תגית: ארנסט המינגוויי

"וזרח השמש", המתרחש בצרפת ובספרד בשנות העשרים של המאה הקודמת, נפתח בשני ציטוטים. האחד מפיה של גרטרוד שטיין, "כולכם דור אובד אתם". השני לקוח מפרק א' בקהלת, זה שנפתח ב"הבל הבלים הכל הבל", ונמשך עם "אין כל חדש תחת השמש". מפסוק בפרק זה, "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", לקוח שמו של הספר.

המינגוויי כתב, בשמות בדויים, על החוויות שלו ושל מכריו, גולים מרצון מארצות-הברית ומאנגליה, בעשור שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ג'ייק, המספר בגוף ראשון, הוא עיתונאי, ועם חבריו נמנים מתאגרף וסופר יהודי, רוזן יווני, בת אצולה אנגלית מכוח נישואין שהתפרקו, איש אמיד שלו היא מאורסת ועוד. נדמה שכל מטרתם היא להעביר איכשהו את הזמן, והם עושים זאת בנדודים בין בארים, מסעדות ומועדוני ריקודים, שרויים רוב הזמן ברמה כלשהי של שכרות, לא לגמרי בטוחים ברצונותיהם, מיודדים ומסוכסכים חליפות. מרכז חייהם בפריז, אך הדרמה ביחסיהם המורכבים מגיעה לשיאה בפמפלונה שבספרד, לשם עוברת החבורה כדי לדוג ולחזות בקרבות שוורים. שם יתברר מדוע לא יתכן קשר רומנטי בין ג'ייק לברט בת האצולה (פציעה בקרב שהותירה אותו חסר כוח גברא). שם תגיע לשיאה הסלידה מרוברט המתאגרף והסופר כשהאנטישמיות תרים את ראשה המכוער. שם ויכוחים שהסתכמו עד כה בדיבורים יגלשו למהלומות. ובסופו של דבר כולם ישובו למקומם, כמו השמש והרוח והנחלים הסובבים וחוזרים, כמאמר קהלת.

המינגוויי מביא היטב לידי ביטוי את הבלבול ואת חוסר התוחלת של הדור שיצא מצולק ואובד דרך מן המלחמה הגדולה, שנוכחת מאוד בספר גם אם כמעט אינה מוזכרת במפורש, כאילו ביקשו כולם לשכוח אותה. יחד עם זאת, אודה ואתוודה שבקטעים רבים הספר הילך עלי שעמום. עוד שיחה שאינה הולכת לשום מקום, עוד יציאה לבילוי סתמי, עוד ריקוד במועדון דחוס, עוד כוסית מיותרת. אני מודעת לחידוש שהיה בספר בזמנו, ומן הסתם נתן קול לתחושותיהם של רבים. אבל אלי היום הוא פחות דיבר.

קראתי את הספר בתרגום של ו. ישראלית מ-1962. ב-2006 תורגם מחדש על ידי יואב כ"ץ.

הנה קישור למאמר מעניין של משה דור מ-1985 אודות הסופר והספר.

The Sun Also Rises – Ernest Hemingway

עם עובד

1962 (1926)

תרגום מאנגלית: ו. ישראלית

הספר סובב סביב שני צירים: האחד – סיפור האהבה בין ריצ'רד, קולונל בדימוס כבן 50, ורנאטה, בת אצולה ונציאנית בת 19. השני – זכרונותיו של ריצ'רד מן המלחמה, זכרונות שהוא מעדיף לא לעסוק בהם, אבל רנאטה מבקשת לשמוע. שני הסיפורים מוגשים בסגנון שיחה, בדרך-כלל דיאלוג בין שתי הדמויות, ובהיעדרה של רנאטה כדיאלוג בין ריצ'רד לתמונתה, או בינו לבין נהגו, או בינו לבין עצמו. הסגנון, לדעתי, הוא בעוכריו של הספר. הקורא מתבקש לנווט בין שפע אמירות סתמיות החוזרות על עצמן, ולבנות בראשו את הדמויות שמאחוריהן. לטעמי, לא נעשה נסיון לברור בין עיקר לטפל, וכל מילה או הרהור הועלו על הכתב. בשיטה זו אמנם מתקבלת תמונה מציאותית, אבל את מי באמת מעניינת כל מילה שנאמרת במציאות? תפקידו של הסופר לברור את מה שחשוב, שאם לא כן התוצאה היא להג מטיל שעמום.

לא שאין בספר קטעים חכמים, נגיעות מרגשות, סיפורים שמן הראוי להשמיע. הבעיה היא בסך-הכל שהוא עמוס מדי פטפוטים בלתי מעניינים. לדעתי, זו בעיה חוזרת בכמה מספריו של המינגוויי, ומשום כך – למרות "למי צלצלו הפעמונים" ו"הקץ לנשק" המופתיים – הוא לא מהסופרים המועדפים עלי. מבחינתי האישית, וזה כבר לא קשור לספרות – גם חיבתו הנלהבת לציד בכלל, ולקרבות שוורים בפרט, מרחיקה אותו ממני ("קיץ מסוכן" היה, אם אני זוכרת נכון, הספר הראשון אי-פעם שנטשתי בשאט-נפש).

אני מודעת לחשיבותו של המינגווי בעולם הספרות, להיותו פורץ דרך בסגנונו, ולהשפעתו ארוכת הטווח על סופרים רבים. אבל את הספר הזה קראתי לא כחוקרת ספרות, אלא כקוראת פרוזה, וכפרוזה הוא לא לטעמי. אזכור לטובה את הקטעים בהם ריצ'רד מתאר חוויות ממלחמת העולם, ואת עמדותיו כלפי מפקדיו, וכלפי צבאות ומלחמות בכלל, אבל הקטעים האלה מפציעים רק אחרי כשני שליש הספר, והדרך אליהם מייגעת.

מילה של שבח להוצאת ידיעות ספרים, שבחרה להגיש לקורא את ספריו של המינגוויי בסדרה של כריכות אחידות למראה, בעיצובה של עדה רוטנברג. הבחירה באחידות משדרת רצינות ומכובדות, בסגנון "כל כתבי" של פעם.

בשורה התחתונה: מומלץ לאוהבי המינגוויי.

Across The River and Into The Trees – Ernest Hemingway

הוצאת ידיעות ספרים

2013 (1950)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר