קובץ הסיפורים "אובססיה הוא שם של בושם" קרוי על שם אחד מסיפוריו. סטודנטית הופכת אובססיבית למרצה שלה, בוראת בראשה קשר ביניהם שאינו קיים במציאות, ומגיבה בעלבון כשהוא משמיע את המילה "אובססיה". הוא מנסה להסביר לה כי "את צריכה להבין, זה משהו שהבאת אתך, הכל כאן בא ממך. זה לא אני, אני מקרי, זה היה יכול להיות גם מישהו אחר", ומשפט זה כוחו יפה גם לסיפורים האחרים, שכל אחד מהם מוּנָע מִדבֵקוּת באדם, במנהג, בזכרון, ומתרחש רובו ככולו בראשן של הדמויות.
בין העלילות נמצא גבר שמניח לעצמו להתגלגל אל קשר עם אשה שאינה בת-זוגו, כובסת שמחטטת בחייה של בחורה שמוסרת לה פריטים אינטימיים לניקוי, ילדה שחיה בצל הזוהר של אחותה הבכורה, אשה שמתקשה להחליט אם לשמור על ההריון, שחקנית מתחילה שמתלבטת כמה רחוק היא מוכנה ללכת כדי לקבל תפקיד, בחור שקונה זר פרחים כדי לממש התאהבות חסרת סיכוי, ועוד. למרות המוטיבים המשותפים לסיפורים, אין האחד דומה למשנהו, לא בתכנים ולא בסגנון. בין יוצאי הדופן בסגנונם אזכיר את "תיעוד ליל סדר במשפחה יהודית ממוצא איטלקי, ירושלים 1993", שמתאר בסגנון דיווחי, ובאופן מדויק להפליא, את התנהלותו של ליל הסדר במשפחת הכותב, ארוע שאיש אינו נהנה ממנו, אבל כולם דבקים בו. "אני לא יודע מה יש בו בליל-הסדר הזה. מלכודת, אבן-שואבת, קצת משניהם. אני לא יודע מה זה", הוא חורג מן הדיווח אל הזוית האישית. אזכיר גם את "קורות חיים", המפרק את המסמך היבש והתמציתי לסיפור החיים שמאחוריו, שסובב בעיקר סביב קשר שהתפרק.
אריאל להמן היא פסיכולוגית שניחנה ביכולת להתבונן אל ליבתם של גיבוריה, ובכשרון לתאר את שהיא רואה שם. קראתי את הספר לראשונה כשראה אור ב-1999, והתרשמתי מאוד. בקריאה חוזרת הוא מרשים לא פחות.
מומלץ בהחלט.
הספריה החדשה
1999
סקירות ספרים 