפיהם לכל סיפוריו של פנקייק יש איכות חלומית – הם לא מסבירים את עצמם והם אף פעם לא חד משמעיים. אולי יש בכך כדי להסביר את תחושת הריחוק שחשתי.

לספר מצורפת אחרית דבר נלהבת מאת ג'יימס אלן מקפרסון, זוכה פוליצר.

למרות החוויה האישית שלי, אני מעריכה את עוצמת הכתיבה (שתורגמה יפה על ידי ארז וולק), ולכן אמליץ על הספר בהסתיגות.

The Stories of Breece DJ Pancake

עם עובד

2023 (1977 – 1983)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

קומץ ספנים ספרדים בהנהגתו של כריסטופר קולומבוס הגיע אל יבשת מיושבת באנשים, שעל פי הידוע לנו משרידי ישוביהם היו חלק מתרבות מתוחכמת ומרשימה. בכל זאת, בשל אותו הקומץ, וכאלה שהגיעו אחריו, יושביה המקוריים של אמריקה הוכנעו או הושמדו, והיבשת הפכה להיות "העולם החדש" בעיני האירופאים. לורן בינה במהלך מבריק הופך את היוצרות. מה נדרש לשם כך? טוויסט קטן בהיסטוריה העתיקה. פריידיס, בת למשפחתם של הויקינגים שנחתו בצפון אמריקה, לא הסתפקה בהתישבות במקום שאליו הגיעו, אלא הובילה את אנשיה עוד ועוד דרומה. במהלך התערותם של החדשים עם תושבי היבשת המקוריים, מי ששרדו את החיידקים שהביאו איתם הויקינגים הפכו מחוסנים למחלותיהם של האירופים, וההתמזגות המוצלחת של שתי האוכלוסיות זו בזו העניקה להם את יתרונות שני הצדדים, וביניהם שימוש בברזל ורכיבה על סוסים. די היה באלה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה.

הספר נפתח, אם כך, בסיפורה של ההתישבות הויקינגית באמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה, כשלייף אייריקסון, בנו של אריק האדום שהתיישב בגרינלנד, הגיע אל המקום שהוא כינה וינלנד, אי-שם בין ניופאונדלנד וניו-אינגלנד. חלקו השני של הספר מתרחש כחמש-מאות שנים אחר-כך, בשנת 1492. קולומבוס מתעד בקטעי יומן, ההולכים ונעשים נואשים, את נחיתתו בחוף שלדעתו היה חלק מאסיה, את האינדיאנים (ההודים, כאמונתו) שקיבלו את פניו חמושים בנשק ברזל ורכובים על סוסים, ואת דחיקתו המתמדת אל עמדת כוח נחותה יותר ויותר עד להכחדת משלחתו ולהבנה שלעולם לא ישוב לספרד, תוך שהוא מוסיף להאדיר את שם שולחיו ומקווה להמיר את דתם של ה"פראים". איגנמוטה, ילדה בת אינקה, נמצאת לידו בעת מותו. חלקו השלישי והעיקרי של הספר נפתח כארבעים שנה אחר-כך, כשחייה של איגנמוטה מצטלבים בחייו של אטוולפה, שבהיסטוריה המתועדת היה קיסר האינקה במשך כשנה אחרי שניצח בקרב את אחיו, עד שהוצא להורג בידי הספרדים. בהיסטוריה של בינה אטוולפה מובס על ידי אחיו, ועל פי עצתה של איגנמוטה משפץ את ספינותיו ההרוסות והנטושות של קולומבוס כדי להמלט הרחק מהישג ידו. קומץ בני האינקה מגיע לליסבון, ותוך מספר שנים חלקה הגדול אירופה, שבפי בני האינקה נקראת "הרובע החמישי" ותושביה נקראים "המזרחיים", הופך לאימפריה אינקית. העלילה נסגרת עם נחיתתם של מיגל דה סרוונטס והצייר אל גרקו, אחרי טלטולים ותלאות, בחופה הססגוני והמכושף של בקובה הרחוקה, אליו חששו להגיע שמא יישלחו לעבודת פרך.

זה אינו ספר על הפרא האציל מול האירופאי היהיר, ואין כאן שום נסיון לטעון שהעולם היה טוב יותר תחת התסריט של ההיסטוריה החילופית. אטוולפה אמנם ניחן בשכל ישר ותמים יחסית, שאינו נחלתם של השליטים האירופים, אבל ביסודו של דבר אותה אמביציה מניעה את כולם – רצון להגדיל את הונם, לשלוט על שטחים גדולים, לזכות בכבוד בחייהם ולהרשם בספרי ההיסטוריה. אטוולפה, שבסך הכל ביקש תחילה לשרוד ולהבטיח בטחון לאנשים המעטים שחצו אתו את האוקיינוס, אימץ לעצמו את ספרו של מקיאוולי כמדריך, ובהשראתו יצא למלחמות מיותרות. העמים שעליהם שלט אמנם נהנו משגשוג כלשהו ומיחס הוגן הרבה יותר מכפי שזכו לו לפניו, אבל בני האדם כנראה חששנים וחתרניים מטבעם, ועד מהרה הם עתידים להתארגן נגדו. כל מה שנראה קבוע בעצם נזיל, אימפריות קמות ונופלות, וההיסטוריה נדונה לשכפל את עצמה. מלחמות אלימות, כך משתמע, נובעות מן האופי האנושי, והכוח סופו להשחית גם את התמימים ובעלי הכוונות הטובות. מסר נוגה למדי.

בינה עשה עבודה מדוקדקת וחכמה בחיבור ההיסטוריה החילופית שלו לזו האמיתית. הוא אינו בודה דמויות, ואינו רוקם ארועים שלא התרחשו, אלא נוטל את ההיסטוריה האמיתית ומציג אותה מנקודת זוית שונה. הוא משכפל ארועים שקרו, כמו הדבקת תשעים וחמש התזות על דלתות הכנסיה בוויטנברג על ידי מרטין לותר קינג, ומשבץ אותם בעלילה החילופית, במקרה הזה הדבקת תשעים וחמש תזות באותו המקום בדיוק, אלא שהטקסט יוצא כנגד לותר ושואל שאלות נוקבות על האמונה באל הנוצרי ("איזה אב ראוי לשמו יקריב את בנו? מדוע שייתן לבני האדם בחירה חופשית אם הוא רק מתכוון לאפשר להם לעשות רע? מדוע לברוא חוטאים כדי להענישם?"). פדרו פיסארו, היסטוריון ואחד מכובשי פרו, משובץ כאן בתפקיד משרת אישי נאמן של איגנמוטה. אטוולפה טומן מלכודת למלך קרל החמישי בכיכר סן מרטין בסלמנקה, בתמונת ראי של ארועי הכיכר בקחמרקה, שם הוטמנה לו עצמו מלכודת. תומס מור, שהוצא להורג בשל התנגדותו לנישואיו של הנרי השמיני עם אן בולין, כותב כאן לאראסמוס על כוונתו של המלך האנגלי לאמץ את פולחן אל השמש של האינקה במחאה על סירובו של האפיפיור לאשר את ביטול נישואיו לקתרין, כדי שיוכל לשאת את אן על פניה. וכן הלאה. משעשע עד מאוד למצוא את אינספור ההקבלות האלו.

משעשעת ומחכימה לא פחות היא ההתבוננות מבחוץ בערכי העולם האירופי. ה"פראים" הדרום-אמריקאים, למרות הדם הניגר בטקסיהם, צופים בחלחלה באש האוטו דה פה, תוהים על מהומת הדתות המונותיאיסטיות – האל הממוסמר, רדיפת אנשים רק משום שאינם מטגנים בשמן חזיר, סיפור הבתולה – מתרגזים על סיפור איוב שמחזק את אמונתם הפשוטה באל הבורא במיתולוגית האינקה, ש"לא היה מעלה על דעתו שעשוע כה ילדותי ואכזרי. אשר לשמש, מסילתו הבלתי משתנה מרחיקה אותו ממעשי אווילות שכאלה", ומצליחים במידה כזו או אחרת להשתית את האימפריה שבנו על עקרונותיהם שלהם.

כל אחד מחלקי הספר נכתב בסגנון אחר – הראשון בנוסח סאגות נורדיות קדומות, השני כיומן, השלישי כתיעוד פרוזאי, והאחרון בנוסח דון קיחוטה – וכולם יחד כתובים מצוין ומתורגמים היטב על ידי ארז וולק, שגם הוסיף כמה הערות שמציבות את הארועים שבספר בהיסטוריה האמיתית. "האמנות מחייה את מה שההיסטוריה רצחה" הוא המוטו שבראשית הספר, והאמנות של לורן בינה אכן מלאה חיים.

מבריק ומומלץ מאוד.

Civilizations – Laurent Binet

עם עובד

2023 (2019)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

עשרים שנה אחרי מה שהוא מגדיר כ"הרגע שסימן את סוף הילדות שלי", כריסטיאן שב לספר עליו. הילד בן הארבע-עשרה, בן לאב שחלם לשנות את העולם ונכנע לצרכים הדוחקים של המציאות – "הלהט לשנות את פני בוליביה נכנע לצורך לתחזק את האוטו" – ולאם שילדה את עצמה מחדש במנותק מבעלה ומשני בניה – "אמא רצתה לנהוג לבד תמיד. ואני לא מדבר על מיניבוסים" – נקלע עם אחיו הצעיר גוסטבו לפרשיה מוזרה פרי תכנונו הנואש והבלתי מחושב של אביו ששקע בחובות.

גבריאל ממאני מגנה אמר בראיון כי הספר הוא אודות שני נושאים שמעניינים אותו, שקרים ואשמה. הנושאים הללו נוכחים מאוד בספר, אבל אני קראתי אותו באופן שונה כסיפור על גלגוליה של אלימות בין הדורות. שני האחים, שנותקו מסביבתם ונאסר עליהם לצאת מן הבית אליו הגיעו, מתקיימים בימים המתוארים בספר ביקום של ילדים, המשקף את היקום של המבוגרים המקביל לו. כל מה שקשה ומכוער ומייסר בעולם שסביבם מחלחל אל היומיום שלהם, סחטנות, בגידה, אלימות, ניצול. כריסטיאן, ילד מעט יוצא דופן בסביבתו באהבת הספרים שלו, חוצה את הקו הבלתי נראה בין ילדות לבגרות כשהוא נוכח במו עיניו בחלחול ובהשתקפות הללו.

יחסי הורים-ילדים בעולם הקשה הזה הם אחד הנושאים שבלב העלילה. איך מגדלים ילדים ושומרים עליהם כשקשיי הקיום מאיימים להכשיל אותם? אולי מקרה הקיצון המייצג הוא זה של מייקול, נער שאמו מלבישה אותו בבגדי בנות ומכריחה אותו לבעוט מדי יום בכלב שבחצר. תאמרו הורות רעה, אבל מאחוריה מסתתרת חרדה גדולה לגורלו של הנער. הלבוש נועד לגרום לו להשאר מבויש בבית ולהמנע מלצאת אל הרחובות המסוכנים. הבעיטה בכלב מטרתה לגרום לבעל החיים לשנוא את הנער ולהתנפל עליו אם יעז לחזור הביתה בשעות מאוחרות. אהבה נואשת.

הסופר מספר את העלילה בקולו של כריסטיאן, המביע בו-זמנית את תחושות הילד ואת תובנותיו של המבוגר, ברגש ובאיפוק גם יחד. דמויותיו מכמירות לב, והמבט הכמעט בלתי שיפוטי שלו מוביל גם את הקורא למצוא בתוכו חמלה והבנה, גם אם לא קבלה. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית – תרגום יפיפה של ארז וולק – ואני מקווה שלא האחרון.

הכריכה היפה היא יצירתה של יער בנבנשתי.

El Rehén – Gabriel Mamani Magne

לוקוס

2023 (2021)

תרגום מספרדית: ארז וולק

כותרת משנה: מכתב מחייל אל בניו

ביום 24 ביוני 1940, היום בו חתמה צרפת על הסכם שביתת נשק שמסר אותה בידי גרמניה הנאצית, כתב סטיבן האגרד מכתב לבניו. האגרד, שחקן, סופר ומשורר בן עשרים ותשע, פציפיסט שהתרחק מן הפוליטיקה, גילה, כך הוא כותב, שאינו יכול להחזיק בעמדה מתבדלת נוכח הרֶשע המאיים על העולם. "אני מאמין שאין בעיה דוחקת יותר לתרבות בת זמננו מאשר בעיית ה"בלתי נלחם" – ויהא זה מתוך שכנוע פנימי, מתוך פחדנות או מתוך בוגדנות – שכל מדינה מאמצת אל חיקה באמון שכזה כיום", כתב וקיים בגופו. אשתו ושני בניו הפעוטים הורחקו מאנגליה לארצות-הברית, והוא עצמו נותר בלונדון, ממתין להצבה בשורות הצבא.

"אשכב לישון בצהרים" הוא משפט מתוך "המלך ליר" של שייקספיר, שבו שיחק האגרד את תפקיד השוטה, התפקיד האחרון לפני שבחר להתגייס. "איני יכול שלא לחשוב על המשמעות הרת האסון של השורה כשאני חושב על ירידתו חסרת הדרמה של השוטה מהבמה ברגע שבוודאי היה הצהריים של חייו, גם אם לא של גורלו. זו הסיבה שבחרתי בשורה ככותרת לספר זה".

האגרד, שחושש שלא ייצא חי מן המלחמה, מציג בפני בניו את עצמו, את התלבטויותיו, את תפיסת עולמו. הוא תוהה באיזה עולם יחיו השניים כשיקראו את דבריו. בעת הכתיבה הוא פסימי – "אני מתוודה שאינני רואה דבר מעבר לקדרות" – אבל מכיוון שיש לו "אמון בטוב המולד של האדם וביכולתו של האדם להגיע למעלת אלוהות", הוא מבקש להאמין שבניו יחיו בעולם טוב יותר.

האגרד כותב על האמנות, על האופן בו גידלו אותו ועל האופן בו ביקש לגדל את ילדיו. הוא מיצר על כל שהוא עתיד להפסיד בשני התחומים, על כל מה שלא הספיק לעשות. הוא חרד מפני ההיטלריזם, ובז לעצמו על שלא נקט צעדים אקטיביים לעצור אותו. לבניו הוא מנחיל ספקנות, ומציע להם "אל תקבלו דבר, אל תאמינו בדבר עד שהאמונה תכפה את עצמה עליכם, תדחק את שורשיה לכל נבכי תודעתכם ותיעשה לחלק מהותי מדרך המחשבה שלכם". הוא יוצא למלחמה לא מתוך תחושת התעלות, אלא מתוך תחושת כורח, ומעיד על עצמו כי הצעד שבחר הוא "העלאת קורבן מרצון, אפילו בחדווה".

אחרי כשנה וחצי של שירות, האגרד הלך לעולמו. כריסטופר האסל, חברו של האגרד, כתב מבוא ביוגרפי לספר, ובו התייחס גם לאובדן: "חודשים מעטים אחרי שהחל לעבוד במחלקת הלוחמה הפוליטית מצא את מותו, ב־25 בפברואר, 1943. בן שלושים ואחת היה במותו. האויב שקיווה שהנה ינצח במלחמה הרוויח מכך מעט מאוד, אני משער. ימי השלום שיבואו הם שיספגו את המכה".

התרשמתי מדמותו של האגרד, כפי שהצטיירה מדבריו ומדברי חברו. הוא הצטייר כאדם מצפוני, נחוש, כן ודבק במטרה. ההתרשמות הזו התערערה במידה מסוימת כשהתברר שהאיש שביקש להתנקש בהיטלר, או לפחות לתרום למפלה הגרמנית באמצעות התגייסות לצבא, התאבד בעיצומה של המלחמה בשל אהבה נכזבת לאשה מצרית נשואה. אין שופטים אדם במשבר, ואיש אינו יודע אם ועד כמה ערער אותו השירות, אבל סופו עומד בסתירה צורמת לכתיבתו. למרות זאת, מעניין לקרוא את המכתב, לקבל עדות בגוף ראשון בזמן אמת על אוירת התקופה, על הפחד ועל הבלבול, וגם על התקווה.

למכתב צורפו מספר שירים שכתב האגרד, חלקם נבחרו לספר על ידי אלמנתו ואם בניו. ארז וולק תרגם היטב, והצילום שצילם יואב רייס לעטיפה נאה והולם.

I’ll Go to Bed at Noon – Stephen Haggard

אפרסמון

2022 (1944)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

כותרת משנה: ובו יסופר על נעוריה של הקדושה לאורה דה נזיאנזי ועל התקופה שחיתה בה

בעיר הבירה של פיסוארגה מחכה חצר המלוכה, ויחד איתה החברה הגבוהה כולה, לבואה של נסיכת אנגליה שעתידה להשתדך עם הנסיך יוּסף. הנסיך אינו מעוניין בה, אמו אינה מתלהבת מכלתה העתידית, לאורה, מי שרואה עצמה ארוסתו של הנסיך, ודאי אינה רוצה בה. אבל אלה הם מן הסתם נישואי תועלת פוליטיים. הנסיך הנרפה ישלים איתם, אמו תמצא בדוחק משהו חיובי לומר על הנסיכה, ולאורה תסתגר במנזר, לכאורה הרחק מהבלי העולם הזה.

לאלה מצטרפים מבקרים מלכותיים מתמרלנדיה, דוכסים, דיפלומטים וגבירות רמות מעלה, עיתונאית מכתיבת סדר יום, אנשי כמורה, וגם המוני העם המצטופפים – באופן המזכיר מחזות בני ימינו – לחזות בזיו פניה של הנסיכה וללקט שאריות מן הזוהר האופף את מעמד האצולה.

"הפרח שתחת הרגל" הוא ספר פרוע / יוצא דופן / נוקב / שטותי / סאטירי, או כל אלה גם יחד. רונלד פירבנק מיקם את העלילה במקום בלתי מזוהה, שיכול להיות כל בירה שהיא. הוא משתלח בהמוניות ובחומרנות של המעמד הגבוה, נועץ סיכות חדות בכמורה, ומגחיך את גיבוריו בשל צביעותם, שטחיותם, קלות דעתם, קשי לבם ואדישותם. פה ושם הוא משלב התיחסויות גם לעצמו, ליצירתו, ולאופן בו התקבלה. הדמויות בספר מגיעות ממקומות אמיתיים ודמיוניים – פיסוארגה, אנגליה, תמרלנדיה – נושאות שמות המעידים על מוצאן מרחבי הגלובוס – מרטינז, באשיר, ויליאם – ומעוטרות בכינויים המצביעים על דעתו של הכותב עליהן – הוד נרפותו הנסיך, הוד ראוותנותה השמלונית, סר מישהו משהו. בשל הניתוק של הספר מסביבה מזוהה ומתקופה מוגדרת, ובשל עיסוקו באופי האנושי, הוא רלוונטי למרות תשעים ותשע שנותיו.

מצד אחד, נהניתי לקרוא אותו, בעיקר בשל הרצינות המוסווה כהשתטות. מצד שני, קצת הלכתי לאיבוד בתוך הסחרחרה המילולית של פירבנק. יש לי תחושה שהיצירה, למרות האוניברסליות שלה, כוונה לחברה מאוד ספציפית ולדמויות שבני התקופה יכלו לנסות לזהות, והידע שחסר לי כבת תקופה מאוחרת הרבה יותר הפריע לי. שתי ההקדמות לספר – זו של המערכת וזו של הסופר – סוגרות מעט את הפער הזה.

בגלל הלהטוטים המילוליים של הסופר, אני מניחה שמלאכתו של ארז וולק היתה מאתגרת. מבלי להשוות בין מקור לתרגום, הקריאה השוטפת והמשועשעת בספר מעידה על מלאכת תרגום מוצלחת.

The Flower Beneath the Foot – Ronald Firbank

אפרסמון

2022 (1923)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

שבעה סיפורים המתרחשים בסביבה ימית או בהשראתה נכללים בקובץ זה. עוצמתם של המים ומרחביהם האינסופיים שורים על העלילות, שבכולן מתרחשת דרמה כלשהי, והם המקנים לעתים לסיפורים גוון אל-טבעי, פנטסטי. יחד עם זאת, היצירות שונות מאוד זו מזו, וכל אחת מהן מהנה, או מאיימת, בדרכה.

"הקול בלילה" מאת ויליאם הופ הודג‘סון, שכתב יצירות אימה ופנטסיה, מתרחש בלב ים, כשאפלת הלילה שוררת, וקולו של אדם אלמוני עולה ומספר על תופעה מוזרה המאיימת לכלות את ניצוליה של ספינה הנמקים בבדידותם.

"המקדש" מאת ה.פ. לאבקראפט, שכתב אף הוא יצירות מאותה הסוגה ובאותה התקופה (שלהי המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים), מתאר את טביעתה של צוללת גרמניה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. לאבקראפט מתאר היטב את שקיעתם המנטלית של אנשי הצוות ושל הקברניט המספר בגוף ראשון, אך נראה לי שמה שאזכור מן הסיפור במיוחד יהיה אישיותו הפרוסית הנחושה והקשוחה של הקברניט. גם בצלילה לאבדון הוא אינו חווה ענווה ואינו מאבד את תחושת העליונות.

"הספינה הטובעת", סיפור קצרצר מאת רוברט לואיס סטיבנסון, מציג אף הוא דמות של קברניט, הפעם סטואי, שנוכח אסון מתקרב הוא בוחר להתפלסף בנחת. זהו אחד מן הסיפורים החביבים עלי במיוחד בספר.

"ג'ון מאר" מאת הרמן מלוויל שונה מן הסיפורים האחרים בקובץ בסביבת התרחשותו. מלח שנאלץ לפרוש מן הימאות בגלל פציעה קשה, בוחר להתיישב הרחק מן הים בלבה של ערבה אמריקאית שוממת. מלוויל עומד יפה על המבנה הנפשי של האיש, שנותק ממקומו הטבעי אך נותר איש ים בנשמתו. דימוייו שאובים מן המרחבים הימיים, ותפיסת עולמם של אנשי היבשה נותרת זרה לו גם כשהוא חי בקרבם.

"איש במים!" הוא סיפור מורבידי קצר פרי עטו של וינסטון צ'רצ'יל. אדם הנופל מספינה בלבו של הים האדום עובר בתוך דקות מתשוקה להנצל לתשוקה למות.

"הבית של מפוהי" הוא האהוב עלי מבין סיפורי הקובץ, אולי לא במפתיע, שכן כתב אותו ג'ק לונדון החביב עלי מאוד. אדם ששלה פנינה יוצאת דופן באיכותה, ונעשק על ידי הקניינים, יזכה להזדמנות שניה אחרי הוריקן קטלני, בזכות הנחישות שתפיח הפנינה הנגזלת באשה עיקשת אחת.

"הגדה השלישית של הנהר" מאת ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה נכתב עשורים אחדים אחרי הסיפורים האחרים בקובץ, והוא מתרחש בנהר רחב ידים. המספר היה ילד, כשאביו בנה קאנו, ירד אתו לנהר ומעולם לא שב ויצא ממנו. נוכח אך נעדר, נוכחותו והיעדרותו אינן מרפות מן הבן שנותר לחכות.

כמו בקבצים אחרים ש"תשע נשמות" הוציאה לאור בעבר, גם הפעם איסופם יחדיו של סיפורים שונים סביב מכנה משותף אחד יוצר מקבץ מגובש. שבעה הסופרים המוכשרים, מגובים בארבעה מתרגמים מוצלחים, מביאים לידי ביטוי את עוצמתם של הימים ואת השפעתם על חיי הגרים סביבם או עליהם ממש, ומעניקים חווית קריאה מהנה ומקיפה. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולו של אורי זינדל.

מומלץ.

הקול בלילה / ויליאם הופ הודג‘סון, 1907, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Voice in the Night – William Hope Hodgson

המקדש / ה.פ. לאבקראפט, 1925, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Temple – H.P. Lovecraft

הספינה הטובעת / רוברט לואיס סטיבנסון, 1901, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

The Sinking Ship – Robert Louis Stevenson

ג'ון מאר / הרמן מלוויל, 1888, תרגום מאנגלית: יהונתן דיין

John Marr – Herman Melville

איש במים! / וינסטון צ'רצ'יל, 1908, תרגום מאנגלית: יוחאי ג'רפי

Man Overboard! – Winston Churchill

הבית של מפוהי / ג'ק לונדון, 1909, תרגום מאנגלית: ארז וולק

The House of Mapuhi – Jack London

הגדה השלישית של הנהר / ז'וּאָאוּ גימָרָאס רוזה, 1962, תרגום מפורטוגלית: מיכל שליו

A terceira margem do rio – João Guimarães Rosa

תשע נשמות

2022 (1888 – 1962)

"הג'וק" נפתח בגלגול. כמו גרגור סמסא, גם ג'ים סאמס, גיבורו של הספר, מתעורר בבוקר מחלומות טרופים, ומגלה שהפך ליצור אחר. בשונה מסמסא, ג'ים הוא גו'ק שהתגלגל בגופו של אדם, וביתר דיוק בגופו של ראש ממשלת בריטניה, בן דמותו של בוריס ג'ונסון. שלא כמו סמסא, ג'ים עבר את התהליך מרצונו החופשי. הימים ימי ההכרעה בשאלת הברקזיט, והג'וקים, השורצים בארמון וסטמינסטר, מקום מושבה של הרשות המחוקקת, נזעקים מסיבותיהם שלהם, שייחשפו בסיום, להכריע את הכף לטובת המהלך.

איאן מקיואן, שהתנגד נמרצות לברקזיט, כתב את הספר כסאטירה ביקורתית על התנהלותה של הממשלה. את מקומה של היציאה מן האיחוד תפס בעלילה תהליך הזוי בשם היפוכיזם, שבבסיסו הרעיון לנקות את הכלכלה באמצעות היפוך כיוון זרימת הכסף. עובדים ישלמו למעבידים תמורת הזכות להיות מועסקים, קונים יקבלו תמריצים כספיים, וכיוצא באלה. כדי להשיג את מבוקשו, ג'ים נוהג כדיקטטור בתוך הקבינט, הופך תקרית טרגית לעילה לסכסוך, שהרי ידוע כי בתקופות קשות המדינה זקוקה לאויב איתן, ובודה עלילה של הטרדה מינית כדי להפטר מיריבים פנימיים. תמיכה בלתי מסויגת הוא מקבל מן הנשיא האמריקאי טאפר, הלהוט אחר כסף ומפגין יצירתיות בציוצי טוויטר. האיחוד האירופי, שעתיד להיות מושפע משמעותית מן השינוי בכלכלת בריטניה, עומד משתאה נוכח מה שנראה כפעולה של בריטניה נגד האינטרסים של עצמה. כשקנצלרית גרמניה מנסה להבין את מניעיו, ג'ים מצליח איכשהו לאבד את המילים, שהרי למען האמת "זאת, בסופו של דבר, היתה התשובה היחידה: כי". אחר-כך הוא מתעשת וחוזר לססמאותיו.

מקיואן כותב ביד קלה לכאורה. הספר הקצר דינמי, מדויק בתיאוריו, הסאטירה מבדרת. יחד עם זאת, מבחינת התוכן הוא, יש להודות, שטחי למדי. להציג את יריביך כג'וקים, ולייחס להם טפשות ורוע בלבד – יש בזה משהו ילדותי ובעליל בלתי אפקטיבי. כקוראת ישראלית מצאתי בספר כמה אמירות אוניברסליות, לא מחדשות אבל מרעננות מוּדעוּת. פה ושם חיפשתי ומצאתי מקבילות מן המציאות לארועים המוזכרים בספר, ולכן אני מניחה כי עבור הקורא הבריטי מדובר ברומן מפתח, שכנראה ידבר אליו יותר.

"הג'וק" אינו מטובי ספריו של מקיואן, בעיני, אבל אוהביו, ויש לו רבים, בודאי ישמחו שתורגם.

The Cockroach – Ian McEwan

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן מצויה כאן ביתר שאת, ומשקפת את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

כותרת משנה: סיפורים והרפתקות מחיי החייל העלום אמיל שולץ, המכונה "שלומפ", במילותיו שלו

כשאמיל שולץ היה עדיין ילד, הוא נתפס על ידי שוטר בשל ביצוע מעשה קונדס. "חתיכת שלומפ", קרא לעברו השוטר, והכינוי דבק בו. שלומפ מזכיר, כמובן, שלומפר, טיפוס רשלני-אגבי-אדיש שכזה, ובגלל השם, כמו גם בגלל האוירה הקלילה בראשיתו של הספר, נדמה תחילה כי הנס הרברט גרים ביקש לכתוב ספר קליל, קומי, אולי ציני, על מלחמת העולם הראשונה, אליה שלומפ הצטרף בהתנדבות כשמלאו לו שבע-עשרה.

שלומפ החל את המלחמה, בשורות הצבא הגרמני, בנחיתה רכה למדי. אחרי טירונות מפרכת נשלח למלא תפקיד מנהלי בכפר צרפתי, שם המשיך, פחות או יותר, באורח חייו השגרתי, בתוספת האחריות המתבקשת. הוא התאהב בקלות, התיידד בקלות, ופרט להיותו חייל כובש על אדמה זרה חייו היו רגילים למדי. אבל הצבא היה זקוק לחייליו הצעירים בחזית, שלומפ נשלח אל השוחות, והקלילות לכאורה של הסיפור נעטפה באימה. באותה נעימה דיווחית, בה סיפר על חייו של גיבורו בבית ובכפר הצרפתי, הסופר מתאר את זוועותיה של מלחמת השוחות, כולל הקרב על הסום, את המוות האיום, את הפחד, את התנאים הבלתי אנושיים שאיתם נאלצו הלוחמים משני הצדדים להתמודד. איוריו השחורים של אוטו גוט מלווים את פרקי המלחמה וממחישים אותם בקדרות. פציעה, שתאפשר הרחקה, ולו זמנית, אל העורף, היתה משאת נפש, ושלומפ זכה בה פעמיים. בזכות הפציעה השניה סיים את המלחמה בתפקיד פקידותי הרחק מזוועות החזית, אך בתוך אימת העורף שהמלחמה לא פסחה עליו.

שלומפ הוא טיפוס אופטימי, הולך למדי בתלם אך מנצל פרצות כדי לשמור על עצמיותו ועל שפיותו. למרות היותו סתגלן מטבעו, הוא אינו יכול שלא לצבור מרירות נוכח חוויותיו שלו ונוכח העוולות והעיוותים שהוא פוגש על כל צעד ושעל. כשהוא וחבריו נשלחים אל השוחות, בעוד המפקדים הבכירים שומרים מרחק, הם מחליפים בדיחות גרועות על הגנרל, כשזה מרהיב עוז ומגיע לקו השלישי, הרחוק ביותר מן האויב. כשהוא יוצא לחופשת מולדת, הוא מתעצבן על תופעות של עושק ושל ניצול של החלשים בחברה. בשלביה האחרונים של המלחמה אוחזת בגרמנים אופוריה זמנית, כאילו עדיין יש סיכוי לנצח, אבל שלומפ כבר אינו נסחף בה כפי שנסחף בתחילתה: זו היתה קדחת שאחזה בכולם. זו היתה התלהבות אחרת מאשר ב-1914. זו היתה התלהבות היאוש […] שלומפ היה קרוב להתנדב שוב לשרות. אבל השהות בעורף והחוויות במולדת כבר קלקלו אותו מדי. "גם אם ננצח," אמר לעצמו, "לא הגיבור המטונף מהשוחות הוא זה שיזכה לכבוד; המדים הנוצצים יידחקו לחזית התמונה, אלה שאין זכר עכשו במקומות שמרעומים נופלים בהם מהשמים". וכשהקרבות סוף סוף מסתיימים, הוא אומר: "המלחמה היא טֶבח שפל ואכזר, ואנושות שסובלת דבר כזה, או שצופה בו מהצד במשך שנים, לא ראויה לכבוד".

הנס הרברט גרים, שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה, פרסם את הספר כעשור אחר-כך, וביסס אותו חלקית על התנסויותיו שלו. כפי שמוסבר באחרית הדבר מאת פולקר ויידרמן, "שלומפ" היה אחד מגל של ספרים אנטי מלחמתיים, שהבולט בהם היה "במערב אין כל חדש". כמו שלומפ, גם הסופר לא היה טיפוס שיעשה גלים, ואת ספרו פרסם בעילום שם, בעוד הוא ממשיך לעבוד כמורה. כדי להמשיך ללא מפריע בעבודתו הצטרף בבוא העת למפלגה הנאצית, ששרפה את ספרו, אך תלמידיו העידו כי בשיעוריו הטיף לסובלנות ואף המליץ על קריאת ספרים שנאסרו. את דעתו על הפשיזם הביע כבר ב"שלומפ" באמצעות דמותו הקנאית והנלעגת של קצין "פילוסוף", שבפיו שם משפטים ששלומפ התנגד להם, כגון, "עכשו כולנו חייבים לסבול, והעם שלנו בר מזל בכך שהוא זוכה לסבול יותר מכל העמים שנמצאים במלחמה […] לכך יש רק משמעות אחת, ידידי, חשוב על כך שאתה לא כלום, ושכבוד העם שלך וגדולתו הם הכל".  

כל הכיעור של המלחמה מצוי בספר. לא רק האוילות ואי התוחלת של הקרבות, אלא גם השחיתות, היוהרה, האופורטוניזם והפחדנות. שלומפ אינו חולף דרכם כצופה; הוא נוטל חלק פעיל, לעתים בכפיה, לעתים כדי לשרוד או פשוט כדי ליהנות מיתרונות שנקרים בדרכו. אבל הוא שומר רוב הזמן על מבט תמים למחצה, וגם לנוכח מחזות מזעזעים של כאב ושל מוות הוא ממשיך להאמין שבסופו של דבר החיים ישובו למסלולם, והמלחמה תהפוך להיסטוריה.

למען האמת, תחילה חשבתי שהספר סתמי למדי, מתנהל בשוליים באגביות נטולת עומק וממשות. אבל אז הגיעו תיאורי השוחות, ואלה, למרות שהם תופסים חלק יחסי קטן מן הספר, מצדיקים את ההתמדה בקריאה. מכאן ואילך שלומפ, למרות אופיו היציב, הוא דמות מתפתחת, וההתבוננות במלחמה מעיניו מעניינת.

הנס הרברט גרים עצמו, ששרד שתי מלחמות, ועבר בשלום את התקופה הנאצית מבלי שזהותו ככותב הספר האסור תיחשף, לא הצליח לשרוד את הקומוניזם. ב-1950, יומיים אחרי שזומן לשיחה אצל השלטונות במזרח גרמניה, התאבד.

טליה בר עיצבה עטיפה הולמת, ארז וולק תרגם יפה, והספר ראוי לתשומת לב גם כמאה שנים אחרי שנכתב.

Schlump – Hans Herbert Grimm

אפרסמון

2021 (1928)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

אל משפחת קמונדו, שושלת של בנקאים ואנשי עסקים יהודים, התוודעתי באמצעות הספר "האחרון לבית קמונדו". הסופר פייר אסולין תיאר את קורות המשפחה החל מגירוש ספרד, והתרכז בדמותו של מואיז דה קמונדו, בנקאי ואספן אמנות צרפתי, שהפך את ביתו למוזיאון לזכרו של בנו נסים, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מאותו ספר למדתי, כי המדרגות שהרשימו אותי באיסטנבול נבנו על ידי אבי-סבו של מואיז. הייתי סקרנית לקרוא את הספר הנקרא על שמן, ולהרחיב את היכרותי עם המשפחה.

טיאגו סלזר מספר כי בעת ביקור באיסטנבול התעוררה סקרנותו למראה המדרגות היחודיות. אדם מקומי בשם מהטה התנדב בשמחה לספר לו את סיפורן. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר את חייו ואת פועלו של אברהם סלומון קמונדו, אבי-סבו של מואיז, באיסטנבול, ובחציו השני הוא עובר לספר על קורותיהם של נכדיו, אברהם בכור ונסים, סבו של נסים שלזכרו הוקדש המוזיאון.

סלזר מציין בסיומו של הספר שהסתמך על שתי ביוגרפיות של המשפחה. ההתרשמות שלי היא שנטל מהן את עובדות היסוד, והוסיף כהנה וכהנה מדמיונו הפורה. אברהם סלומון, כפי שמתאר אותו מהטה (שלפי דברי התודות הוא דמות אמיתית), הוא איש מופת, הצדקה היא נר לרגליו, והאידאלים שלו נשגבים. הוא יודע שחייו תלויים על בלימה, בשל דעות קדומות וקנאה ובשל הפכפכות השליטים, אבל הוא חי ללא מורא כלשהו. מפעלו העיקרי, על פי מהטה, הוא בית הספר שהקים, ובו הוא מבקש לחנך את בני כל הדתות לסובלנות ולערכים משותפים. ככל שידיעתי מגעת, בית הספר היה מיועד לילדים יהודים עניים, ועורר את חמת הממסד היהודי משום שהציע לימודי חול. הסולטנים מתוארים על ידי מהטה כהופכיים לחלוטין לאברהם סלומון. הם שמנים, שיכורים, שטופי תאוות בשרים, ומסוגלים לספק אך ורק את צרכיהם האנוכיים. אך אבוי, מסתבר ששני הסולטנים של התקופה, מהמוט השני ובנו אבדילמג'יט הראשון, נחשבו ליברלים, ופעלו לקידום רפורמות ולהרחבת זכויות הפרט. אולי ניתן לתרץ בדוחק את התיאורים המעוותים בדמיון המזרחי המופרז של המספר, אבל מכיוון שהבסיס העובדתי של סיפורו נשמט שוב ושוב, הספר איבד בעיני ענין וערך.

חלקו הראשון של הספר, אם כך, אינו אמין. את החלק השני קראתי בדילוגים מחמת השעמום. סלזר משאיר משום מה את מלאכת הסיפור בידיו של מהטה, גם כשהמשפחה עוברת לפריז, והלה מתאר פרטי פרטים של שיחות כאילו היה נוכח בהן. לקראת סיומו של הספר הוא מתרכז, כמו פייר אסולין, בדמותו של מואיז דה קמונדו, ובציפייתו למכתבים מבנו שבחזית. הספר מסתיים, כמו השושלת, בהיעלמם של הבת האחרונה ביאטריס, בעלה וילדיה, באושוויץ. פייר אסולין כתב את הפרקים האלה טוב יותר.

וכאילו בהתאמה לתוכנו הדל של הספר, נבחרה לכריכת הספר תמונה מכוערת וחשוכה של מחצית ממדרגות קמונדו המרשימות.

אכזבה רבתי.

A Escada de Istanbul – Tiago Salazar

כנרת זמורה דביר

2020 (2016)

תרגום מפורטוגזית: ארז וולק