תגית: בית המשפט העליון

יצחק זמיר, מי שהיה, בין שאר תפקידים, היועץ המשפטי לממשלה ושופט בבית המשפט העליון, כתב את הספר בשל הביקורת המוטחת בבית המשפט, בעיקר בתפקודו כבג"ץ הדן בעתירות המוגשות נגד רשויות המדינה ונגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. ביקורת כשלעצמה רצויה ומבורכת, אבל מכיוון שהדרדרה להשמצות, והיא עשויה לערער את המרקם הדמוקרטי, ראה לנכון להתמודד עם הטענות אחת לאחת.

כדי להבין על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מערכת המשפט, הכותב מתייחס להיסטוריה של החוק ושל המשפט בישראל, מתאר את מבנה בתי המשפט, את התנהלותם ואת סמכותם, ועוד. אמנם מדובר במידע "יבש", אך הוא כתוב בבהירות ובפירוט מספק שאינו מכביד, ומצאתי את ההיבט הזה של הספר מעניין ומעשיר.

אבל ההיבט המסקרן יותר נוגע, כמובן, למתקפות על בית המשפט, החל מאיומים לעלות עליו עם טרקטור וכלה בקידום חקיקה שתעקר את תפקידיו. להלן התיחסותו לכמה ממתקפות אלה.

הפרדת רשויות – עולה הטענה כי הביקורת של בג"ץ על החקיקה ועל פעילות הממשלה פוגעת בעקרון הפרדת הרשויות. יש להזכיר כי הפרדת רשויות אין פירושה שכל רשות לעצמה, אלא שלושתן כרוכות זו בזו. הדמוקרטיה היא מערכת של בלמים ואיזונים שלכאורה סותרת את עקרון הפרדת הרשויות, אך בפועל שומרת עליו.

לענין זה יש לציין גם שהשופטים ממונים על ידי ועדה שלפוליטיקאים ולנציגי הציבור יש בה רוב. זאת, אגב, בניגוד למגמה ברוב המדינות הדמוקרטיות, שמבקשות להעניק משקל מהותי יותר למקצועיות השיפוטית. ארצות-הברית היא יוצאת דופן מבחינה זו, והשופטים בה הם מינויים פוליטיים (אבל לארצות-הברית יש, מצד שני, הסדרים מרסנים כמו חוקה קשיחה, ומגילה מלאה של זכויות אדם). אלה שמדברים על הפרדת רשויות בעצם מבקשים להכפיף את הרשות השופטת לשתי הרשויות האחרות.

אפרופו הועדה, החל משנת 2008 נדרש רוב של שבעה חברים בועדה כדי למנות שופט, כלומר חברי ועדה המשתייכים לקואליציה יכלו לעצור כל מינוי. בפועל, כל שופטי העליון כיום, למעט הנשיאה חיות, מונו אחרי 2008. משתמע מכך כי אין מקום לטענה לפיה שופטים מתמנים בשיטת "חבר מביא חבר".

משילות – טענה על פגיעה במשילות מופנית לא רק אל בית המשפט, אלא אל כל שומרי הסף, ביניהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה. בהקשר זה יש לזכור כי סמכות הביקורת השיפוטית על ידי בג"ץ מעוגנת ומפורטת בחוק יסוד: השפיטה, וכי בישראל יש לממשלה סמכויות נרחבות הרבה יותר מן המקובל בדמוקרטיות אחרות. "השיטה של בלמים ואיזונים פועלת בעולם הדמוקרטי לא כדי לחזק את המשילות, אלא כדי להגן על ערכי הדמוקרטיה, ובעיקר על זכויות אדם, אפילו על חשבון המשילות. הביקורת השיפוטית היא רכיב מרכזי וחיוני בשיטה זאת, לצד רכיבים אחרים, כמו מבקר המדינה, החשב הכללי והתקשורת הציבורית. כל אלה עשויים לפגוע במשילות, אך הפגיעה, שעל פי רוב היא שולית, היא מחיר סביר וראוי בחברה דמוקרטית".

רצון הרוב – הטענה כי בית המשפט אינו יכול להתנגד לרצון הרוב מצמצמת את הגדרת הדמוקרטיה לשלטון הרוב, בעוד מהותה היא התחשבות גם במיעוט ובזכויותיו.

אקטיביזם שיפוטי – הטענה המושמעת היא כי אקטיביזם שיפוטי פסול מעיקרו. ההקדשה שבפתח הספר משקפת את קביעת הכותב שבעבר בית המשפט היה אקטיבי הרבה יותר, וטוב שכך: "ספר זה מוקדש לאבות המייסדים של בית המשפט העליון, שהאקטיביזם שנקטו בנסיבות הקשות שלאחר קום המדינה ביסס את שלטון החוק וביצר את זכויות האדם בישראל". לדבריו, לא חל שינוי באקטיביזם משנות השמונים, כפי שנהוג לטעון, והשופט ברק לא אמר כי "הכל שפיט". יתרה מזו, בג"ץ דוחה מספר גדול של עתירות משום שעמדתו היא שמדובר בסוגיות שאינן שפיטות.

יצוגיות – בשל המספר הקטן של השופטים לעומת הגיוון והמורכבות של החברה הישראלית, יצוג אמיתי אינו אפשרי. הכותב מעדיף את המונח "שיקוף" של החברה. יש מקום לשיפור בהיבט זה, אבל מעניינת הקביעה שלו שהיצוגיות או השיקוף אינם אמורים להתבטא בהכרעות הדין, ובפועל אכן אינם מתבטאים. לדבריו, ההבחנה בין שופטים הנחשבים ליברלים ללאומיים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפסקי דין, שולית. הוא מביא דוגמאות להכרעות דין שנקבעו לכאורה בניגוד ל"מצופה" משופט ש"צבוע" בהשתייכות כלשהי, ומצביע כראיה על עובדת ההכרעה פה אחד במרבית

יצחק זמיר סבור שלמרות חריקות ואי הסכמות, התקיים עד כה שיווי משקל יעיל ומועיל בין הרשויות, ומציע ש"אם זה עובד, אין סיבה לשבור". הוא מצביע גם על פגמים ועל תחומים המחייבים שינוי, בין השאר בעומס העבודה על בית המשפט העליון, ומציע צעדים לשיפור.

בין אם תומכים במהפכה השיפוטית ובין אם מתנגדים לה, חשוב להכיר את העובדות ולא להיות מונָעים משמועות כזב ומלהט יצרים (מה שנכון, למרות הנאיביות, לכל נושא). יצחק זמיר, החרד לגורלה של הדמוקרטיה בהעדר ביקורת שיפוטית, כתב ספר בהיר, מפורט ומנומק כדבעי, המצביע על חשיבות עצמאותו של בג"ץ. מעניין וחשוב.

שוקן

2022

כותרת משנה: מאחורי הקלעים של פסקי הדין ששינו את פני החברה הישראלית

עורכי "סיפורי משפט", איסי רוזן-צבי, הילה שמיר ושי אספריל, כינסו יחדיו אחד-עשר פסקי דין שניתנו בבית המשפט העליון בין השנים 1965 ו-2017. מטרתו של הספר, כפי שנכתב במבוא, היא להסיר את המחיצה בין הציבורי לפרטי, בין הכללי לאישי, ולספק הצצה לסיפורים ולאנשים שביסוד פסקי הדין, וכל אחד מפרקי הספר אכן משלב בין סיפוריהם הפרטיים של העותרים, ולעתים גם של באי-כוחם, ובין ההלכה שנקבעה בפסק הדין. משותפת לכולם היא האמירה שיש בהם על החברה הישראלית, בין אם מדובר במקרה שחשיבותו היתה ברורה כבר בעת שנדון, ובין אם חשיבותו והשפעתו נגלו בשנים שאחר כך.

שניים מן המקרים מוכרים (לי) יותר מהאחרים. בפרשת דנילוביץ משנות התשעים הכריע בית המשפט לטובתו של דייל אל על, שביקש לקבל כרטיס חינם עבור בן זוגו, ולהשוות בכך את תנאיו לאלה של דיילים הטרוסקסואלים. פסק הדין תרם תרומה רבת משמעות לעיקרון איסור ההפליה לרעה על רקע מיני, ויותר מכך להכרה בבני זוג מאותו מין. אייל גרוס, שכתב את הפרק הזה בספר, עוקב אחר התהליך המשפטי כולו, ועומד על חשיבות הגורמים החוקתיים והפרסונליים שהשפיעו על תוצאתו. בפרשת אליס מילר, שנה אחר-כך, קיבל בית המשפט את עמדת העותרת, ופתח את קורס הטיס הצבאי בפני נשים. פרק זה נכתב על ידי נטע זיו, שהיתה מעורבת בתיק מטעם האגודה לזכויות האזרח. היא מתארת את המורכבות העצומה של העתירה, ואת הדילמות שעמדו בפני המעורבים בה, בין השאר ההתחבטות אם תיק אליטיסטי שכזה הוא שיוביל את המהפכה הפמיניסטית בישראל.

הנה בקצרה פרטים שמשכו את תשומת לבי בסיפורים האחרים. על הפרשות במלואן ניתן לקרוא ברחבי הרשת, או לבחור במבט האינטימי המעניין המוצע בספר.

נעמי לבנקרון מספרת על פרשת מרים תורג'מן, זונה שקיבלה לקוחות בביתה, והורשעה בהחזקת נכס לצרכי זנות. עמדתה הברורה של הכותבת היא שהמבקשים להגן על הנשים שבשולי החברה באמצעות חקיקה ואכיפה טועים. כדי שיתרחש שינוי, נדרשת פעילות חברתית ומחקרית, וקשה עד מאוד להאבק בזנות מבלי למגר פערים חברתיים קודם לכן.

בפרשת אתא נגד שוורץ עמד אדם יחיד על זכותו לא לסבול מן הרעש שנגרם מפעילות המפעל. דוד שור מצביע על פרשה לכאורה פשוטה זו כעל ציון דרך בפריצת הליברליזם הכלכלי למשפט הישראלי. העובדה שאדם אחד הרהיב עוד לצאת נגד מפעל הסתדרותי היתה יוצאת דופן בשנות הששים, ואתא אכן נאחזה בשאננות באמונה שהנזק הכלכלי שייגרם לה, בהשוואה לאי הנוחות של היחיד, יכריע את הכף.

איסי רוזן-צבי, שכתב על פרשת שילה נגד רצקובסקי, ביקש לבדוק את הסיבה להערת אגב שכתב השופט ברק בתיק. ההערה מתייחסת לחובת תום הלב בסדר הדין האזרחי, ולכאורה אינה קשורה ממש למקרה הנדון. בירוריו וממצאיו מצביעים על האופן בו מתרחשים שינויים טקטוניים במערכת המשפט. בשולי הדברים למדתי כי השיטה האדוורסרית, שכבר אינה מקובלת, אפשרה העלאת כל טענה, אפילו שקרית, בנוסח: "לא לוויתי מן התובע דבר, ואם לוויתי השבתי לו את ההלוואה, ואם לא השבתי התובע מחל לי". בדיחות רבות על עורכי דין נסמכות על השיטה הזו.

נילי כהן כותבת על הפרשה הטרגית של קניג נגד כהן. אשה התאבדה בקפיצה מחלון יחד עם בתה בת השלוש. לפני מותה שרבטה על פתקים את רצונותיה האחרונים, ובכך נפתח דיון בשאלה מהי צוואה.

שרון אברהם-ויס ואבישי בניש מספרים על בג"ץ הקיום בכבוד, שדן בכוונת הממשלה לקצץ בגמלת הבטחת הכנסה. הם כותבים באכזבה על תחושת הפער שלא נסגר בין השופטים לבין השוליים העניים של החברה בישראל, אך מצד שני מצביעים על חשיבותו של המשפט שהעלה את שאלת הקיום בכבוד אל הדיון הציבורי.

בפרק על הדיון בהפרטת בתי הסוהר מצביע אפי מיכאלי על הריסון השיפוטי. במקרה הנדון נוצל הריסון על ידי המדינה לסחבת, שבסופו של דבר עלתה הון למשלם המסים.

אריאן רנן-ברזילי וורדית אבידן כותבים על בג"ץ גורן נגד הום סנטר. עובדת גילתה ששכרה נמוך משמעותית מזה של גבר באותו תפקיד ובאותו ותק. פסק הדין העביר את נטל ההוכחה, שמדובר או שלא מדובר באפליה על רקע מיני, מן העובד אל המעסיק.

הפרק שכתבו ענת בן דור ואפרת בן-זאב אודות החוק למניעת הסתננות הוא מעט יוצא דופן. הן מתארות את השתלשלות החקיקה ואת ההתדינויות המשפטיות, אך עיקר הפרק מוקדש למסתננים עצמם, להתארגנות העצמית שלהם, ובעיקר לפערים הכמעט בלתי ניתנים לגישור ביניהם ובין עורכי הדין המבקשים לסייע להם.

הפרק האחרון הוא אולי החשוב מכולם, מפני שהוא עוסק בתופעה ההולכת ומתרחבת של הפרדה בין המינים, תופעה שמתרחשת ממש כעת. יופי תירוש כותבת על ההפרדה באקדמיה, על ההתנהלות הבלתי שקופה במתכוון של המל"ג, וקובעת בצדק כי הפרדה מאששת סטיגמות ותפיסות סטראוטיפיות כלפי בני הקבוצה שממנה הקבוצה החזקה מפרידה את עצמה… נשים הן הקורבנות האמיתיים פה… המחיר יהיה אנוש.

"סיפורי משפט" הוא ספר מעניין, המצביע על האופן שבו עתירות של יחידים מניעות קביעת הלכות רבות חשיבות, המשפיעות על התודעה החברתית. בהחלט מומלץ.

עם עובד

2021

כותרת משנה: בתוככי בית-המשפט העליון

ב-2017 ראתה אור מהדורה מורחבת של הספר. סקירה זו מתיחסת למהדורה המקורית מ-2006.

"אנחנו השופטים יכולים להשתדל להיות אוביקטיבים ככל שנוכל, ובכל זאת לא נוכל לראות את הדברים אלא בעינינו שלנו" (בנימין קרדוזו, שופט אמריקאי)

נעמי לויצקי, כך למדתי מכריכת הספר, לימדה בבית הספר למשפטים במכללה למִנהל קורס הבוחן את השפעת הביוגרפיה של השופט על הכרעותיו. בספרה "העליונים" היא מרחיבה בסוגיה זו בהתייחס לשופטי בית המשפט העליון בתקופתו של השופט אהרן ברק. הספר ראה אור בשנת 2006, השנה בה פרש ברק מכס הנשיא, לאחר עשור בו חולל מהפכה בתפיסת תפקידו של המוסד. תחתיו התמנתה דורית ביניש.

הכותבת מתארת את הביוגרפיה של כמה מן השופטים, בהתיחסות מורחבת לארבעה מהם – ברק, ביניש, חשין ודורנר – ואת השתקפותה בהתנהלותם השיפוטית. נראה לי כי התפיסה של "שופטים כבני אדם" היא די אינטואיטיבית, שהרי אוביקטיביות של מאה אחוז אינה אפשרית. ברק עצמו הודה באחד מספריו "שאם שופט הפעיל שיקול דעת אוביקטיבי ולא מצא פתרון אחד לבעיה קשה שניצבת בפניו, תשקף בסופו של דבר ההכרעה שלו את מבנה אישיותו". לעתים הביוגרפיה מוצאת ביטוי בערכי השופט באופן ישיר, לעתים דווקא באופן הופכי. דוגמא לשני אופנים אלה מובאת בפרקים המוקדשים לשופט מישאל חשין. חשין, שצה"ל סירב לגייסו בשל בעיה רפואית, ושנאבק עד שגויס לשרות מילואים, הביא לידי ביטוי בפסיקותיו את הערך העליון של השרות, וכאן באה לידי ביטוי התאמה מלאה בין ערכיו להחלטותיו. מצד שני, הוא הִרבה להתייחס לקשר הקדוש בין אבות לילדיהם, בעוד הוא עצמו סירב במשך שנים רבות לפגוש את בתו שנולדה לו מחוץ לנישואים. הווה אומר, במקרה זה התקיים קשר הפוך בין הביוגרפיה למסר, אולי כסוג של פיצוי. כמו בכל ענין, שהוא מתחומה של הפסיכולוגיה, לא ניתן לתחום כללים בעלי תוקף מוחלט, ועדות לכך הם המקרים המתוארים בספר, שבהם שופטים הפתיעו בפסיקות בלתי צפויות. מכל מקום, ריבוי הקישורים הללו מרתק.

מעניין לא פחות לעקוב אחרי האבולוציה של התפיסה השיפוטית הפרטית, המודגמת בפרקים העוסקים בשופטת דליה דורנר. במסלול שעשתה מן הסנגוריה הצבאית אל בית הדין הצבאי לערעורים ואל בית המשפט העליון ניכרת השפעת סביבתה על ההחלטות השיפוטיות שלה, וניתן להצביע על מהפך בכמה מעמדותיה. כך, לדוגמא, בתפקידה הצבאי הקלה בעונשו של חייל שאנס חיילת, בין השאר משום התנהגותה קלת הדעת של הנאנסת. פסיקותיה בנושאים דומים בבית המשפט העליון החמירו לעין ערוך עם אנסים ועם גברים מתעללים. אולי הסביבה הצבאית הגברית השפיעה, ואולי, כפי שקורה לכל אדם, וכפי שדורנר עצמה אמרה, "יש לכולנו תקופות בחיים, והדברים אכן משתנים".

נראה לי שאפשר לטעון שגם בית המשפט והועדה למינוי שופטים מכירים בתקפותם של קישורים בלתי אוביקטיבים אלה, ולראיה שריון הכסאות למייצגי מגזרים, כמו "הכסא הדתי" ו"הכסא הערבי". עצם הגדרתם של "כסאות" מובחנים מעידה על מוכנות לקבל מראש פסיקות ברוח מסוימת, הנגזרת מעולם הערכים שמביא אתו השופט.

למרות ש"השורה התחתונה" היא, לפחות בעיני, די ברורה מאליה, הקריאה בספר מרתקת מכמה היבטים. היבט שמאוד דיבר אלי מצוי בסיפורים היחודיים של כל אחד מן השופטים, שיחדיו מצטרפים לפסיפס האנושי המרכיב את המדינה. ביניהם אהרן ברק, שמחצית עשור מחייו, החל מגיל חמש, עברה בגטו ובמחבוא, כששילוב של תושית הוריו עם נחישותו שלו ועם מזל הביא לשרידותו, ובבגרותו הפך לשופט בעל מוניטין בינלאומי. ודליה דורנר, שבהיותה בת עשר נפלה באחת מעושר באיסטנבול ליתמות ולעוני בארץ וחונכה בפנימיה הרחק מאמה, ושנים אחר-כך הפכה לאחת השופטות הבולטות בארץ. ההיבט המעניין עוד יותר, מבחינתי, מצוי בדילמות המשפטיות ובפסיקות המפורטות בספר, החל בימיה הראשונים של המדינה, ועבור בכל אבני הדרך של הגדרת צביונה של המדינה – חוק השבות ושאלת מיהו יהודי, עתירת אליס מילר שביקשה להצטרף לקורס טיס, עתירת יונתן דנילוביץ', דייל הומוסקסואל, שביקש להעניק לבן-זוגו את כרטיס החינם שאל-על מקצה לבני זוגם של עובדיה, המאבק סביב סגירת כביש בר-אילן, פינוי גוש קטיף, ועוד ועוד. כל מקרה מתואר בלשון נהירה, מעניין גם בפני עצמו וגם כאבן בוחן להתנהלותם של השופטים שדנו בו.

דיעותיה של הכותבת עצמה מובעות בבירור ובמרומז לאורך הספר. היא לא מהססת לקבוע ששופט טעה בהתנהלותו או בפסיקתו, קביעה לגיטימית, כמובן. לא חייבים להסכים עם קביעותיה, ומה שחשוב לעניינו של הקורא הוא שאין המדובר בספר המנסה לקדם תפיסת עולם. זהו ספר מחקרי מושקע, שסגנונו נע בין תיעוד לפרוזה סיפורית, ניכר שנכתב בהתלהבות ובמעורבות אישית, והתוצאה מרתקת, בין אם מתמקדים בפן הביוגרפי ובהשלכותיו, בין אם בוחרים להרחיב את הדעת בתיאורים המקרים המשפטיים השזורים בו, וכמובן כמכלול המקיף את שני פניו.

הספריה החדשה

2006