תגית: א.ב. יהושע

בחמישה פרקים, המתרחשים בריחוק שנים רבות זה מזה, מתאר א.ב. יהושע את משפחת מאני לדורותיה בסדר הפוך, החל מימינו ועד מחצית המאה התשע-עשרה. ארבעה אנשים שונים, שחייהם הצטלבו באלה של "מר מאני" בן תקופתם, מספרים את מה שאברהם מאני, הדובר בפרק האחרון, מכנה "הסיפור האחד, היחיד והמיוחד, סיפור האבדון המתוק, ההולך וחוזר מדור אל דור". הארועים ממוקמים בעיקר בירושלים, משקפים את התמורות שעברה, וביוון, אליה התגלגלו בני המשפחה, ומעט גם במקומות מהם הגיעו המספרים.

בפרק הראשון מתארת אשה צעירה, המקיימת קשר עם בן למשפחת מאני, את המפגש עם אביו. בשני, חייל גרמני בצבא הכיבוש נטפל, בשילוב של תמימות ושטניות, למשפחה יהודית. פרשת ריגול ובגידה נגללת בפרק השלישי על ידי תובע יהודי בצבא הבריטי. ברביעי נשלחים אח ואחות מפולין להשתתף בקונגרס הציוני השלישי, ומתגלגלים לירושלים. החמישי מסופר, כאמור, מפיו של בן המשפחה, ובלבו רצח ויחסים אסורים.

"הסיפור האחד" הוא סיפור של קיבעון, אידה פיקס כפי שמכנה זאת אברהם מאני, קיבעון כלפי אדם אחר וקיבעון רעיוני. ביניהם מר מאני אחד, שנחשף לתוכן של הצהרת בלפור, וניסה לשכנע את תושבי הארץ הערבים לסלק את התורכים ואת הבריטים כאחד, כדי לחלוק בארץ; מר מאני אחר, שדבק ברעיון שהארץ תמלא יהודים אחרי שהמוסלמים יבינו שהם בעצם יהודים ששכחו להיות כאלה; מר מאני נוסף, שהתאהב באשה שאינה אשתו, ועזב את משפחתו ואת הארץ למרות שסירבה לו. ברקע סיפורם של הגברים האלה נמצאות נשים שותקות, נמצאים ילדים שהם לעתים בלתי צפויים ובלתי רצויים, ונמצא פלירט עם המוות, "האבדון המתוק", משיכה כלפיו או חוסר מורא מפניו. המאניה הנרמזת משמה של המשפחה מחלחלת מדור לדור, ומוטיבים חוזרים שבים וצצים בפרקים השונים. השלשלת הבלתי ניתקת מומחשת באמצעותם, ובאה לידי ביטוי בולט בהשתקפות ההדדית של שני הפרקים המרוחקים ביותר כרונולוגית, הראשון והאחרון.

סגנונו של הספר מתייחד בהיותו של כל אחד מן הפרקים דיאלוג, שבו נשמע קולו של דובר אחד בלבד. דובר זה להוט לספר על שחווה, מאתר את המאזין המתאים, ופותח בסיפור פרטני. תגובות המאזין אינן נשמעות, אך הן אינן חסרות, שכן הן מובנות מן האופן בו הדובר מתייחס אליהן. א.ב. יהושע הצליח לתת לכל אחד מהם קול משלו, סגנון מובחן משלו על פי תקופתו, ואם כי "על הנייר" השיטה הסיפורית הזו עלולה להשמע מסורבלת ומתחכמת, היא עובדת היטב. כל אחד מהדוברים עירני לסביבתו, מעורב חברתית, חי את ארועי התקופה, ומיטיב לבטא אותם ולהחיות את המקום ואת האנשים עבור המאזין ועבור הקוראים. בתוך הסיפורים האישיים וההיסטוריים שתל הסופר רעיונות רלוונטים לזמננו, והניח למבקשים אחריהם לחלץ אותם מתוך הטקסט. למרות שהספר "מחושב" מאוד בבנייתו ובהקשרים שבין פרקיו, הוא זורם ללא הפרעות, וניתן לחוות גם כל פרק בנפרד ללא המוטיבים המקשרים. עוד על תכניו של הספר ועל נסיבות כתיבתו ניתן לקרוא בראיון המעניין הזה.

מיוחד, מורכב ומומלץ.

הספריה החדשה

1990

צבי לוריא, מהנדס דרכים בגמלאות, שוכח שמות פרטיים. בצילום של מוחו מתגלה אטרופיה באונה המצחית, המעידה על ניוון קל שיתפתח בהדרגה. חייו מכאן ואילך יעמדו בסימן השיטיון העתיד להשתלט על זהותו. כשזמן קצר לאחר האבחון הוא מתבקש לשאת דברים במסיבת פרידה למי שהיה סגנו ב"נתיבי ישראל", הוא חש כי הפעם עליו לדבר לראשונה גם מתוך ההכרה שהשיטיון, שהנוירולוג אבחן אצלו, הוא כבר מרכיב קבוע באישיותו, ולכן עליו לנווט בזהירות בין הדבר החדש הזה שנטפל אליו, לבין מהותו המקורית השפויה – בחירת מלים מעניינת, המעידה על תפיסת עצמו העתידי כחורג מן השפיות.

כחלק מן המאבק במרכיב הקבוע החדש הזה, הנוירולוג ממליץ לצבי, בין השאר, למצוא תעסוקה במקצועו. אשתו דליה, רופאת-ילדים העתידה לפרוש לגמלאות בקרוב, "משדכת" בינו ובין עשהאל, מהנדס צעיר, עובד "נתיבי ישראל", המופקד על תכנון כביש סודי לצרכי הצבא במכתש רמון. עשהאל מסכים ברצון להעסיק את צבי באופן בלתי פורמלי כעוזר ללא שכר. בסיור במכתש מתברר כי יש לקחת בחשבון גורם בלתי צפוי בדמות שב"זים, שוהים בלי זהות, המוצאים מקלט על גבעה הניצבת בנתיבו של הכביש המתוכנן. בהשתוקקותו לארגן לאשתו החולה השתלת לב בישראל, פלסטיני, המכנה עצמו ירוחם, הצליח להסתבך הן עם ישראלים והן עם פלסטינים, ויחד עם בנו ובתו הוא מסתתר במבנה נבטי נטוש. המנהרה שבשם הספר היא זו שעשהאל מבקש לחצוב בתוך הגבעה, כדי לאפשר לאיש להשאר במקומו, לאחר שנקלע לשם במסגרת מה שהוא מכנה "עוד תסבוכת אנושית שנוצרה בין שני עמים שחיים במולדת אחת".

התמודדותו של צבי עם הצל המאיים עליו מכמירת לב. בארנקו הוא מחזיק פנקס, אותו הוא מכנה "אנטי-שיטיון", ובו הוא כותב דברים שאסור לו לשכוח – מספרי טלפון, קוד ההתנעה של רכבו. כשהטלפון הנייד שלו אובד במדבר, הוא קונה שניים, למקרה של אובדן נוסף. החורים השחורים בזכרונו הולכים ומתרבים, והוא מתחיל לאבד את עצמאותו. לידו מתמודדים אשתו ושני ילדיו, כל אחד בדרכו ועל פי אופיו. צבי מתבטא לעתים בהומור שחור, מאמץ את מצבו, אך האימה נוכחת בתוכו נוכחות מתמדת. מנחם פרי, בטקסט שעל הכריכה, מציע פרשנות אחרת, וכותב כי צבי "במקום להתאבל על הידרדרותו, חוגג משועשע את השינויים ההולכים ומתעצמים באישיותו". אני עצמי לא מצאתי בספר חגיגה משועשעת, אלא השלמה חסרת-ברירה עם הבלתי נמנע, ומאמץ מעורר הערכה להתאים את עצמו לנסיבות חייו החדשות.

לפעמים קשה להבין אם נושאו של הספר הוא גלישתו האיטית של צבי אל השיטיון, או שמדובר בספר פוליטי (מספר המפגשים האקראיים של צבי עם פלסטינים ובני מיעוטים אחרים אינו סביר). יכול להיות שזהו ספר דו-ראשי. מכל מקום, בעיני המוטיב המרכזי הוא הזהות והתפיסה העצמית. דליה המעשית, שאינה מבינה מדוע בעלה "מנופף" בשיטיון, מטיחה בו, "עוד מעט תהפוך את השיטיון לתעודת-הזהות שלך". כשהוא מעמיד אלה מול אלה את הפלסטינים נטולי הזהות ואת צבי המגדיר את זהותו החדשה, יהושע מעצים את המוטיב הזה. צבי, החרד לתדמיתו, נמנע מלספר לאשתו על השב"זים מתוך חשש כי זהותם החסרה עוד עלולה לעודד בעיניה את ההתמעטות בזהותו שלו. דמויות נוספות, המתחבטות בדבר זהותן והגדרתן, משולבות בעלילה, ביניהן ילד לאם חד-הורית שנאבק עם זהותו כנטול-אב, עשהאל, שעדיין לא השתחרר מן הפחד שעורר בו המדריך בטירונות, אשתו של סגנו לשעבר של צבי שמבקשת לחרוג ממשבצת "אשתו של", ואחרים.

אברהם ב. יהושע הוא כותב סבלני, מתעכב על פרטים קטנים, וכוחו חזק במיוחד בדיאלוגים, כולל באלה שאדם מנהל עם עצמו. יש משהו מונוטוני בכתיבה שלו, שגרם לי בערך במחצית הספר לאבד סבלנות, אבל הסיפור מעניין דיו, ונוגע ללב דיו, כדי להתגבר על מכשלה זו. גם אם פה ושם הוא לוקה בחוסר סבירות – סיפור המנהרה הוא כזה – אני חושבת שאפשר לפרש זאת כחלק מן האוירה ההזויה מעט שבתוכה מתנהלים חייו של צבי בצל הכתם הקטן שהתגלה בצילום, והתיחסות לדברים כפשוטם אינה נכונה כאן. תוך כדי קריאה, אולי בגלל איטיות העלילה ומעט חזרתיות, הספר נראה לי פשוט וחד-מימדי, אבל במבט לאחור אני רואה את שלל המרכיבים שנשזרו לאיטם לכלל יצירה מורכבת, ואני בהחלט ממליצה עליו.

הספריה החדשה

2018

נוגה, נבלנית ישראלית המתגוררת בהולנד, גרושה בשנות הארבעים לחייה, מתבקשת על ידי חוני, אחיה הצעיר, להגיע לארץ לסייע בניסוי משפחתי. חוני מנסה לשכנע את אמם האלמנה לעזוב את דירתה בשכונה הירושלמית המתחרדת, ולעבור לגור בדיור מוגן בתל-אביב, קרוב אליו ואל משפחתו. האם מסכימה לנסות את המקום המוצע למשך שלושה חודשים. מכיוון שלא ניתן להשאיר את הדירה, המושכרת בדמי מפתח, ללא דייר, נוגה עוברת לגור בה בעת היעדרותה של האם.

בירושלים נוגה מגלה ששני ילדים חרדים נוהגים להכנס לדירה דרך חלון האמבטיה כדי לצפות בטלויזיה, ואף שכפלו לעצמם מפתח. במהלך מוזר היא מחליטה לקנות שוט (!) כדי להפחיד אותם. היא חוששת שמא בעת היעדרה התזמורת ההולנדית תבצע יצירה לנבל, חשש שמתממש. את מרבית זמנה בארץ היא מבלה בעבודה כניצבת בסרטים ובתכניות טלויזיה, במהלכה היא פוגשת מספר טיפוסים יוצאי דופן. מפגש עם בעלה לשעבר מתפתח לאובססיה מצדו לזכות בילד שמנעה ממנו כשסירבה ללדת ילדים בתקופת נישואיהם, ולשיחות הזויות ביניהם.

לכאורה יש בספר מספר נושאים שמעניין לדון בהם: הבחירה לא להביא ילדים לעולם, המפגש בין העולם החרדי לחילוני, ההחלטה כיצד להתנהל בגיל זיקנה, ההתנהלות בין המציאות להעמדת הפנים כשחקנית. בפועל הטיפול בנושאים אלה בספר סתמי ומתמרח, ורוב הזמן סובל מחוסר סבירות. בדרך-כלל אני מעריכה את הסבלנות של א.ב. יהושע לצרף פרט לפרט, לקדם את העלילה דקה אחר דקה, אבל הפעם שיטת הכתיבה הזו לא עובדת. הדברים חוזרים על עצמם עוד ועוד, העלילה אינה מתפתחת, והדמויות אינן משכנעות.

לצערי, החמצה.

הספריה החדשה

2014