תגית: בוסניה

"עדוּת" הוא דרמה משפטית המתרחשת בחלקה הגדול בין כותלי בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג. ביל טֶן בּוּם, משפטן אמריקאי בשנות החמישים לחייו, חווה שורה של משברים: הוריו נפטרו, הוא נפרד מאשתו, והחליט להתפטר מעבודתו כפרקליט לענייני צווארון לבן במשרד בו היה שותף. בעוד הוא שקוע בפינוי חפציו מן המשרד ומתכנן שנה של בטלה, מציע לו חבר ותיק לעבור להולנד, ולשמש כתובע בפרשת טבח של ארבע-מאות בני רומה (צוענים) שארעה בבוסניה אחת-עשרה שנים קודם לכן. ההשערה היא שכוחות סרבים הם שביצעו את הטבח, אבל – כך מסביר החבר – קיים חשש שתופנה אצבע מאשימה כלפי ארצות-הברית, שחייליה ישבו בבסיס סמוך למחנה הצועני, ולפיכך רצוי שהתובע יהיה אמריקאי. השילוב של העבודה המאתגרת עם מיקומה בארץ מוצאם של הוריו של ביל, מפתה אותו, והוא נענה להצעה.

הפרשה התעוררה, לאחר עשור שלא דובר בה כלל, בשל הצהרתו של פֶרקו, בן רומה, המעיד על עצמו כי הוא הניצול היחיד מן הטבח. בדיון המקדים בבית הדין, שבו חבר השופטים אמור להחליט אם יש לפתוח בחקירה, הוא מספר כי תושבי המחנה חששו מפעולת נקם של לאזה קייביץ', מנהיג סרבי אלים, שהאמין כי הרומים הלשינו לאמריקאים ולכוחות נאט"ו על מקום מחבואו. בלילה בו פֶרקו ובניו היו אחראים על השמירה במחנה, הגיעו עם חשכה רעולי פנים חמושים, רצחו במקום שלושה תושבים, והכריחו את כל הנותרים לעלות על משאיות, לכאורה כדי להסיעם חזרה לאזור קוסובו, ממנו נמלטו בעבר. הרומים, על נשיהם וטפם, הובלו אל מכרה פחם קרוב, אולצו להכנס לתוך מערה, ונקברו חיים כשסלע מעל המערה פוצץ. פרקו לבדו הצליח להסתתר וניצל. האם היו אלה הארקן טייגרס שביצעו את הטבח? אולי הצ'טניקים? ואולי באמת היו אלה האמריקאים שבמעשה זה ביקשו לחסל את האנשים שידעו מדוע נכשל הנסיון ללכוד את המנהיג הסרבי?

ביל טן בום מוביל את החקירה אל צמרת הצבא והממשל האמריקאי, ואל כפרים בוסנים נידחים, אל מנהיג צמא דם, ואל פליטים חסרי כל. הוא מתמודד עם כוחות עלומים שמבקשים להטות אותו מן האמת, עם שופטים בעלי סדר-יום משלהם, עם עורכי דין מתוחכמים, ועם יריבים המבקשים לחסלו. מתוך כל חצאי האמיתות ומתוך סבך ההטעיות הוא צריך לחלץ את האמת בהסתמך על נסיונו ועל חושיו המקצועיים והאנושיים.

פרשת הטבח המתוארת בספר בדויה, כך גם כל הדמויות, אבל הספר מבוסס במידה רבה על המציאות הבוסנית ועל גורלם של בני רומה, וגם על פרשת נשק מסתורית שארעה במציאות. הסופר מתאר בקצרה בסוף הספר (ובאריכות באתר הבית שלו) את התחקירים שערך, ובקיאותו אכן ניכרת לכל אורכו של הספר. מרתק לקרוא על התנהלות בית הדין הפלילי הבינלאומי, לנסות להתמצא בסבך היוגוסלבי, לתהות על יחסי ארה"ב עם שאר העולם, וללמוד שוב על גורלם המר של בני רומה הנרדפים. קראתי בשנה האחרונה שני ספרים בנושאים אלה – "בא לעולם" על המלחמה בבוסניה, ו"זולי" על בני רומה – ו"עדות" הרחיב והעמיק את ההיכרות שלי איתם. הועשרתי בידע בשלל נושאים, וביניהם סיפורם של בני משפחת טן בום האמיצים, הולנדים שנתנו מקלט ליהודים וזכו בהכרה כחסידי אומות עולם.

במשולב עם הסיפור המשפטי, טורו עוסק גם בשאלות של זהות, בזוגיות, בקשרים משפחתיים, בדעות קדומות, בכוונות טובות שמוליכות לגיהינום, ובאימי המלחמות. השילוב בין ארועי החקירה לארועים האישיים בחייו של ביל טן בום המספר מוצלח ומאוזן, ושני היבטי העלילה מושפעים הדדית.

"עדות", אם כך, מהנה בשל נושאיו המרתקים, אבל לא רק בגללם. מלבד היותו ספר מעשיר בתכניו, הוא גם כתוב היטב, דינמי, מותח, ומאוד אנושי. בהחלט מומלץ.

Testimony – Scott Turow

אריה ניר

2018 (2017)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

אנתוני לויד אהב עוד בילדותו לשמוע על סיפורי המלחמה של הדורות הקודמים במשפחתו, וחלם להיות חייל. כשהתבגר שירת חמש שנים בצבא הבריטי, אך תשוקתו למלחמות לא באה על סיפוקה. המלחמה בבוסניה סיפקה לו את הריגוש שחיפש. כשבחן דרכים להגיע לשם, פסל את האפשרות להפוך לכתב צבאי:

… מה גם שכתבי-מלחמה לא זכו להלחם בעצמם אלא במקרים נדירים. והלא הלחימה היתה המפתח בכל העסק. הרי מה הטעם לצאת למלחמה אם לא נלחמים בה? איש עוד לא זכה במדליה בזכות הנפת עט כדורי ברגע הנכון.

לויד עבר קורס צילום בלונדון, ויצא לספליט שבקרואטיה מצויד במכתב המצהיר כי הנו צלם. בהסתמך על המכתב הוענקה לו במקום תעודת עתונאי של האו"ם, והוא יצא לדרך לסרייבו המוכה. תחילה התארח אצל משפחה מקומית, עד שיום אחד החל לשאול את עצמו מה הוא בעצם עושה שם.

שעות על שעות התהלכתי בעיר, מלא שנאה עצמית, הבטחון והנוחות של חיי בסרייבו נשרו ממני כעור מת, מוחי המה שאלות. למה הייתי שם? חייבת היתה להיות סיבה. לא הייתי בוסני שתקוע בסרייבו, אלא זר שבאפשרותו לעזוב. למה אם כן נשארתי? האם הייתי חובבן חסר בושה המבקר יומיום בתוך סיוטיהם של אחרים? אולי.

כתוצאה ממחשבות אלה חזר לספליט, אבל בחוסר מנוחה חיפש את דרכו חזרה למלחמה. העיירה ויזֶר שבמרכז בוסניה עלתה לכותרות בשל הקרבות שבסביבתה, ולויד החליט לנסוע אליה.

כיעד, היא נראתה לי בחירה מתבקשת, מקום שבו אוכל לראות מלחמה בתנועה.

בדרכו עבר לויד בכפרים שנמחקו ו"טוהרו" מיושביהם. הוא פגש שכירי חרב, שהחליפו נאמנויות כמו גרביים, לוחמים צעירים שהאכזריות הפכה חלק בלתי נפרד מהם, זקנים שניסו להסתגל. אוירה של חשדנות ושל טרור שררה בכל, ובצל הנופים הקסומים שכנו מוות והרס.

בשלב זה, בסביבות עמוד 70, נטשתי את הספר. היו לכך כמה סיבות: אישיותו המסובכת של הסופר השתלטה על הספר. ממה שקראתי ברקע למדתי שהוא רק יסתבך עוד – עם סמים ונטיות אובדניות – וסיפורו האישי, למען האמת, לא עניין אותי בכלל. הגישה המנוכרת שלו, במקרה הטוב, והלהוטה, במקרה הרע, אחרי זוועות המלחמה, הפריעה לי. חשוב מזה, לא הרגשתי שאני מצליחה ללמוד משהו על המלחמה המסובכת ורבת הפנים הזו, ולא עלו שום תובנות פרט לכך שקל לשטוף את מוחם של בני אדם, ולהפוך אותם לעדר אכזר המונע על ידי שנאה לאחר. לא משהו חדש. דפדפתי קדימה, והתרשמתי שזה יהיה רק עוד ועוד מאותו דבר, לא ספר מלחמה, אלא ספר מציצני אל סבלותיהם של היוגוסלבים. לכן החלטתי לוותר.

My War Gone by, I Miss It So – Anthony Loyd

פרדס

2002 (1999)

תרגום מאנגלית: מיכאל שקודניקוב