תגית: אריק לארסון

כותרת משנה: ההפלגה האחרונה של לוסיטניה

ביום האחרון למסעה מניו-יורק לליברפול, מול חופיה הדרומיים של אירלנד, טבעה ספינת הנוסעים לוסיטניה כתוצאה מטורפדו ששיגרה לעברה צוללת גרמנית. אלף תשע מאות חמישים ותשעה נוסעים ואנשי צוות ושלושה נוסעים סמויים היו על סיפונה, שבע מאות ששים וארבעה שרדו את האסון. הארוע הטרגי ב-7 במאי 1915 נתפס בזכרון כזה שגרם למפנה בעמדתה הנייטרלית של ארצות הברית והביא להצטרפותה למלחמה. בפועל רק במאי 1917, שנתיים אחר כך, בעקבות חשיפתו של "מברק צימרמן", הגיעו שש משחתות אמריקאיות לאותו מקום בדיוק, סנונית ראשונה ששלחה ארצות הברית לאירופה.

אריק לארסון, שהפליא לתאר את ארועי התערוכה העולמית בשיקגו ב"השטן בעיר הלבנה", ואת הדיפלומטיה האמריקאית בגרמניה בשנות השלושים ב"בגן חיות הטרף", ערך תחקיר מדוקדק בכל היבטיה של ההפלגה האחרונה של לוסיטניה, וכתב ספר מרתק. את פרק המבוא הכתיר בשם "המציאות כספר מתח", וספרו אכן נקרא במידה מרובה ככזה. הוא מספר במקביל על נוסעי הספינה, החל מעלייתם עליה שהונצחה בסרט, ועל מסעה של הצוללת 20-U מגרמניה אל המקום בו תשגר את הטורפדו הקטלני. למרות שהסוף ידוע, הוא מצליח ליצור אוירה אפלה באמצעות הסיפור הכפול – החיים הנינוחים והנהנתנים על הספינה, והצוללת האורבת לקורבנותיה.

אבל המתח הסיפורי הזה הוא רק אחד מסודות כוחו של הספר. הרחבת היריעה אל כל הגורמים המעורבים בארועי התקופה היא שעושה אותו כל כך מרתק: לארסון נכנס אל הבית הלבן, שם מתאבל הנשיא וילסון על מות רעייתו, וחודשים אחדים אחר כך מתאהב כנער, בעודו מנווט את ארצות הברית אל נייטרליות עיקשת. הוא מציץ אל מפענחי הצפנים בנבכי חדר 40, לבו הסודי של שירות המודיעין הבריטי, שבזכות לכידתו של ספר הצפנים הגרמני הצליחו לפצח תשדורות בעלת חשיבות קריטית. הוא עומד על יחסי הכוחות בתוך הפיקוד הבריטי, ועל ההחלטות שבגינן לא נעשה כמעט דבר להצלתה של לוסיטניה. הוא יורד אל הצוללת הגרמנית, מתאר את החיים בה, ומתעכב על העצמאות הרבה של מפקדי הצוללות ועל התחרות ביניהם שנמדדה במספר הטונות שהטביעו. לצד אלה הוא מספק היבטים נוספים על החברה באותה תקופה, כשהוא מספר, כדוגמא, על אופן הטיפול בדכאון ועל האגודה לחקר העל-טבעי, שניהם כרוכים בשמה של תיאודייט פופ, אישיות ססגונית מנוסעות הספינה.

כמה וכמה גורמים חברו לקביעת גורלה של לוסיטניה, ושינוי קטן באחד מהם היה יכול להסיט את הגורל לכיוון אחר: הספינה התעכבה בניו-יורק במשך שעתים כדי להעלות מספינה שהוחרמה לצרכים צבאיים. אילו היתה מקדימה להגיע לחופי אירלנד, הצוללת עדיין לא היתה שם. הקברניט חויב לשתק אחד מארבעת חדרי הדוודים כדי לחסוך כסף, וכתוצאה מכך מהירות הספינה הואטה. לולא עשה זאת היה מגיע לבריטניה יום קודם, לפני שהצוללת הגיעה לאזור. אם הערפל שכיסה את הספינה היה מתפזר חצי שעה מאוחר יותר, הצוללת לא היתה רואה אותה. לצוללת לא היה סיכוי להשיג את הספינה, לולא ביצעה זו פניה ימינה שהביאה אותה היישר מול הצוללת. וכן הלאה, נדמה כי כחוט השערה היה בין הצלה לאסון.

אבל יותר מאלה, גורלה של לוסיטניה נקבע כתוצאה משיקולים של האדמירלות הבריטית. היסטוריון של הצי קבע עשרות שנים אחר כך, כי או שהיה כאן "מחדל בלתי נסלח", או ש"אכן היתה קנוניה, פגומה ככל שתהיה, לסכן את לוסיטניה על מנת לערב את ארצות הברית במלחמה". כמו במלחמת העולם השניה, גם בראשונה היתה חשיבות עצומה לריגול, ובמקרים רבים הסודות שנחשפו בחדר 40 לא הובילו לפעולות לסיכול התכניות הגרמניות, כדי לא לחשוף את הימצאותו של ספר הצפנים בידי הבריטים. אחת התוצאות היתה אי שיתופו של ויליאם תומס טרנר, קברניט הלוסיטניה, במידע על פעילותה של 20-U, ואי הסטתה של הספינה לנתיב בטוח יותר. וינסטון צ'רצ'יל, ראש האדמירלות, כתב ב-1915 כי "חשוב עד מאוד למשוך כלי שיט נייטרליים אל חופינו בתקווה לסבך את ארצות הברית עם גרמניה". אולי בשל תפיסה זו לא נשלחו משחתות להגן על לוסיטניה כשנכנסה למימיה של בריטניה. מכל מקום, מיד לאחר ההטבעה מיהרה האדמירלות להפנות אצבע מאשימה כלפי הקברניט, כנראה כדי להמשיך ולכסות על סודותיה: "אין מנוס מן המסקנה שהוא נטול כל יכולת לבצע את תפקידו, או שידם של הגרמנים הגיעה אליו". ועדת חקירה ניקתה אותו כליל מאשמה. זה לא הפריע לצ'רצ'יל לטעון לאשמתו של טרנר בספר שכתב בשנות השלושים על תקופת המלחמה.

הנשיא וילסון, מצדו, הגיב על טביעתה של לוסיטניה במכתב מחאה שנשלח אל הקייזר וילהלם. זו היתה תגובתו גם במקרים דומים בשנתים שאחר כך. למרות הלך הרוח הציבורי שתמך בנייטרליות, התנהלותו זכתה ללעג, שבא לידי ביטוי לדוגמא במאמר עיתונאי שחיקה אותו בלגלוג: "קייזר יקר, חרף התכתבותנו הקודמת בנושא, שוב טובעה ספינה ועליה אזרחים אמריקאים. בנסיבות אלה אין לנו אלא ליידע אותך, ברגשי ידידות עמוקים, כי הישנותו של ארוע מעין זה תחייב את שליחתה של הודעה נוספת לממשלתו המכובדת ושוחרת השלום של הוד מעלתו".

קל לשפוט ממרחק שנים את התנהלותם של אישי מפתח כוילסון וצ'רצ'יל, ואריק לארסון עומד על כך יפה בראיון שנערך עמו.

האשם האמיתי היה, כמובן, וולטר שוויגר, מפקד הצוללת. למפקדי הצוללות הגרמנים, שהיו מנותקי קשר במשימות רחוקות, ניתנה עצמאות בפעילותם. שוויגר, והוא לא היחיד, בחר להתעלם מחוק השלל הימי, שלפיו יש להרחיק את הצוות לפני הטבעת ספינה. הוא בחר להתעלם גם מן ההבחנה בין ספינות קרב לספינות נוסעים. לוסיטניה סיפקה לו מנה יפה של טונות להטבעה, והוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לו.

ממש לפני צאתה של לוסיטניה מניו-יורק פורסמה אזהרה גרמנית לכל ספינה זרה לבל תקרב לבריטניה. נוסעי לוסיטניה היו מודעים לה, אך רק בודדים ביטלו את נסיעתם. הדעה הכללית היתה שגרמניה לא תפגע באזרחים, ושררה אמונה שהצי הבריטי יגן על לוסיטניה. ב-7 במאי 1915, יום בהיר ויפה להפליא, ראו כמה מן הנוסעים את הטורפדו מתקרב אליהם: "השובל נמתח על פני המים כמו צלקת ארוכה ובהירה. בעגת הימאים כונה פס כזה של תסיסה דועכת, שנוצר בידי ספינה או טורפדו, בשם 'שובל המוות'".

"שובל המוות" הוא ספר מעמיק, נשען על תחקיר מדוקדק, ומשלב נפלא את ההיבטים ההיסטוריים עם הסיפורים הפרטיים של האנשים שנלכדו ברגע ההיסטורי. מומלץ מאוד.

Dead Wake – Erik Larson

בבל וידיעות ספרים

2019 (2015)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

כותרת משנה: דיפלומטיה, אהבה ואימה בבירת הרייך השלישי

"יש לנו כאן שישה או שמונה מבני 'הגזע הנבחר' שמשרתים בתפקידים מועילים ביותר אך בולטים […] אינני גזען, אבל יש לנו פה מספר גדול והדבר משפיע על השרות ומכביד עלי עוד". דברים אלה שכתב ויליאם דוֹד, שגריר ארה"ב בגרמניה בשנים 1933-1937, משקפים את הגישה הכללית של השגרירות, ושל הממשל שמאחוריה, בשאלת ההתיחסות לשלטונו של היטלר ולרדיפת היהודים. הוא הודה שחלקם הם מעובדיו הטובים ביותר, אבל חשש שנוכחותם בסגל השגרירות פוגעת ביחסים עם ממשלת היטלר ועל כן גורמת נזק לפעילות השגרה של השגרירות. כלומר, מה שקורה בגרמניה הוא עניינם הפרטי של הגרמנים, ועדיף לפייס אותם במקום למתוח ביקורת.

אריק לארסון מניח את המדיניות האמריקאית באותן שנים תחת זכוכית מגדלת, ועושה זאת באמצעות סיפורם של השגריר ושל בתו מרתה. ויליאם דוֹד, היסטוריון אפרורי, נבחר על יד הנשיא רוזוולט לתפקיד הרגיש של שגריר בגרמניה לאחר שאחרים דחו את הכבוד. הוא יצא לברלין עם אשתו ועם שני ילדיו הבוגרים, כשבלבו הוא נושא את הזכרונות הנעימים מימי לימודיו בגרמניה שנים רבות קודם לכן. עברו חודשים רבים בטרם הפנים את השינוי המהותי במדינה שאהב. לבתו מרתה, שהתרועעה וניהלה רומנים עם כל המי ומי, כולל מי שהיה מפקד הגסטפו רודולף דילס, לקח זמן רב יותר להתפכח, והאכזבה (וגם רומן עם סוכן נקו"ד) הובילה אותה כנראה להתגייס לשרות הרוסים.

ויליאם דוֹד היה אולי האיש הלא נכון לתפקיד, הן משום חיבתו לגרמניה שסנוורה אותו מלראות את המציאות, הן משום שהיה נטע זר בשירות החוץ, והן משום שסבל מתסכול תמידי כשלא נותר לו פנאי לעסוק בעבודה ההיסטורית שאהב. הוא נתקל בהתנגדויות מבית ומחוץ על כל שעל. ההתמודדות מול הגרמנים היתה בלתי אפשרית, ההתמודדות מבית – על רקע אישי ועל רקע ענייני – הכשילה אותו שוב ושוב. האם שגריר אחר היה משנה את מהלך ההיסטוריה? סביר מאוד להניח שלא. גם כשדוֹד הפך למתריע בשער, כשהיה ער לכוונות המלחמה של היטלר, וניסה להוציא את ארה"ב מבדלנותה, לא היה מי שישמע לו. יריבו בשגרירות, הקונסול מסרסמית', אמר עליו אחרי שנים: "לעתים קרובות אני חושב שמעטים בלבד תפשו את המתרחש בגרמניה באופן עמוק יותר ממנו". בזמן אמת הוא נותר במיעוט.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים כדי להמחיש את התקופה, אבל קצרה היריעה, ובאמת כדאי לקרוא את הספר ולא להסתפק במובאות. ובכל זאת הנה שלושה:

דברים שנאמרו בארה"ב בתגובה על ההצעה לרוזוולט לצאת נגד רדיפת היהודים:

אם יסרב לבקשת הסנאט, יספוג ביקורת ניכרת. אם ייענה לה, לעומת זאת, לא רק יעורר עליו את זעמה של ממשלת גרמניה, אלא גם יסתכן בדיון נוקב עם אותה ממשלה שעלולה, לדוגמה, לדרוש ממנו להסביר מדוע השחורים בארצנו אינם נהנים מזכות ההצבעה המלאה; מדוע מעשי לינץ' בשחורים במדינתו של הסנטור טיידינגז ובמדינות אחרות אינם מסוכלים או נענשים בחומרה; וכיצד יתכן שהאנטישמיות בארצות הברית, שלמרבה הצער הולכת וגוברת, אינה מרוסנת.

אחרי ליל הסכינים הארוכות (ואני חשבתי לתומי שהינדנבורג התנגד להיטלר):

הנשיא הינדנבורג שלח להיטלר מברק שבח. "מן הדיווחים שקיבלתי למדתי שאתה, בפעולתך הנחושה ובהתערבותך האישית האצילה, קטעת את הבגידה באיבה. הושעת את האומה הגרמנית מסכנה חמורה. על כך אני שולח לך את תודתי העמוקה ואת הערכתי הכנה".

על חיבתם של הגרמנים לבעלי חיים בניגוד זועק ליחסם לבני אדם:

בקלות יכול אדם להצטער שאיננו סוס!

"בגן חיות הטרף" הוא ספר מעמיק ומעשיר. לארסון הסתמך על יומנים שכתבו ויליאם ומרתה, וחיזק את הדברים שכתבו באמצעות מחקר מקיף באינספור מקורות נוספים. הוא מצייר תמונה נאמנה ומצמררת של החיים בגרמניה באותן שנים, מנתח בדרך מרתקת את ההתיחסות הגלובלית להיטלר כמו גם את יחסו של הגרמני ברחוב לשינויים שחווה, ובאמצעות מבט אל מאחורי הקלעים של הדיפלומטיה בוחן את עמדת אי-המעורבות הרת האסון של העולם עד שהיה מאוחר מדי.

מומלץ ביותר

In the Garden of Beasts – Erik Larson

בבל

2015 (2011)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

במהלך החודשים מאי עד אוקטובר 1893 נערכה בשיקגו התערוכה העולמית לציון 400 שנה להגעתו של קולומבוס לאמריקה (התערוכה כונתה לכבודו "הקולומביאנית"). היתה זו התערוכה הגדולה ביותר באותה מאה. למארגני התערוכה הקולומביאנית היו שתי מטרות שאפתניות: להעניק לשיקגו, שסבלה מתדמית נמוכה, מעמד שווה (או לפחות קרוב) לזה של ניו-יורק, ולהאפיל על הישגי היריד שנערך כמה שנים קודם לכן בפריז, יריד שלכבודו הוקם המגדל הגבוה ביותר בעולם באותה תקופה, מגדל אייפל.

שיקגו של אותם ימים היתה עיר שחורה, פשוטו כמשמעו. עשן מזוהם כיסה אותה בכל שעות היממה, והצחנה היתה לעתים קשה מנשוא. התעשיה המרכזית בעיר היתה זו של האיטליזים, והקולות והריחות שעלו משם מיררו את חיי התושבים. נוספו לזה מערכת ביוב לא מוצלחת, צואת בעלי חיים, ופגרי סוסים שננטשו ברחובות לאחר שעייפו מהובלת כרכרות. יחד עם זאת היתה שיקגו כרך תוסס שמשך אליו אלפי אנשים, ובתחילת העשור האחרון של המאה ה-19 היתה העיר השניה בגודלה בארה"ב.

התערוכה העולמית, לעומתה, כונתה "העיר הלבנה". בניניה המרשימים תוכננו במיטב המסורת האדריכלית הקלאסית ונצבעו לבן. אדריכלות הנוף המוקפדת, פרי מוחו של מי שתכנן את הסנטרל פארק בניו-יורק, יצרה מראות משובבי עין. בתקופה שבה אמצעי התאורה העיקרי היה גז, העיר הלבנה הוארה באלפי נורות חשמל. היא הציגה חידושים בתחומים רבים – מזון, תעשיה, תחבורה ועוד. גולת הכותרת מבחינת הקהל הרחב היה הגלגל הענק הראשון בעולם, שתוכנן ונבנה במיוחד עבור התערוכה. המטרה לשבור את שיאי פריז הושגה פעמיים: הנקודה הגבוהה ביותר בגלגל היתה גבוהה יותר ממגדל אייפל, וביום העצמאות האמריקאי נרשם שיא יומי של מבקרים – מעל 700 אלף, פי שלוש מן השיא של פריז.

אריק לארסון מספר במקביל את סיפוריהן של שתי הערים באמצעות שני אישים: דניאל ברנהיים, האדריכל שהיה הכוח המניע של התערוכה (מי שתכנן, בין השאר, את בנין המגהץ בניו-יורק), וה' ה' הולמס, רוצח סדרתי, בעל מלון בשיקגו, מלון שנבנה כדי לאכסן את המבקרים בתערוכה, ובו העלים הולמס עשרות אנשים. לפחות 50 איש נעלמו במלון, שרידי גופותיהם של 9 איש נמצאו, וההערכות מדברות על רוצח שקטל קרוב ל-200 איש. באחד המאמרים שקראתי אודות הספר נאמר שלארסון ניסה למצוא קוים מקבילים בין שני האישים. אני חושבת שכותב המאמר רואה מהרהורי לבו, ואין לחפש בספר את מה שאין בו. השיטה של שני סיפורים המסופרים לסרוגין אין בה יותר מאמצעי לספר את סיפורה של העיר מכמה היבטים, ואין סיבה לחפש מעבר לזה.

לארסון מיטיב לתאר את עבודת הנמלים הסיזיפית שהיתה כרוכה בהקמת התערוכה מאפס בתוך שתי שנים. על רקע התערוכה הוא מתאר את החברה האמריקאית באותה תקופה, את המשבר הכלכלי, את מאבקיהם של איגודי העובדים, את המבנה החברתי. גם תיאוריו את אישיותו והתנהלותו של הולמס מצוינים. אהבתי במיוחד את אינספור האזכורים של אישים ומאורעות מוכרים וקישורם לתערוכה או למשפט של הולמס. כך, לדוגמא, הוא מספר שאביו של וולט דיסני עבד בהקמת התערוכה, וסיפוריו על העיר הקסומה הלהיבו את בנו. הוא מיצר על שמרק טוויין לא הגיע לסקר את היריד: טוויין הגיע לשיקגו, חלה, שכב 11 יום במלון וחזר כלעומת שבא. הוא מתאר את המאבק על שיטת התאורה של התערוכה – זרם ישיר או זרם חילופין. הוא נכנס לפרטים כמו סוג האדמה, מזג האויר וחומרי בנין, ועושה זאת בדרך שמשתלבת יפה בסיפור בלי להפוך לטכני מדי. אהבתי במיוחד את האזכור של עו"ד קלארנס דארו, שהתנגד להטלת עונש מוות על הולמס, וחזר על טיעוניו במשפט של ליאופולד ולב, המתואר באחד הספרים האהובים עלי, "כפיה" מאת מאיר לוין. התוצאה של אלפי הפרטים שזוכים לתשומת לבו היא יצירה מעניינת ונעימה לקריאה.

The Devil in the White City – Erik Larson

הוצאת בבל

2008 (2003)

תרגום מאנגלית: אור אלכסנדרוביץ'