תגית: ארץ ישראל

אליעזר בן-יהודה, נכדו של מי שכונה "מחייה השפה העברית", כותב בספר זה את קורות חייו של סבו. בן-יהודה הנכד, בנו של אהוד שנולד לסבו מאשתו השניה, חמדה, אינו היסטוריון, ואינו מתיימר להיות אובייקטיבי. הוא עוקב אחר חייו של סבו מלידה ועד פטירתו, מסתמך על מאמרים שכתב, על מכתבים שנשלחו ממנו ואליו, על עובדות היסטוריות ועל זכרונות משפחתיים.

פה ושם הפרשנות של הנכד לארועים, או פרטי ארועים מסויימים, שונים מאלה שמצאתי במקורות אחרים, אבל זה לא באמת משנה, בוודאי לא בפרספקטיבה של זמן. תפקידו ההיסטורי של בן-יהודה אינו שנוי במחלוקת, ומפעלו בעל ההיקף המרשים ראוי להערכה.

למרות שסיפור חייו של בן-יהודה מוכר ומצוי גם במקומות אחרים, יש ערך בספר הזה. הן משום שמה שבסופו של דבר נותר בזכרון של רוב האנשים הם כינויו של האיש והשיר שנכתב עליו, למרות שהדרך שעבר מרתקת מכדי לתמצת אותה לשני אלה, ופעילותו חרגה מתחום השפה בלבד, והן משום שסיפורו האישי אינו משקף אותו בלבד אלא גם תהליכים שעברו רבים מבני דורו מן החדר והישיבה בגולה אל החלום הלאומי וישוב הארץ.

הכותב משלב בין האישי לציבורי, בין סיפור האהבה בין סבו לשתי נשותיו (שהיו אחיות) לפעילותו הבלתי נלאית למען הקמת חברה עברית בארץ; בין יחסיו עם אמו ליחסיו עם דמויות היסטוריות ששמותיהן מתנוססים כיום בשלטי רחובות; בין חיי ילדיו (ומותם בגיל צעיר של חמישה מהם) לנסיונות לייסד מערכת חינוך עברית בארץ-ישראל. התוצאה היא גם מעניינת היסטורית וגם מקרבת את האיש אל הקוראים.

ברוח ימים אלה, אי אפשר שלא לצטט מן המאמר שכתב בן-יהודה ב-1879, 'ועוד מוסר לא לקחנו'. הנה קטע רלוונטי ממנו, כפי שהוא מופיע בפרויקט בן-יהודה (בספר הוא עבר עריכה בדילוגים לשפה פשוטה ועדכנית יותר): "כן, בכל עת מלחמה מחוץ, בכל עת אשר אויבי העברים כלם חותתו יחד עליהם לכלותם ולאבדם, – לעת כזאת נראה תמיד כי מפלגות שונות בחיק הלאֹם תלחמנה ותפתלנה אשה את רעותה, קורעות את הלאֹם לקרעים, מרפות את ידיו ונותנות מֹרך בלבו עד אשר יכשל כחו, – עמוד לא יוכל בפני אויבו ויפול לפניו בלא כח והיה מרמס לרגליו. לו נפתלו המפלגות בעמנו רק בעת אשר שלום היה להעם מחוץ, – ובעת מלחמה, בעת אשר האויב פער פיו לבלוע את כל העם כלו, לוא התחברו והתאחדו כל המפלגות יחד לעת כזאת לצאת בלב אחד וברגש אחד בעֹז ובגבורה נגד צר ואויב, – לוא כזאת היתה בנו, כי אז מי יודע, מי יודע אם גדל כה שברנו עתה, אם הגלינו מארצנו הגלת שלימים, אם לא היינו גם עתה עם בארצו –, אולי נכנעים תחת ידי התוגרמים; אך הלא טוב טוב להיות בארץ אחת, ואם גם תחת שבט מושל זר, מהיות מפזרים ומפרדים לכל רוחות השמים בארצות שונות בלי ארץ מולדת, בלי שפה לאֻמית, בלי רגש לאֻמי! אך אהה לשברנו, לא כזאת עשו מפלגותינו מאז ומעולם ראה נראה כי נפתולי-המפלגות וחלוקות הלבבות גדלו וגברו עוד יותר בימי מלחמה, בימי צרה ומצוקה מחוץ, וזאת היא שהיתה בעוכרינו, זאת היא אשר הפליאה אידנו עד מאד!"

בשל הכתיבה הפשוטה של הספר הוא יכול בהחלט להתאים לקוראים צעירים, אך גם קוראים מבוגרים, שירצו לרענן את זכרונם ולהעמיק את היכרותם עם ההיסטוריה, ימצאו בו ענין.

ידיעות ספרים

2018

כותרת משנה: המרד הגדול ושורשי הסכסוך במזרח התיכון

המרד הערבי הגדול, או בשמו האחר מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, התרחש בארץ-ישראל בשנים 1936 עד 1939. מטרתו היתה להביא באמצעות שביתה, הפגנות ומעשי טרור, לעצמאות מן המנדט, לעצירת העליה היהודית ולסתימת הגולל על התכניות להקים פה בית לעם היהודי. אורן קסלר טוען בספר זה כי המרד היה "ההתלקחות המשמעותית הראשונה" שאירעה בין שתי התנועות הלאומיות, ותוצאותיו השפיעו השפעה מהותית וארוכת טווח על מה שמתרחש כאן מאז ועד היום.

מן הצד הערבי המרד "היה כור ההיתוך שבו התגבשה הזהות הפלסטינית", אך בו בזמן "טלטלות של סכסוכים פנימיים וסגירת חשבונות קרעו לגזרים את המרקם החברתי הערבי דחקו לשוליים את הגורמים המעשיים והמתונים לטובת הקיצוניים […] יכולת הלחימה של הערבים נשחקה, כלכלתם נהרסה ומנהיגיהם המדיניים הוגלו". מן הצד היהודי "החלו מנהיגי הציונות לזנוח את אשליותיהם בדבר ההסכמה שבשתיקה של הערבים, והתעמתו לראשונה עם ההבנה המטרידה, שהגשמת חלום הריבונות עלולה לאלץ אותם לחיות לנצח על חרבם", והמסקנה הובילה להנחת היסודות לצבא יהודי, וגם לצמיחת טרור נגדי. מן הצד הבריטי, שלוש שנות הדמים הביאו להחלטה להפסיק את "הניסוי הציוני" ולסגור את שערי הארץ דווקא בשעה שיהודי אירופה נזקקו נואשות למקלט. ההשלכות של התוצאות הללו על כל היבטיהן מהותיות.

קראתי כמה וכמה תגובות לספר, ועלו בהן טענות מטענות שונות. האם ניתן לקבוע ששורשי הסכסוך נטועים בארוע אחד, משמעותי ומתמשך ככל שהיה? האם הבחירה לספר את ההיסטוריה באמצעות מספר דמויות משקפת את המציאות כפי שהיתה? האם בחירה בדמויות אחרות היתה מציגה מציאות שונה? מה באשר לעובדה שהכותב אינו היסטוריון אלא עיתונאי וסופר? יחד עם זאת, תגובות רבות, כולל אלה שהעירו לגבי המתודה, ציינו את הנהירות שלו.

מכיוון שגם אני איני היסטוריונית, אין לי כלים לשפוט את מסקנות הכותב. עובדה זו לא גרעה כלל מן הענין הרב שמצאתי בספר. האמנם במרד נעוץ שורש הסכסוך? מבחינתי כקוראת בלתי מקצועית, השאלה הזו משנית. הארועים מרתקים, ניכר שהסופר ערך מחקר מעמיק (כולל שימוש במסמכים שהסודיות הוסרה מהם בעשור האחרון), ואופן הכתיבה התיעודי-סיפורי שלו מגיש את ההיסטוריה בדרך ברורה, קריאה מאוד ומעוררת ענין. עוד יצוין לזכותו, כי בנושא כל כך טעון הוא מקפיד על כתיבה נייטרלית,

ויחד עם זאת, וזו אינה אשמת הכותב, כמובן, הספר די מדכדך. שוב ושוב, אז והיום, כל נסיון הידברות, כל תקווה למצוא פתרון לסכסוך, מתנפצים מול קיצוניות.

מומלץ.

Palestine 1936 – Oren Kessler

שוקן

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

בשנת 1933 הוקמה בצפון ים המלח שכונה שנשאה את השם "רבת אשלג", אך תושביה קראו לה בפשטות "השכונה". כפי ששמה מעיד עליה, היא היתה סמוכה למפעלי האשלג, אז "חברת האשלג הארץ ישראלית", ונועדה לשכן את משפחות העובדים היהודים. המשפחות התגוררו בדירות במבנים בני שלוש קומות הצופים אל ים המלח, ונהנו משירותים כמו צרכניה, גני ילדים, בית ספר ועוד. ממזג האויר, בימים שלפני המזגנים, הם נהנו פחות. ב-1948, כשההגנה על הישוב המבודד נראתה בלתי אפשרית, הנשים והילדים פונו מן המקום. חלק מן הפועלים עזבו, ואלה שנותרו עברו לסדום. אזור צפון ים המלח נותר אחרי מלחמת העצמאות בידיה של ירדן. מעט מאוד שרידים מצויים כיום במקום בו שקקו חיים במשך חמש-עשרה השנים הללו.

נירה קמחי עוזרד מקימה את השכונה לתחיה. הסיפור מופקד בידיה של מרגלית, דמות בדויה המבוססת על דמויות אמיתיות. שנים רבות אחרי אותה תקופה היא קוברת את אחיה קובי בסמוך לקברי הוריה, וחשה לבד לגמרי, "יתומה מהורים ומאח". מוכת יגון היא נוסעת חודש אחר-כך, אחרי האזכרה, אל צפון ים המלח, המקום בו עמדה שכונה ילדותם. "אין לך מה לחפש כאן", היא שומעת את קולו בראשה, ואת מה שאין לחפש היא מוצאת כשהיא עוצרת בדרכה חזרה לקרוא בדפים שכתבה כילדה.

מרביתו של הספר הוא סיפורה של מרגלית הילדה ושל משפחתה בלשונה של המספרת הצעירה. היא מתארת פכים קטנים מחייהם של הילדים במקום, כמו חוויות בבית הספר, מתנה שקיבלה ליום ההולדת, משחקי ילדות וכיוצא באלה, לצד ארועים היסטוריים כפי שהשתקפו בפריזמה של ילדה עירנית, סקרנית ונוחה להתרשם. לצד פרטים יומיומיים, כמו פתרונות יצירתיים להתמודדות עם החום הגהינומי, היא מספרת על הקיבוץ הסמוך, על היחסים עם העובדים הערבים, על יחסים בינאישיים בתוך המשפחות וביניהן, על הלילה של החלטת האו"ם, על החרדות מפני המלחמה הקרבה, ועל הפינוי. למרות נקודת המבט הצעירה, השכונה על שמחותיה ועל מכאוביה מצטיירת בשלמות, והפרשנות הילדית שאולי לעתים אינה שלמה בשל גילה מוסיפה לה לווית חן.

שמחתי על ההזדמנות ללמוד על ארועים שלא הכרתי, ונהניתי מאוד מן השפה המדויקת של הספר המשמרת יפה מושגים של פעם מבלי להקשות על הקורא של היום. בסיום הספר מצטטת מרגלית מכתב שכתב לה אביה, שכאמור פוּנה לסדום בנפרד ממשפחתו, מכתב שמסתיים במלים "כמו שלומדים בבית הספר על מלחמות היהודים מלפני אלפיים שנה, כך ילמדו על מעשינו. כתבנו דף מזהיר בהיסטוריה על אומץ וגבורה, ומפחד אני שלא יזכרו אותנו. מי יודע". מי יתן והספר יתרום לזכרון.

פרופ' יואב אלון, נכדו של מנחם ספיבק, מהנדס בחברת האשלג הארץ־ישראלית, שאמו ודודו גדלו בשכונה, צירף סוף דבר מעניין לספר, ובו הוא מספר על ההיסטוריה של השכונה במשולב עם ההיסטוריה הפרטית של משפחתו. להרחבה נוספת הנה מאמר מ"דבר" במלאות שבעים שנה לפינוי.

כתוב היטב, מעניין ומומלץ.

פטל

2025

שנת 1933 בארץ-ישראל. בתל-אביב וביפו השכנה מתגוררים אלה בצד אלה בני לאומים שונים, יהודים ששבים למולדת, ביניהם יוצאי גרמניה שנמלטים מן הנאציזם העולה; ערבים שרואים בעין רעה את ההתישבות היהודית; טמפלרים שהגיעו לארץ כדי לקרב את הגאולה, וכעת בהשפעת השליט הגרמני החדש הם מאמצים תפיסת עולם גזענית ומתבדלת; בריטים שמבקשים לקדם את האינטרסים של מדינתם; ועוד. קפה לורנץ, שנבנה על ידי הטמפלרים ב-1886 בין תל-אביב ליפו, מהווה נקודת ציון ונקודת מפגש לבני כל הלאומים.

אל קפה לורנץ מצטרף כעובד חדש מקס לנגר, צעיר יהודי, חבר בברית הבריונים. מקס הוא צעיר בטלן למדי, חי על כסף שאביו שולח מלובלין ועל חסדיה של אשת בעל הבית שלו בתל-אביב. אחרי רצח ארלוזורוב, כשחברי ברית הבריונים סומנו כחשודים מיידיים, מקס ירד פחות או יותר למחתרת, וכשנלקח בסופו של דבר לחקירה הוצעה לו עסקה מטעם הבריטים – ריגול אחרי הטמפלרים בתמורה לניקויו מכל חשד בפרשה. קפה לורנץ הוא מקום מתאים להאזנה לשיחות לא לו. קפה לורנץ הוא גם המקום שבו עובדת גרטה, הצעירה הגרמניה שבה הוא מאוהב ושמאוהבת בו. כן, הרוויזיוניסטים, שמקס נמנה עמם, מתנגדים לכל מגע עם הגרמנים – טינתם כלפי ארלוזורוב נבעה, בין השאר, מנסיונותיו לרקום איתם הסכם – כן, הטמפלרים שוללים מכל וכל התקשרות בין אשה משלהם לגבר יהודי, אבל אידיאולוגיה לחוד ואהבה לחוד.

איזה סיכוי יש לאהבה בין יהודי לגרמניה, בתקופה שבה הטמפלרים נוהים אחרי היטלר, והיהודים כתגובה מחרימים את תוצרתם? בתקופה שבה הבריות מצופפות שורות ומתבצרות בתוך עצמן? קלוש למדי.

על רקע זה משיב רון עמיקם לחיים את המקום ואת התקופה. סביב סיפורה של אהבה חסרת סיכוי הוא מתאר את פרטי הפרטים הפיזיים המרכיבים את היומיום, מציג את המחלוקות הקורעות את הציבור היהודי, פורש את התיאוריות השונות סביב רצח ארלוזורוב, וטווה עלילה של יצרים גועשים – פרטיים ואידיאולוגיים – ושל אהבה עדינה. את אלה הוא עושה בלשון הקרובה במידה רבה לזו של התקופה, ובשילוב של רצינות והומור.

מי רצח את ארלוזורוב? כנראה לעולם לא נדע בוודאות, אבל הפרשה ממשיכה לעורר ענין ודמיון למעלה מתשעה עשורים לאחר שהתרחשה. התיאוריות נעות מרצח מקרי, דרך רצח על רקע אישי בידי אשתו או בידי הזוג גבלס, ועד רצח פוליטי על ידי ברית הבריונים או דווקא על ידי אנשי שלומו של הנרצח כדי להבאיש את שם יריביהם. רון עמיקם מצא דרך מעניינת לספר על כל אלה כשהוא משוטט שיטוט נוסטלגי בארץ-ישראל של שנות השלושים.

נעים לקריאה ומומלץ.

כנרת זמורה

2024

לוין קיפניס חתום על שירים שהפכו נכסי צאן ברזל. מי אינו מכיר את "מתחת לסלע צומחת לפלא", "שנה הלכה, שנה באה", "כך הולכים השותלים" ועוד רבים אחרים, ביניהם גם כאלה שאינם שירי ילדים, כמו זה שנפתח בשורה "אל ראש ההר". השירים זכו לביצועים מוקלטים רבים, ויותר מזה – לאינספור השמעות מפיהן של גננות ושל מורות, ומפיהם של ילדים שהתחנכו עליהם במאה ויותר השנים האחרונות. לוין קיפניס חתום גם על סיפורים כמו "אליעזר והגזר", שכמו השירים עובר מדור לדור, והיה שותף מרכזי בכתיבת "גן גני", גם הוא ספר שלא נס ליחו ושדורות של ילדים נהנו ממנו. מכלול יצירתו כולל מאה וחמישים ספרים, מעל אלף ומאתים סיפורים, למעלה מאלף שירים, עשרות מחזות, משחקים לימודיים ועוד, שפורסמו במאות כתבי עת בארץ ובתפוצות, ותורגמו לשפות שונות. בימי חייו זכה להכרה ולפרסים, ביניהם פרס ישראל.

לאה נאור מספרת בספר ביוגרפי זה על ילד ברוך כשרונות, שכבר בגיל צעיר שלח ידו במלאכה ובכתיבה, כתב מזוזות, ערך "עיתונים", יצר צעצועים, כרך ספרים, בנה לעצמו כינור, ובגיל עשר כתב את שירו הראשון בעברית, למרות האיסור להשתמש בה שלא כשפת קודש. כאחד מאחד-עשר הילדים שנולדו להוריו – חזן ועקרת בית – גדל בעיירה אושומיר שברוסיה (היום אוקראינה) בעוני ובצפיפות, נשלח למסלול הרגיל של לימודים בחדר החל מגיל שלוש, אבל מצא את הדרך לעסוק במה שכבש את לבו, הווה אומר אמנות ומלאכה על כל גווניהן. האותיות העבריות קסמו לו, ולכן כתב בסתר ספר תורה – על נייר במקום על קלף, ורק עד מחצית ספר ויקרא, כי התעייף. כשרונו זה גויס לטובת פרנסת המשפחה, כשהחל לייצר מזוזות עבור שכניו ומכריו. כשהתגלגל לידו עתון עברי, יצר אחד משלו. בגיל ארבע-עשרה בלבד הפך למלמדם של ילדים אחרים, ושנה אחר-כך הקים את מה שכונה "חדר מתוקן", שבו לימד בנות עברית. את מרבית הכנסותיו מסר להוריו, ולעצמו הותיר אך מעט, שנועד לאפשר לו לעלות לארץ ולהגשים את החלום ללמוד בבצלאל. יתכן שגורלו היה שונה אילו ניתן לו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בארץ בה נולד או באחת הארצות שסביבה, אבל ליהודי לא היה כמעט סיכוי להתקבל אליהם. ארץ-ישראל משכה את לבו ממילא, והדחיה שחווה רק סיפקה לו דחיפה נוספת. בהיותו בן תשע-עשרה עלה לארץ לבדו.

גם בארץ לא ידע מנוח. מרצו הבלתי נדלה דחף אותו להעשיר את עולמם של הילדים בשירים מקוריים, שבעזרתם למדו על מורשתם ועל ארצם. במקביל למד בבצלאל, והיה צריך גם להתפרנס. ארץ ישראל תחת השלטון העותומאני, במיוחד בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היתה מקום בלתי יציב, וכמו רבים מאנשי הישוב נאלץ לגלות ממקומו, ולחמוק ככל יכולתו מגיוס לצבא או ממאסר, תוך שהוא סובל מרעב וממחסור. בין שאר עיסוקיו באותה תקופה, עבד כעוזר לגננת שושנה בלובשטיין, אחותה של רחל, בגן לילדי עולים מתימן. פעילותו להנחת יסוד ללימוד ספרותי ומוזיקלי לגנים ולבתי ספר, ככותב, כעורך, כצייר, כמוציא לאור ועוד, גזלה את מרבית זמנו, אך הוא לא הצליח להתפרנס ממנה, ובשלב מסוים בחייו נענה להצעה להיות מורה למלאכה בצפת.

קיפניס היה מן האבות המייסדים של ספרות הילדים והנוער בישראל, אבל כמובן לא פעל בחלל ריק. חייו ופעילותו היו שלובים באלה של יוצרים אחרים, ביניהם אהרן ליבושצקי, שהיה הראשון שכתב שירים בעברית לגיל הרך, ביאליק, כמובן, ימימה צ'רנוביץ שותפתו לעריכת "גן גני", ברנר הנערץ עליו, הצלם יעקב בן דב שתמך בו בהגיעו לארץ וגם אחר כך, חנינא קרצ'בסקי שהלחין רבים משיריו, ורבים אחרים. לאה נאור מספרת גם על דמויות ממשפחתו של קיפניס, ביניהן דודו מנחם קיפניס, שהיה חזן וזמר אופרה בורשה עד שנספה בגטו ורשה, ואחיו הגדול אהרן עמיהוד שהיה חזן בבית הכנסת הגדול בתל אביב. תמיד מרתק ללמוד על אנשי התקופה, שנטלו את גורלם בידיהם ובראו חברה חדשה.

הביוגרפיה מפורטת ומושקעת, ונראה שהסופרת מסתמכת על תחקיר מעמיק. יחד עם זאת, פשטותה של הכתיבה והרוח הטובה השורה עליה, גם כשמתוארים מצוקה וכאב, עושים אותה מתאימה לקריאה על ידי קהל צעיר. הסגנון הזה עשוי להקל על מי שמבקש ללמוד על האיש ועל התקופה מבלי לצלול אל ספר עיון כבד ראש. מכיוון שההיכרות שלי עם לוין קיפניס היתה שטחית, נהניתי משפע המידע החדש עבורי שבספר, מ"דיוקן המשורר כאדם", וגם מהצצה מעניינת אל חיי היהודים באושומיר ובארץ-ישראל של המחצית הראשונה של המאה הקודמת.

ספר מעניין ומחמם לב על אדם שכדאי להכיר ועל פרקים מעניינים בהיסטוריה היהודית-ישראלית. מומלץ בהחלט.

לקריאת פרק ראשון

יד יצחק בן צבי

2008

באישון לילה בשנת 1937 עלתה קבוצת צעירים על גבעה בגליל, מגובה בקבוצת מגינים, כדי להקים קיבוץ חדש על אדמה שנרכשה בממון רב. בתוך לילה נבנו מגדל ושני מבנים, הוצבה חומה, ומכורח הנסיבות נחפרו תעלות מגן. מגדל עזרא (שם בדוי) הפכה לעובדה בשטח.

העיתונאי והסופר ארתור קסטלר, שחי בארץ-ישראל בשלהי שנות העשרים, מתאר את מורכבות המצב בארץ בעלילה הנפרשת על פני שנתיים. ברקע מצויה כל העת עלית הנאציזם – אחת המתישבות חוותה מאסר והתעללות במחנה ריכוז – שהופכת את שאלת הבית הלאומי לדחופה; בקרב הציבור היהודי נחלקות הדעות באשר לדרך הפעולה הראויה כדי לממש את הצורך הזה; הציבור הערבי נחלק אף הוא בין רגשות לאומניים להשלמה עם יתרונות החיים המשותפים; ועל כולם מנצחים האנגלים שנוקטים רוב הזמן עמדה חד צדדית המצרה את צעדי היהודים.

דמויות רבות רוחשות בעלילה. הבולטת שבהן היא זו של יוסף, אחד מראשוני הקיבוץ – עשרים ושבעה גברים, שבע עשרה נשים, שלושה תינוקות – אדם שאינו הולך בתלם, אינו מסתפק במה שיש, חסר נחת בחייו הפרטיים, וחסר מנוחה בחייו הלאומיים. "הצרה אתך, יוסף", אומר לו אחד מחבריו, "היא שאתה ציפור ססגונית. בקיבוץ מצליחות הציפורים האפורות על הצד היותר טוב". אחדים מפרקי הספר מסופרים ישירות מפיו. יוסף נולד באנגליה, בן לאם נוצריה ולאב יהודי. הדת והלאום לא שיחקו מבחינתו כל תפקיד, עד שבת זוגו גילתה במיטה את סימן הברית, ואהבתה אליו הפכה לסלידה. יוסף הוא אדם ציני ולגלגני מצד אחד, אך נפשו פתוחה ליופי ולאהבה מצד שני. הוא שואף לשלווה, אך מלא זעם על האלימות סביבו ולכן נמשך אל הפורשים מן ההגנה. רצח אחד יותר מדי יגרום לו לחצות את הקווים, וגם אז עדיין לא יחוש שלם. "יש דרגת עלבון שאין ממנה מוצא אלא מעשי אלימות. אם אינני יכול לנשוך, עתיד הזעם שלי לנשוך את מעי אני. לפיכך ממש מכורסם כל העם שלנו. אלף וחמש מאות שנה של זעם אין אונים כרסמו את קרבינו, חידדו את שרטוטינו ופיתלו כלפי מטה את קצות שפתותינו", הוא מאמין. ובאותה נשימה הוא מהרהר למראה נער צעיר הנושא שבועה כשהוא מצטרף לאצ"ל: "לעולם לא יכופר לנו הדבר, חשב, כי אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. ולעולם לא יכופר לנו, ענה לעצמו, אם נמָנע מלעשות זאת".

הצד הערבי אינו הומוגני בהתיחסותו אל המתישבים. מול מגדל עזרא מצוי כפר בדואי. הקיבוץ מבחינת חלקם הוא קוץ בעין, הפרעה בלתי רצויה. מבחינת אחרים הוא יתרון, הזדמנות לשיתוף פעולה פורה. מי שמנהל את העניינים, כרגיל, הם הקיצוניים. מבחינתם מדובר בפלישה לכל דבר, קניית הקרקעות היא תרמית, היתרונות בלתי רצויים, הארץ היא ארצם ובזה מסתכם הכל. אין מקום לפשרה. המתונים מתקשים לתמרן בין השאיפה לחיים של מנוחה לפחד מהקיצוניים.

דמות בולטת מעניינת היא זו של דיק מתיוס, עיתונאי אמריקאי, תומך ההתישבות היהודית, שאינו בוחל בביטויים ישירים כשהוא מזדמן לחברתם של האנגלים. "הערבים מאמינים שאתם מרוצים מרצח היהודים, מפני שכל עמדתכם מעודדת אותם להאמין בזה. ואתם תמכתם במופתי במשך עשרים שנה, אף על פי שידעתם את מעלליו", הוא אומר לנציב העליון, וחותם את השיחה באומרו "האזנתי לנימוקיך המושכלים, שיגרמו לעולם שואה יותר גדולה מהשתוללות המטורפים". בתוך העלילה הבדויה למחצה קסטלר משלב קטעים דוקומנטריים החשובים להבנת המציאות שבתוכה היא מתרחשת, כמו ועידת השולחן העגול והספר הלבן של 1939, יחד עם התרחשויות כמו סיפורה של ספינת המעפילים אסימי. ארועים חיצוניים אלה מזינים את השיחות הרבות שמנהלים גיבורי הספר בהרכבים שונים, לעתים כל קבוצה לעצמה, לעתים יחדיו. קסטלר, שהיה מתומכי ז'בוטינסקי, אמנם מוביל את יוסף אל ארגונם של דוד רזיאל ואברהם שטרן, אבל נותן פתחון פה, כאמור, לדעות הרבות שפיצלו את כל המעורבים בחברה הארץ-ישראלית באותן שנים. בנוסף לדיונים סוערים באשר להתנהלות הבטחונית והחברתית, מתקיימים דיונים סוערים לא פחות בשאלות של קומוניזם, סוציאליזם ואנטישמיות.

במקביל ובמשולב לשאלות הקיומיות הגדולות, הספר מתאר את היומיום הקיבוצי. בין השאר הוא עוסק באופן החינוך של הילדים – "אנחנו מחנכים את ילדינו כבני מלכים, בעוד שההורים חיים כחזירים […] שורר פולחן הדור החדש, ואילו הדור הישן איננו אלא זבל בשביל העתיד" – ומביע דעתו כי ההפרדה של הילדים מהוריהם למשך רוב שעות היממה דווקא מגבירה את מסירות ההורים. הוא מתאר את הפער (המשונה מנקודת מבט של כמעט מאה שנים אחר כך) בין המתיישבים הראשונים לאלה שבאו שנה אחריהם. הוא מתייחס, מפיו של יוסף, לבעית חוסר השורשים של הדור הצעיר, שלא נהנה מן היתרונות התרבותיים שרכש הדור הקודם. הוא עוסק גם בבדידותם של הרווקים בתוך החברה הקיבוצית, ועוד.

קסטלר מוציא את העלילה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ. הוא משוטט עם יוסף בירושלים, מתאר את ההפגנות נגד הספר הלבן, עובר בחיפה, ויורד גם אל תל אביב שמתוארת כך: "זוהי עיר נרגשת, מזעזעת, משגעת, התופסת את הנוסע בחור כפתורו מיד עם כניסתו, סוחבת ומושכת אותו מסביב כמערבולת, ועוזבת אותו לאחר ימים אחדים עיף וחלש, בלי לדעת אם עליו לאהוב אותה או לשנוא אותה, לצחוק לה או לכעוס עליה".

וישנו עמק יזרעאל, שאפילו נפשו הלגלגנית של יוסף מתרחבת למראהו. "בסיבוב מסוים רגעים אחדים אחרי נצרת, שם פותחת הדרך היוצאת מגבעות הגליל התחתון מראה נוף פתאומי, העוצר את הנשימה, על פני עמק יזרעאל. מדרום מתרחב העמק למישור ברוחב כעשרים קילומטר, שטוח ונוצץ בשמש ההשכמה – לוח שחמט מזהיר, ובו ריבועי אדמה מעובדת מגוונים שונים של ירוק וצהוב כלימון. הכביש הראשי עפולה-ירושלים נכנס בקו ישר לתוך המישור, חץ לבן שלוח לקראת גבעות סיד הכסף של שומרון, המקיפות את העמק בחצי גורן עגולה כאמפיתיאטרון. ממערב מסתיימת חומה רחוקה ומעורפלת זאת במדרונות האורן הכהים של הכרמל ויורדות לתוך הים המכסיף. ממזרח הן מתמזגות עם הגוש התוקפני של הר הגלבוע" (השגיאות התחביריות הן מסימני התרגומים הבלתי מוגהים כהלכה של פעם).

כותרת המשנה של הספר במקור היא "רשומותיו של ניסוי". כשקסטלר כתב את הספר ב-1945 לא היתה לו דרך לנבא אם הניסוי יצליח. בתרגום לעברית נשמטה כותרת המשנה.

ארתור קסטלר היה אדם מעניין, רב פעלים, בעל תחומי ענין מרובים ומגוונים, שבאו לידי ביטוי בכתיבתו. בין השאר כתב את "דו-שיח עם המוות" אודות מאה ושניים הימים שישב בכלא בספרד בהמתנה להוצאתו להורג, ואת "יוהאנס קפלר" אודות האסטרונום והמתמטיקאי.

"גנבים בלילה" הוא ספר מרתק, עדות בזמן אמת, רב פנים, מרגש ומעשיר.

Thieves in the Night – Arthur Koestler

אחיאסף

1946 (1947, 1971)

תרגום מאנגלית: ברוך קרוא

רחל רודניצקי עלתה לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם הראשונה. כחצי שנה אחרי שעזבה את ביתה בביאליסטוק קבלה ממנה משפחתה תמונה ומכתב, שבו ספרה כי היא עובדת בסלילת כביש וכל חלומותיה התגשמו. רחל נפטרה מסרטן בשנת 1937, בהיותה בת שלושים ותשע בלבד. בנה האמצעי, יצחק לנדסמן, שהתייתם בגיל שבע, הוא אביה של נילי לנדסמן. בספר "הפועלות" היא מתארת את הנשים החלוצות בנות דורה של סבתה, ומתרכזת בדמותה של רחל אחרת, רחל כצנלסון-שז"ר.

תופעת החלוצים, שנטלו את גורלם בידיהם, שינו לחלוטין את המסלול שנועד להם, ובחרו בעמל מפרך ומסכן חיים, אינה חדלה לעורר תמיהה והשתאות. הבנות שבחבורה זו, ששאפו לשותפות מלאה ושוויונית, התמודדו, נוסף על הקשיים שחוו כולם, גם עם הציפיה מהן להוות תחליף לאמהות ולאחיות שנותרו מאחור ולהסתפק בתפקידי נשיים מסורתיים.

הספר סובב אמנם סביב דמותה של רחל כצנלסון-שז"ר, אך הוא מספר גם את סיפורן של דמויות נשיות דומיננטיות נוספות. ביניהן חנה כצנלסון, אחותו של ברל, שהיתה בין השאר מחניכותיה של חנה מייזל-שוחט; דבורה דיין, בת מפונקת להורים אמידים שהפכה מומחית לפרות; ליליה בסביץ, ממנהיגות תנועת הפועלות; בתיה ברנר, אחותו של יוסף חיים ברנר, ממייסדות עין חרוד; רחל המשוררת, שסיפורה מוכר, ופה היא מצטיירת באופן בלתי מחמיא; ועוד. כולן נשאו בגאווה את התואר "פועלת", וניהלו קרב מאסף נגד הכוונה להסיר בשנים מאוחרות יותר את המילה משמו של הירחון "דבר הפועלת", שייסדה רחל כצנסלון-שז"ר ב-1934. רחל, שכמו רבות מנשות התקופה מוזכרת בעיקר כאשתו של בעלה (או כאמו של, או כאחותו של), היתה בין שאר מעלותיה מסאית, סופרת מוכשרת, האשה הראשונה שזכתה בפרס ברנר, ושנים מאוחר יותר גם כלת פרס ישראל.

ניכר כי נילי לנדסמן ערכה תחקיר מקיף, וכתיבתה מתאפיינת באכפתיות ובכבוד, גם אם דמויותיה הן בשר ודם על מעלותיהן ועל חסרונותיהן. למרות שכבר קראתי פה ושם על כמה מן הנשים, הספר העשיר אותי בידע, והמידע ההיסטורי יחד עם הכתיבה הנוגעת מספקים חווית קריאה טובה ומומלצת.

את העטיפה המושכת אייר ירמי אמסטר.

אסיים בתמצית מאמר בשם "הימים החמורים" שכתבה רחל כצנלסון-שז"ר ב-1947: "טרם היו לישוב ימים מחרידים כימינו אלה. רב מדי מספר החזיתות. הֵגיחה ממִסתרה הסכנה האורבת לישוב מראשיתו – סכנת ההתנקשות של השכנים. אך סכנה זו, שנשקפת מבחוץ, מדאיגה פחות מהסכנה בחזית הפנימית". נדמה כי נכתבו הדברים בימינו.

חרגול ומודן

2024

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

יחיא נולד בשלהי העשור הראשון למאה העשרים במושבה ארץ-ישראלית להורים שעלו מתימן. "כעשב השדה" מתלווה אליו בשמונה-עשרה השנים הראשונות לחייו. מרדכי טביב, שהעניק לגיבורו פרטים ביוגרפים מחייו שלו, הרחיב את מעגלי הסיפור מן הנער אל המשפחה, אל הקהילה התימנית, ואל הישוב היהודי. הוא נמנע מסטראוטיפים, טען כי "לא באתי להציב מצבה ספרותית לעדה התימנית. כתיבתי, לדעתי, היא ישראלית", ונתן ביטוי לתפיסת עולמו שגרסה אחדות ולא התבדלות.

בניגוד לדימוי הרווח של עולי תימן, דימוי של אנשים שקטים, נחבאים אל הכלים, אולי כנועים, טביב מתאר דמויות אסרטיביות וכוחניות. ראשון להם הוא אביו של יחיא, שאף שמו יחיא, רב העדה, שהתפרנס כצורף וכנפח, ולא היסס לצאת חוצץ כנגד עוולות שנגרמו לבני עדתו. יחיא הבן אף הוא רחוק מן הדימוי, החל במבנה גופו הגבוה והחסון, וכלה באופיו הפוחז ובעמידתו על זכויותיו. טביב משבח את בני העדה על שיקול דעתם ואורך רוחם, כשהוא מספר על הסבלנות בה נשאו את המגורים בצריפים מוכי פרעושים כדי לחסוך לקנית קרקע לבנית בתים משלהם: אין התימנים מן הללו שמסתפקים במועט, לא בשכר ולא באכילה גסה, ולא באכילה דקה, לא במלבוש ללבוש ולא במשכן לדור בו. אלא שמטבעם סבלנים הם. כיוון שאין לנגד עיניהם הרצוי, מסתפקים במצוי. כיון שאין בידם כדי אכילה גסה, מסתפקים באכילה דקה. וכיון שיש בידם כדי אכילה גסה, משביחים אותה מן הטוב והמועיל. והכל בישוב דעת, וסוף מעשה במחשבה תחילה. מצד שני אינו מהסס לתאר תופעות קשות, כמו האלימות הפראית של אבות ומורים כלפי ילדיהם. אמנם הסופר מתבל את התיאורים הללו בהומור, אך הכאב ברור וחי גם שנים לאחר שנחוה, והביקורת נוקבת גם אם אינה מובעת במפורש.

עולי תימן סבלו מיחס נצלני מחפיר מצד האיכרים, שראו בהם עבדים ולא בני אדם. טביב כותב על תופעות של התעמרות בפועלים ובנשותיהם, על שכר בלתי הוגן, על אי-יציבות ואי-ודאות, ועל פקפוק ביהדותם. הוא מספר על תופעות של התנשאות ועל נסיונות של האשכנזים לחנך את התימנים בעוד הם עצמם מנצלים אותם. מעניין לציין בהקשר זה שטביב אינו מתייחס לכל העוולות האלה כנובעות מגזענות, אלא בעיקר מהבדלים תרבותיים ומכוחם של הותיקים מול חולשתם של החדשים מקרוב באו. הוא עצמו, וכמוהו יחיא גיבורו, סבור היה שעל העדתיות להעלם מן הארץ, וכך כתב במאמר ב-1931: "מחובת ההורים התימנים לתת לנער להרוס את המחיצות העדתיות, מפני כמה טעמים. על ההורים התימנים לדעת כי א"י הולכת ונבנית, ולמען בנין הארץ אין צורך בעדות שונות. לבנין הארץ נחוצה תנועת עם עברית עובדת, בריאה ברוחה ומאוחדת לכל עדותיה. בכוח האיחוד תיבנה ארצנו, ואם הדור הקודם לא יכול לבנות את הארץ מחמת פילוגו, הרי על הדור הצעיר ליצור את האיחוד הזה. ואת האיחוד הזה נוכל ליצור רק ע"י הריסת כל המחיצות העדתיות, אשר הן מרחיקות את הנוער העברי זה מזה. באשר הנוער הוא גרעין האומה בעתיד". יחיא, נאמן לעקרון ניתוץ החומות המפרידות, מצליח לעבור מן המעלמה (ה"חדר" התימני) אל בית הספר האשכנזי, משום שהוא נמשך אל המקום בו המורה אינו מלמד באמצעות השוט. גם תכנית הלימודים, הכוללת מקצועות חול, מושכת אותו, והוא סבור כי בינו ובין התלמידים האחרים, שאינם בקיאים במקצועות הדת, יכולה להתקיים הפריה הדדית. בגיל מעט מבוגר יותר, אחרי שנטש את בית הספר והחל לפרנס את עצמו, התוודע אל החלוצים, ואימץ את עקרונות התארגנותם. הוא מבקש למצוא בעדתו את כוח החזון וכוח האיחוד שיזקפו את גוום וימנעו מהם להיות  מושא לרחמים.

מרדכי טביב כתב את ספרו בשפה שמערבת ביטויים תימניים עם ניב הדיבור של זמנו ועם לשון השואבת רבות מן המקורות. התוצאה מצד אחד מוליכה את הקורא אל התקופה המתוארת, ומצד שני מקשה על הקריאה בגלל פיתוליה.

המשך קורותיו של יחיא, ובהשאלה של טביב, תוארו בספרו "כערער בערבה", שראה אור כתשע שנים לאחר "כעשב השדה". ספר שלישי, שבו השלים את היטמעותו בחברה הישראלית המאוחדת והפך מיחיא ליחיעם, תוכנן אך לא נכתב.

הספר נחתם בהספד שכתב עליו משה שמיר, ובמאמר מאת חיה הופמן. השניים שופכים אור על היצירה ועל הסופר, ועומדים על יחודו. בשנות האלפיים הוציאה הוצאת הקיבוץ המאוחד את ספריו במהדורה מחודשת.

הקריאה בספר מאתגרת בשל שפתו, אך הקורא בא על שכרו בהיכרות עם פיסת היסטוריה חיה ומרתקת.

הקיבוץ המאוחד

1948