תגית: ארכיטקטורה

לאן מוליכים את הכאב המתלווה לסיומה המייסר של האהבה? אוריאל קון, איש של מילים ושל בנינים, הוליך את עצמו ואת כאבו למקומות שונים על גבי הגלובוס, ובכתיבה אינטנסיבית תיעד את הארכיטקטורה הפיזית שסביבו, ואת עצמו בתוכה. שנים-עשר פרקי הספר נכתבו כל אחד במקום אחר, בכל אחד מהם התבוננות שונה ומעניינת בסביבה הפיזית והאנושית, וביניהם אינטרלודים המלווים את המחבר במסעו הפנימי מן המשבר אל ההיחלצות ממנו.

אמנם באחד האינטרלודים הראשונים אוריאל כותב, אולי בסרקזם עצמי, כי "מה שאני מציע הוא סיור בראשי הרעוע", אבל למרות מידה רבה של חשיפה (שלפעמים גרמה לי לנוע באי-נוחות), ולמרות שהספר אישי מאוד, הוא מגיש לקורא נושאים מגוונים, שיכולים להקרא במנותק מן המניע לכתיבה, אם כי זה נמצא תמיד ברקע, קרוב מאוד לפני השטח.

נושא אחד שכזה הוא ההגירה. הסופר, שעלה לארץ בגיל עשרים ואחת, כותב כי "גם אחרי כל השנים יש לילות שבהם, עדיין, ההגירה כואבת לי בגוף. כאבי פנטום של הגירה", וחווית היות מהגר שבה וחוזרת בכמה מקומות בספר. נושא אחר, הקשור במידה מסוימת לקודם, הוא נוף הילדות. אהבתי את הניסוח המדויק שפותח את הפרק שנכתב בבואנוס איירס: "יש מקום אחד ויחיד בעולם, מפה עירונית קטנה שרק בה אפשר להתהלך בעיניים עצומות בלי לדפוק את הראש בעמוד חשמל; טריטוריה חושית שניחוחה, מגעה וצליליה מוכרים לך בעל-פה, ואפילו בעל-גוף. המקום היחיד שאינו זקוק לתכונות ויזואליות כדי שתזהה אותו. המפה הרגשית של הילדות: המקום שבו גדלת". והנושא הדומיננטי, כמובן, הוא תיאור גילויו של מקום חדש וחקירתו מנקודת המבט המיוחדת של הכותב.

אהבתי את מרבית השיטוטים המתוארים בפרקי הספר, ואזכיר פה שלושה – טיול מאולתר בנאפולי, שהתחיל מרצון לברוח, והסתיים בשמחה על טקסט שנכתב כהלכה; טיול באשדוד, העיר שנקשרה בחייו עוד כשהיה ילד בבואנוס איירס; ביקור בהמשכים בלֶרוס כדי "להשלים לו אי", ביקור המסתיים בקטע המצחיק היחידי בספר, ובו תיאור של קרב מתמשך בין תיירים על השימוש במיטות שמש. שלא במפתיע, האינטרלוד העוקב נפתח במילים "יש לי חברה חדשה", ולמרות שניסיתי לקרוא את הספר במנותק מן הכאב שהוליד אותו, שמחתי.

הוצאת "תשע נשמות" נושאת את חותמו המובהק של אוריאל קון, המביא אל הקהל הישראלי יצירות של סופרים שהוא מעריך ומעריץ. אודה שבמידה מסוימת חששתי לגלות שספרו יתברר כנסיון ליצור משהו ברוחם ובהשפעתם. אבל גם אם "לעשות מקום" לא נולד מחלל ריק, ומן הסתם הושפע, באופן טבעי, מן המורשת הספרותית של הכותב, הוא משמיע קול יחודי ובוטח בעצמו.

אוריאל מפנה את תשומת לב הקוראים אל הצליל שמשמיעות האבנים הקטנטנות על החוף עם נסיגת המים, ומכיוון שהצליל הזה חביב עלי עד מאוד, אסיים בו: "מאות אלפי אבנים זזות כמה מילימטרים על גבי שכנותיהן, תוך הפקת צליל חיכוך עדין. מאות אלפי הצלילים הללו, המופקים בשברירי זמן שונים לאורכו של זמן נשימה, מייצרים מוזיקה שלמה".

מומלץ בהחלט.

תשע נשמות

2020