תגית: ארתור קסטלר

באישון לילה בשנת 1937 עלתה קבוצת צעירים על גבעה בגליל, מגובה בקבוצת מגינים, כדי להקים קיבוץ חדש על אדמה שנרכשה בממון רב. בתוך לילה נבנו מגדל ושני מבנים, הוצבה חומה, ומכורח הנסיבות נחפרו תעלות מגן. מגדל עזרא (שם בדוי) הפכה לעובדה בשטח.

העיתונאי והסופר ארתור קסטלר, שחי בארץ-ישראל בשלהי שנות העשרים, מתאר את מורכבות המצב בארץ בעלילה הנפרשת על פני שנתיים. ברקע מצויה כל העת עלית הנאציזם – אחת המתישבות חוותה מאסר והתעללות במחנה ריכוז – שהופכת את שאלת הבית הלאומי לדחופה; בקרב הציבור היהודי נחלקות הדעות באשר לדרך הפעולה הראויה כדי לממש את הצורך הזה; הציבור הערבי נחלק אף הוא בין רגשות לאומניים להשלמה עם יתרונות החיים המשותפים; ועל כולם מנצחים האנגלים שנוקטים רוב הזמן עמדה חד צדדית המצרה את צעדי היהודים.

דמויות רבות רוחשות בעלילה. הבולטת שבהן היא זו של יוסף, אחד מראשוני הקיבוץ – עשרים ושבעה גברים, שבע עשרה נשים, שלושה תינוקות – אדם שאינו הולך בתלם, אינו מסתפק במה שיש, חסר נחת בחייו הפרטיים, וחסר מנוחה בחייו הלאומיים. "הצרה אתך, יוסף", אומר לו אחד מחבריו, "היא שאתה ציפור ססגונית. בקיבוץ מצליחות הציפורים האפורות על הצד היותר טוב". אחדים מפרקי הספר מסופרים ישירות מפיו. יוסף נולד באנגליה, בן לאם נוצריה ולאב יהודי. הדת והלאום לא שיחקו מבחינתו כל תפקיד, עד שבת זוגו גילתה במיטה את סימן הברית, ואהבתה אליו הפכה לסלידה. יוסף הוא אדם ציני ולגלגני מצד אחד, אך נפשו פתוחה ליופי ולאהבה מצד שני. הוא שואף לשלווה, אך מלא זעם על האלימות סביבו ולכן נמשך אל הפורשים מן ההגנה. רצח אחד יותר מדי יגרום לו לחצות את הקווים, וגם אז עדיין לא יחוש שלם. "יש דרגת עלבון שאין ממנה מוצא אלא מעשי אלימות. אם אינני יכול לנשוך, עתיד הזעם שלי לנשוך את מעי אני. לפיכך ממש מכורסם כל העם שלנו. אלף וחמש מאות שנה של זעם אין אונים כרסמו את קרבינו, חידדו את שרטוטינו ופיתלו כלפי מטה את קצות שפתותינו", הוא מאמין. ובאותה נשימה הוא מהרהר למראה נער צעיר הנושא שבועה כשהוא מצטרף לאצ"ל: "לעולם לא יכופר לנו הדבר, חשב, כי אנחנו יודעים מה שאנחנו עושים. ולעולם לא יכופר לנו, ענה לעצמו, אם נמָנע מלעשות זאת".

הצד הערבי אינו הומוגני בהתיחסותו אל המתישבים. מול מגדל עזרא מצוי כפר בדואי. הקיבוץ מבחינת חלקם הוא קוץ בעין, הפרעה בלתי רצויה. מבחינת אחרים הוא יתרון, הזדמנות לשיתוף פעולה פורה. מי שמנהל את העניינים, כרגיל, הם הקיצוניים. מבחינתם מדובר בפלישה לכל דבר, קניית הקרקעות היא תרמית, היתרונות בלתי רצויים, הארץ היא ארצם ובזה מסתכם הכל. אין מקום לפשרה. המתונים מתקשים לתמרן בין השאיפה לחיים של מנוחה לפחד מהקיצוניים.

דמות בולטת מעניינת היא זו של דיק מתיוס, עיתונאי אמריקאי, תומך ההתישבות היהודית, שאינו בוחל בביטויים ישירים כשהוא מזדמן לחברתם של האנגלים. "הערבים מאמינים שאתם מרוצים מרצח היהודים, מפני שכל עמדתכם מעודדת אותם להאמין בזה. ואתם תמכתם במופתי במשך עשרים שנה, אף על פי שידעתם את מעלליו", הוא אומר לנציב העליון, וחותם את השיחה באומרו "האזנתי לנימוקיך המושכלים, שיגרמו לעולם שואה יותר גדולה מהשתוללות המטורפים". בתוך העלילה הבדויה למחצה קסטלר משלב קטעים דוקומנטריים החשובים להבנת המציאות שבתוכה היא מתרחשת, כמו ועידת השולחן העגול והספר הלבן של 1939, יחד עם התרחשויות כמו סיפורה של ספינת המעפילים אסימי. ארועים חיצוניים אלה מזינים את השיחות הרבות שמנהלים גיבורי הספר בהרכבים שונים, לעתים כל קבוצה לעצמה, לעתים יחדיו. קסטלר, שהיה מתומכי ז'בוטינסקי, אמנם מוביל את יוסף אל ארגונם של דוד רזיאל ואברהם שטרן, אבל נותן פתחון פה, כאמור, לדעות הרבות שפיצלו את כל המעורבים בחברה הארץ-ישראלית באותן שנים. בנוסף לדיונים סוערים באשר להתנהלות הבטחונית והחברתית, מתקיימים דיונים סוערים לא פחות בשאלות של קומוניזם, סוציאליזם ואנטישמיות.

במקביל ובמשולב לשאלות הקיומיות הגדולות, הספר מתאר את היומיום הקיבוצי. בין השאר הוא עוסק באופן החינוך של הילדים – "אנחנו מחנכים את ילדינו כבני מלכים, בעוד שההורים חיים כחזירים […] שורר פולחן הדור החדש, ואילו הדור הישן איננו אלא זבל בשביל העתיד" – ומביע דעתו כי ההפרדה של הילדים מהוריהם למשך רוב שעות היממה דווקא מגבירה את מסירות ההורים. הוא מתאר את הפער (המשונה מנקודת מבט של כמעט מאה שנים אחר כך) בין המתיישבים הראשונים לאלה שבאו שנה אחריהם. הוא מתייחס, מפיו של יוסף, לבעית חוסר השורשים של הדור הצעיר, שלא נהנה מן היתרונות התרבותיים שרכש הדור הקודם. הוא עוסק גם בבדידותם של הרווקים בתוך החברה הקיבוצית, ועוד.

קסטלר מוציא את העלילה אל מחוץ לגדרות הקיבוץ. הוא משוטט עם יוסף בירושלים, מתאר את ההפגנות נגד הספר הלבן, עובר בחיפה, ויורד גם אל תל אביב שמתוארת כך: "זוהי עיר נרגשת, מזעזעת, משגעת, התופסת את הנוסע בחור כפתורו מיד עם כניסתו, סוחבת ומושכת אותו מסביב כמערבולת, ועוזבת אותו לאחר ימים אחדים עיף וחלש, בלי לדעת אם עליו לאהוב אותה או לשנוא אותה, לצחוק לה או לכעוס עליה".

וישנו עמק יזרעאל, שאפילו נפשו הלגלגנית של יוסף מתרחבת למראהו. "בסיבוב מסוים רגעים אחדים אחרי נצרת, שם פותחת הדרך היוצאת מגבעות הגליל התחתון מראה נוף פתאומי, העוצר את הנשימה, על פני עמק יזרעאל. מדרום מתרחב העמק למישור ברוחב כעשרים קילומטר, שטוח ונוצץ בשמש ההשכמה – לוח שחמט מזהיר, ובו ריבועי אדמה מעובדת מגוונים שונים של ירוק וצהוב כלימון. הכביש הראשי עפולה-ירושלים נכנס בקו ישר לתוך המישור, חץ לבן שלוח לקראת גבעות סיד הכסף של שומרון, המקיפות את העמק בחצי גורן עגולה כאמפיתיאטרון. ממערב מסתיימת חומה רחוקה ומעורפלת זאת במדרונות האורן הכהים של הכרמל ויורדות לתוך הים המכסיף. ממזרח הן מתמזגות עם הגוש התוקפני של הר הגלבוע" (השגיאות התחביריות הן מסימני התרגומים הבלתי מוגהים כהלכה של פעם).

כותרת המשנה של הספר במקור היא "רשומותיו של ניסוי". כשקסטלר כתב את הספר ב-1945 לא היתה לו דרך לנבא אם הניסוי יצליח. בתרגום לעברית נשמטה כותרת המשנה.

ארתור קסטלר היה אדם מעניין, רב פעלים, בעל תחומי ענין מרובים ומגוונים, שבאו לידי ביטוי בכתיבתו. בין השאר כתב את "דו-שיח עם המוות" אודות מאה ושניים הימים שישב בכלא בספרד בהמתנה להוצאתו להורג, ואת "יוהאנס קפלר" אודות האסטרונום והמתמטיקאי.

"גנבים בלילה" הוא ספר מרתק, עדות בזמן אמת, רב פנים, מרגש ומעשיר.

Thieves in the Night – Arthur Koestler

אחיאסף

1946 (1947, 1971)

תרגום מאנגלית: ברוך קרוא

במחצית הראשונה של 1937, בין פברואר ליוני, ישב ארתור קסטלר במשך מאה ושניים ימים בכלא, שבוי בידי הרפובליקנים בספרד לאחר שנגזר עליו מוות. מאוחר יותר באותה שנה כתב את "עדות ספרדית", אודות קורותיו במלחמת האזרחים, אותה סקר כעתונאי. "דו-שיח עם המוות", המתאר את תקופת הכלא, היווה את המחצית השניה של העדות, ובשנים שאחר-כך ראה אור בנפרד.

קסטלר, שחייו היו סוערים ורבי תהפוכות, היה באותה תקופה קומוניסט. למרות שהיה שנוא על הלאומנים בספרד – אחד הבכירים שבהם נשבע לירות בו בשל מאמרים שכתב – חזר למאלגה כעתונאי כדי לסקר את הקרבות שעמדו לפרוץ באזור. הוא בחר להשאר במקום גם לאחר שנכבש בידי המורדים, ועד מהרה נעצר. במשך שבועות היה נתון בבידוד, ללא חקירה וללא משפט, והובא לידיעתו כי הוא עתיד להיות מוצא להורג, אלא אם פרנקו ימיר את עונשו במאסר עולם. בסופו של דבר שוחרר, ככל הנראה בזכות מאמציה של אשתו ובשל מעמדו כעתונאי, והוא הוחלף באשתו של אחד מן הטייסים החביבים על פרנקו.

הספר נפתח בתיאור המצב והאוירה בספרד. במפתיע, למרות שמדובר בתקופה עקובה מדם, תיאוריו של קסטלר שזורים הומור, אפל ועצוב ובכל זאת מצחיק לעתים. אולי ניתן לסכם את טיבה של מלחמת האזרחים בניסוחו זה: "בדרך הנהלת המלחמה הספרדית יש הרבה מהפטליסם המזרחי – מצד שני המחנות היריבים; זוהי אחת הסיבות המשווה למלחמה בעת ובעונה אחת אופי של עליצות מאושרת, אכזריות ושגיון. מלחמות אחרות רציפות של קרבות הן, ואילו בזאת קיימת רציפות של טרגדיות". קסטלר חוזר ומדגיש את בחישתם של כוחות זרים במלחמה, בעיקר כוחות איטלקיים וגרמניים, שערכו על גבה של ספרד ניסוי כלים לקראת מלחמת העולם, ומצביע על חולשתם, עד כדי אדישות, של הרפובליקנים.

עיקרו של הספר מוקדש לימי הכלא, לשגרת ימיו בו, ולהרהוריו באשר להתמודדות עם שלילת החופש ועם המוות הקרב. קסטלר כותב על טלטלה רגשית מתמדת, בין נחישות לאפתיה, טלטלה שהחלה מיד עם הכנסו לראשונה לתאו גדוש החלטות נשגבות לשמור על כושר גופני ומנטלי, שהתערערו במהרה בגלל אסלה שאינה מתפקדת והכרה במגבלות שנכפו עליו. הוא מהרהר בחוסר היכולת להכיר באמת באפשרות של המוות, למרות לילות ללא שינה בהם הוא מאזין לכומר ולסוהרים הבאים לבשר את בשורת הקץ. בהקשר זה הוא נזכר בדברים שאמר לו ידידו, כשנתן לו מזרק ותרופות שיסייעו לו להתאבד אם יעמוד בפני עינויים: "כמובן שתחילה חייב אדם לחטא את המחט באש בטרם יזריקנה לעצמו, אחרת עלולה להצטבר מוגלה בפצע"… הוא כופר ביכולתה של השוואה לצרות אחרות להביא נחמה, וטוען כי "ישנה דרגה של סבל שלגבי דידה חדלות השוואות כמותיות מלהיות בעלות משמעות כלשהי". הוא מנסה לפצח את תפיסת הזמן ולהבין כיצד יתכן שהזמן שעובר כה לאט בהווה מתכווץ בהופכו לעבר, עד כי נדמה שאך לפני רגע נכנס לכלא. הוא מתבונן בשוביו ובאנשים הכלואים עמו (בשלב מסוים חלק תא עם חייל גרמני, שהקפיד לעטר את עצמו בצלב קרס), ומתייחס למקריות הקובעת את תפקידו של כל אחד מהם: "כמה מגוחך הוא לייחס חשיבות כלשהי לאופיו האישי של האדם; כמה מועטה היא החשיבות הנודעת ממהותו הנפשית של אדם, ומה רבים הם הדברים התלויים בתפקיד שהטילה עליו החברה למלא; וכמה מצומצם הוא השדה הנתון לרשותו כדי לפתח את נטיותיו הנפשיות הטבעיות". עוד בהקשר ליחסים שבין השובים לשבויים, הוא מצביע על המהירות שבה מפתח השבוי מנטליות של עבד, ומתייחס כצו הגורל לזכויות היתרות של מי שהפכו להיות אדוניו לרגע. בצער הוא מודה כי "בעת בדידותי אני נעשה רע לב יותר ויותר, סנטימנטלי ורע לב", ומספר בכנות על אמונות תפלות שנתפס להן כדי להמנע ממוות, או לפחות לחזות את הגעתו – ספירת כפתורים, צעידה על מרצפות התא מבלי לדרוך על הקוים המפרידים ביניהן.

מכיוון שחוסר מעש הוא כנראה המדכא הגדול מכולם, ובעיני אין כמו ספרים להסחת דעת ולנחמה, שמחתי עם קסטלר כשהצליח למשוך את תשומת לבו של הספרן, ולקבל ספר לקריאה. הנה מה שהיה לו לומר על שני הספרים הראשונים שבחר עבורו הספרן:

היה זה מקרה מיוחד ובר מזל שדוקא האוטוביוגרפיה של ג'והן סטיוארט מיל היתה הראשונה בערימת ספרי הספרן. האמנתי תמיד, שבהנחלתה של ההשגחה העליונה קיימת מחלקה מיוחדת, שמתפקידה להמציא לקורא את הספר המתאים ברגע המתאים.

[…]

הספר השני שניתן לי לקריאה היה Voyage Autor de Mon Quartier לדה-מסטר, והמשפט הראשון, שנתקלתי בו כשהפכתי את עמודיו, היתה שיחת היחיד של המחבר המסוגר בחדרו, בשעה שהוא סוקר את ספרייתו: "הם אסרו עלי להלך בעיר אנה ואנה וליהנות מזיו המרחב; אולם הם השאירו ברשותי תבל כולה, שמרחבה אין-סופי ונטול גבולות, ואף את הזמן האין-סופי העומד לרשותי".

לספר הקדימו המתרגמים מבוא מרתק, המתאר את חייו של ארתור קסטלר וכיצד באו לידי ביטוי ביצירתו. קסטלר צירף הקדשה למהדורה העברית, ובה הוא מצטט משפט מכתב היד של המחזה "גטו" שכתב הרצל, משפט שנשמט מן הנוסח הסופי, אך ראוי בעיני הסופר לשמש כמוטו לספרו: "יניחו לכם לחיות רק אז כשתלמדו כיצד למות".

תוך כדי קריאת הספר – בגלל רעיונותיו, בגלל הרוח האיתנה, וגם בגלל ההומור – חשבתי על אסיר מפורסם אחר, נתן שרנסקי, ועל האופן בו החזיק מעמד בכלא במשך תשע שנים, כמחציתן בבידוד. הנה עצותיו בסרט חביב שהכין לקראת הבידוד בימי הקורונה (להבדיל).

הספר באנגלית מצוי ברשת.

"דו-שיח עם המוות" הוא מסמך יחודי, כן ומעורר מחשבה. מומלץ בהחלט.

Dialogue with Death – Arthur Koestler
מסדה
1946 (1942)
תרגום מאנגלית: שושנה ויוסף נדבה

יוהאנס קפלר, יליד 1571, נחשב לאחד מאבות המדע המודרני. הוא ניסח את החוקים הקרויים על שמו, העוסקים בתנועת כוכבי הלכת, חוקים שהיוו את אחד היסודות לחוק המשיכה האוניברסלי שניסח ניוטון. קפלר עסק גם בתופעות אופטיות, והניח את הבסיס לאופטיקה המודרנית. תחומי התעניינותו כללו נושאים נושקים נוספים וחידושים מתמטיים, ובערוב ימיו אף כתב את "סומניום", שקרל סגן ואיזק אסימוב תיארו כאחד מראשוני ספרי המדע הבדיוני.

ארתור קסטלר מגדיר את קפלר כמי שעומד כשרגלו האחת בעבר והשניה בעתיד. מצד אחד הוא היה הראשון שלא הסתפק בתיאור תנועת גרמי השמים, אלא ביקש לייחס לה סיבות פיזיקליות, וכנדרש מאיש מדע – מה שמובן מאליו היום והיה חריג בזמנו – דחה תיאוריות נאות אם אלה לא נתמכו במדידות. חוקיו הם חוקי טבע ראשונים במובן המודרני – מדויקים, ניתנים לבחינה ולאימות, מנוסחים בלשון מתמטית. מצד שני עדיין היה שבוי במיסטיקה ובאמונה בהשפעת הכוכבים על אופיים של בני האדם, ואלה הסיטו אותו לעתים מן הנתיב הישר אל התגליות. עד סוף ימיו האמין כי מסלולי כוכבי הלכת חוסמים ונחסמים בגופים אפלטוניים משוכללים, ולפיכך כדוריים, למרות שהוא עצמו קבע כי המסלולים אליפטיים.

קפלר השאיר אחריו כתבים רבים ומפורטים. בכתביו האישיים תיאר בחשיפה מרובה את חייו הפרטיים, והניח את עצמו תחת זכוכית מגדלת ביקורתית. בכתביו המדעיים נקט כמעט תמיד לשון מסולסלת וסיפורית, ושיתף את הקוראים בכל מהלך עבודתו, כולל שגיאותיו. "לא אעטוף את דברי במחלצות," הוא כותב בהתיחסו לטעויות שעשה. "אמת הטבע, שדחיתי וסילקתי מעל פני, חזרה והתגנבה בעד הפתח האחורי, לאחר ששמה על פניה מסווה למען תֵּרצה […] הה, איזה כסיל הייתי!". אחד הפרקים בספרו "האסטרונומיה החדשה" מסתיים בהכרזה על נצחון מגובה במספר עמודים של הוכחות, ואילו הפרק העוקב נפתח בהצהרה: "לא ייאמן כי יסופר! היפותזה זו, המתאימה כה יפה לעמדות שנצפו, היא בכל זאת מוטעית…". עשרים וחמש שנים אחרי פרסום "מסתרי היקום", הוציא לאור מהדורה חדשה, ובה הוסיף הערות שתיקנו בעוקצנות מרה את שגיאותיו שלו.

הביוגרפיה של קפלר היא כמחצית מספר גדול יותר של קסטלר בשם "הסהרורים", העוסק בתולדות הקוסמולוגיה מבבל ועד ניוטון. לדעתו של קסטלר רבים מן החוקרים לא ראו נכוחה את העובדות, ובכל זאת השתמשו בהן באופן הנכון, כשם שסהרורי הולך בבטחה בשנתו. בהערת שוליים, מערכת הספר מתנגדת לקביעה זו, אבל קסטלר עצמו שב ומדגיש אותה. הוא אינו מטיל ספק בגאונותו של קפלר ובמעמדו ההיסטורי, אבל סבור כי האיש עצמו לא עמד על ערכם של חוקיו, אלא ראה בהם לבנים רגילות, שלוש מתוך רבות, לבנית מקדשו הבארוקי, ולפיכך אחד ההישגים החשובים של ניוטון היה בחשיפתם מתוך הבליל של כתביו. קסטלר אף נוטל לעצמו חירות פסיכולוגית בבואו לנתח את דמותו של קפלר, וגם את דמויותיהם של טיכו ברהה ושל גלילאו גליליי, ולא ברור עד כמה אבחנותיו מוסמכות. למען האמת, אין זה באמת משנה: קסטלר נצמד לעובדות, משלב באופן קריא ומרתק את האישי עם המדעי, ואת מסקנותיו יש לקרוא – המלצה נכונה תמיד – קריאה ביקורתית.

לא ניתן לנתק את הביוגרפיה הפרטית מרקע התקופה. משרותיו של קפלר, החסויות שקיבל, המשכורת ששולמה לו (או לא), כל אלה היו תלויות ביחסי הכוחות בין השליטים באירופה. מלחמת שלושים השנים, שפרצה ב-1618, טלטלה אותו ממקומו. בשל אמונתו הלותרנית נאלץ יותר מפעם אחת לגלות ממקום מושבו. מחלות נטלו את חיי כמה מילדיו. בין השנים 1615 ו-1621 היה טרוד במשפטה של אמו, שנאסרה ונחקרה באשמת עיסוק בכישוף. קסטלר מתייחס לכל אלה ולהשפעתם על קפלר בהרחבה. עוד פן מהנה בספר עוסק בקשרים בין המדענים הגדולים של התקופה.

המבוא למהדורות העברית והאנגלית של הספר מייעד אותו בעיקר לקהל צעיר, אבל לדעתי הוא מיועד לכל גיל (וקוראים מכל הגילים יתקשו עם העברית המיושנת שלו). בהקשר זה שעשעה אותי אזהרתו של איש החינוך שכתב את המבוא למהדורה האנגלית: "קפלר אינו ראוי להיות לנו למופת לא בגישתו למדע ולא בגישתו לחיים, אולם מביוגרפיה זו אפשר ללמוד הרבה בתחומי ההיסטוריה, הפיזיקה, החברה האנושית וטבע האדם"…

ביוגרפיה מרתקת ומומלצת מכל הבחינות.

The Watershed – Arthur Koestler

דביר ועם עובד

1970 (1959)

תרגום מאנגלית: ח. בן-עמרם